הבוקר עלה, והוא היה קר ואפור. קר ואפור מאוד. האיש עזב את השביל הראשי וטיפס על גבעה גבוהה של עפר. שם, בין עצי האשוח הצפופים, עבר שביל קטן ונסתר שהוביל מזרחה. הטיפוס היה תלול, וכשהגיע למעלה הוא עצר לרגע לנוח. הוא הביט בשעון שלו. השעה הייתה תשע בבוקר. בשמיים לא הייתה שמש. אפילו לא רמז קטן לשמש. למרות שלא היו עננים, הכל נראה קצת חשוך ועצוב, כאילו היום מתכסה בשמיכה אפורה וכבדה. אבל לאיש זה לא הפריע. הוא כבר התרגל לכך שהשמש נעלמת. עברו ימים רבים מאז שראה את השמש הצהובה והמחממת, והוא ידע שיעברו עוד כמה ימים עד שהיא תציץ שוב מעל קו הרקיע ותיעלם מיד. האיש הביט לאחור על הדרך שעבר. נהר היוקון הענקי היה מכוסה בשכבה עבה מאוד של קרח, ומעליה המון שלג לבן ורך. הכל היה לבן לגמרי! רק קו דק ושחור, כמו שערה ארוכה, התפתל בין העצים ונעלם באופק. זה היה השביל – שביל ארוך-ארוך שמוביל דרומה וצפונה למקומות רחוקים מאוד, מרחק של אלפי קילומטרים. אבל הקור הנורא, השלג האינסופי והשמיים האפורים לא ריגשו את האיש. זה היה החורף הראשון שלו בארץ הקרה הזו, והוא לא היה אדם שמדמיין דברים. הוא היה זריז וערני, אבל הוא חשב רק על מה שהוא רואה מול העיניים. כשהיה קר מאוד-מאוד, הוא פשוט חשב: "אוי, קר לי ולא נעים לי". הוא לא חשב על כמה העולם גדול ומסתורי. הוא רק ידע שהקור הזה יכול לנשוך את העור, ושהוא חייב להישמר בעזרת כפפות חמות, כיסוי לאוזניים וגרביים עבים מאוד. בשבילו, קור היה פשוט קור, והוא לא דמיין שום דבר מעבר לזה.
כשהאיש הסתובב כדי להמשיך בדרכו, הוא עשה משהו מוזר. הוא ירק על השלג, ופתאום נשמע צליל חזק – "קראק!". הוא ניסה שוב, וגם הפעם, עוד לפני שהרוק הגיע לשלג, הוא קפא באוויר והפך לקרח קטן שמתנפץ. האיש ידע שזה סימן לקור נורא, אפילו יותר ממה שחשב, אבל זה לא הדאיג אותו. הוא מיהר להגיע למחנה שבו חיכו לו החברים שלו. הוא דמיין איך בשעה שש בערב, כשיחשיך, הוא כבר ישב ליד מדורה גדולה ולוהטת ויאכל ארוחת ערב חמה וטעימה. ומה עם ארוחת הצהריים? האיש טפח על המעיל שלו. מתחת לבגדים, ממש קרוב לגוף שלו, הוא החביא לחמניות עם נקניק עטופות במטפחת. הוא ידע שזו הדרך היחידה לשמור עליהן חמימות כדי שלא יהפכו לגושי קרח קשים. הוא חייך לעצמו כשחשב כמה טעים זה יהיה. הוא נכנס עמוק לתוך יער עצי האשוח הגבוהים. השביל כמעט לא נראה בגלל השלג הרב שירד. האיש הרגיש שהאף והלחיים שלו קופאים, והוא התחיל לשפשף אותם חזק עם הכפפות העבות שלו. למרות שהיה לו זקן עבה, הקור הצליח "לנשוך" אותו בפנים. ממש מאחורי האיש, צעד כלב. זה היה כלב האסקי גדול עם פרווה אפורה, שקצת הזכיר זאב מהיער. הכלב היה עצוב ומודאג. הוא לא ידע להסתכל במד-חום, אבל הוא הרגיש בתוך הגוף שלו שהקור הזה מסוכן. האינסטינקט שלו – הקול הקטן שבתוך הראש – אמר לו שזה לא זמן לטייל בחוץ. היה כל כך קר, שהאוויר ממש כאב. הכלב לא הבין למה הם ממשיכים ללכת. הוא עקב אחרי האיש בחשש והסתכל עליו בכל פעם שהוא זז, בתקווה שהאיש סוף סוף יעצור, יבנה מחסה או ידליק אש. הכלב הכיר את האש וידע כמה היא נעימה. הוא רק רצה להתחמם ליד מדורה, או לפחות להתחפר עמוק בתוך השלג הרך כדי להתחבא מהרוח הקרה.
הנשימה של הכלב הפכה לאבקה לבנה ומבריקה שכיסתה את כל הפרווה שלו, כאילו מישהו פיזר עליו סוכר. גם על הריסים שלו ועל האף שלו הצטבר קרח לבן. לאיש היה זקן ארוך, וגם הוא התכסה בקרח. בכל פעם שהאיש נשף אוויר חם, עוד ועוד קרח הצטבר על פניו. היה לו זקן קרח מוזר, קשה וצהבהב. הקרח היה כל כך חזק, שאם האיש היה נופל, הזקן שלו היה נשבר לרסיסים קטנים כמו זכוכית! בגלל הקרח הזה, האיש כמעט לא יכול היה להזיז את השפתיים שלו ולדבר, אבל זה לא הזיז לו. הוא כבר טייל בקור כזה פעם או פעמיים, והוא רק רצה להמשיך ללכת. הוא הלך בתוך היער כמה קילומטרים, עד שהגיע לנחל קפוא שנקרא "הנדרסון". הוא הסתכל בשעון שלו. השעה הייתה עשר בבוקר. הוא חשב לעצמו: "אם אמשיך ללכת מהר, אגיע למקום המפגש בדיוק בזמן לארוחת הצהריים". הכלב הלך ממש מאחורי העקבים שלו, עם זנב שמוט ועצוב. כבר חודש שלם שאף אחד לא עבר בנחל השקט הזה. הכל היה לבן ודומם. האיש לא חשב על שום דבר מיוחד, חוץ מעל ארוחת הצהריים הטעימה שמחכה לו בתיק ועל החברים שלו שיחכו לו בערב ליד המדורה. מדי פעם הוא הרגיש שהאף והלחיים שלו "נרדמים" מהקור, ואז הוא שפשף אותם חזק עם הכפפות שלו. ברגע שהפסיק לשפשף, הם שוב קפאו. הוא ידע שהלחיים שלו קצת יכאבו אחר כך, אבל הוא חשב שזה לא נורא. "קצת כאב זה לא סוף העולם", הוא אמר לעצמו. למרות שהאיש לא דמיין דברים, הוא היה זהיר מאוד. הוא הסתכל היטב לאן הוא הולך. פתאום, הוא קפץ הצידה בבהלה, ממש כמו סוס שנבהל ממשהו! הוא התרחק מהר מהמקום שבו עמד. למה הוא נבהל? כי הוא ידע שיש בשלג מלכודות. לפעמים, מתחת לשלג הלבן והיפה, מסתתרים מעיינות של מים שלא קופאים לעולם. המים האלו מחכים מתחת לשלג כמו בורות נסתרים. אם מישהו דורך עליהם בטעות, הוא יכול לשקוע בתוך מים קפואים עד המותניים! להירטב בקור כזה זה דבר מסוכן מאוד. זה אומר שצריך לעצור מיד, להדליק אש ולייבש את הגרביים, וזה לוקח המון זמן. האיש עמד והסתכל על השלג בזהירות. הוא בדק כל צעד וצעד עם הרגליים שלו, ורק כשהיה בטוח שהאדמה חזקה, הוא המשיך לצעוד קדימה בדרכו הארוכה.
בשעתיים הבאות האיש נתקל בעוד כמה מלכודות מים נסתרות. בדרך כלל הוא הצליח לזהות אותן כי השלג מעליהן נראה קצת שקוע, אבל פעם אחת הוא לא היה בטוח. הוא שלח את הכלב ללכת לפניו. הכלב לא רצה ללכת, הוא הרגיש שמשהו לא בסדר, אבל האיש דחף אותו קדימה. פתאום, הכלב שקע! הוא הצליח לצאת מהר, אבל הרגליים שלו נרטבו ומיד התכסו בקרח. הכלב התיישב בשלג והתחיל לנשוך את הקרח שבין האצבעות שלו. הוא ידע שאם הקרח יישאר שם, זה יכאב לו מאוד. האיש הוריד את הכפפה שלו כדי לעזור לכלב להוציא את רסיסי הקרח. הוא עשה זאת רק לרגע אחד, אבל האצבעות שלו הפכו מיד לחסרות תחושה בגלל הקור הנורא. "וואו, באמת קר מאוד," הוא חשב לעצמו ומיהר להחזיר את הכפפה ולחבוט בידיו על החזה כדי להזרים את הדם. בצהריים, כשהשמש הייתה אמורה להיות גבוה בשמיים (למרות שהיא התחבאה רחוק בדרום), האיש הגיע למקום שבו השביל מתפצל. הוא היה מרוצה מהקצב שלו. הוא הוציא את ארוחת הצהריים שלו מהמעיל, אבל כשרצה לתת ביס בלחמנייה, הוא נזכר במשהו מצחיק ומעט מפחיד: הוא לא יכול לפתוח את הפה! מסכת הקרח שעל הזקן שלו נעלה לו את השפתיים. "איזה טיפש אני," הוא צחק לעצמו. הוא הבין שהוא חייב להדליק מדורה כדי להפשיר. הוא אסף זרדים קטנים ויבשים ובנה מדורה עליזה וחמה. ליד המדורה הקרח נמס, והוא יכול היה סוף סוף לאכול את ארוחת הצהריים שלו. הכלב נהנה מאוד מהחום ונשכב ליד האש, אבל לא קרוב מדי כדי לא להישרף. כשהאיש סיים לאכול, הוא כיבה את האש והמשיך ללכת. הכלב היה מאוכזב. הוא רצה להישאר ליד האש החמה. הכלב ידע בתוכו שזה לא יום מתאים לטיולים בחוץ. הוא רצה להתחפר בשלג ולחכות לימים חמים יותר. אבל האיש שרק לו, והכלב המשיך לעקוב אחריו. ואז, זה קרה. במקום שבו השלג נראה בטוח וחזק, הרגל של האיש שקעה. הוא נרטב במים הקפואים כמעט עד הברכיים. הוא כעס מאוד. עכשיו הוא יהיה חייב לעצור ולהדליק עוד מדורה כדי לייבש את הגרביים והנעליים שלו. בקור כזה, אם הרגליים רטובות, אסור להמשיך ללכת – זה מסוכן מאוד. הוא טיפס על הגדה ואסף ענפים יבשים וקשים. הוא בנה "בסיס" מענפים גדולים על השלג, כדי שהאש לא תמיס את השלג ותכבה בתוך המים. אז הוא הוציא חתיכה קטנה של קליפת עץ שהייתה לו בכיס והדליק אותה בעזרת גפרור. היא בערה אפילו יותר טוב מנייר! לאט לאט, הוא הוסיף זרדים קטנים ועשב יבש. הוא עבד לאט ובזהירות רבה. הוא ידע שאסור לו להיכשל. כשכל כך קר והרגליים רטובות, המדורה הראשונה חייבת להצליח.
האיש ידע שזה מסוכן. האיש הזקן והחכם שפגש פעם הזהיר אותו שזה בדיוק מה שיקרה, ועכשיו הוא הבין שהזקן צדק. הרגליים שלו כבר היו חסרות תחושה לגמרי, והאצבעות שלו הרגישו כמו מקלות עץ קשיחים. כל זמן שהוא הלך מהר, הלב שלו דחף דם חם לכל הגוף. אבל ברגע שהוא עצר, הדם שלו התנהג בדיוק כמו הכלב – הוא רצה להתחבא עמוק בפנים כדי להישאר חם, ועזב את האצבעות והרגליים. האף והלחיים שלו כבר התחילו לקפוא, אבל הוא הרגיש בטוח. למה? כי המדורה שלו התחילה לבעור חזק. הוא הוסיף עוד ועוד זרדים, והאש רקדה בשמחה. "אני בטוח," הוא חשב לעצמו וחייך. הוא חשב שהזקן ההוא קצת הגזים כשאמר שאסור לטייל לבד בקור כזה. "כל מה שצריך זה לשמור על קור רוח," הוא אמר בליבו. אבל האצבעות שלו היו כל כך רדומות, שהוא היה צריך להסתכל עליהן כדי לדעת אם הן באמת מחזיקות את הענפים. הוא לא הרגיש אותן בכלל. הוא ניסה להתיר את השרוכים של מגפי השלג שלו, שהיו מכוסים בקרח קשה כמו ברזל, אבל האצבעות לא עבדו. אז הוא הוציא סכין כדי לחתוך את השרוכים. ואז, ברגע אחד, זה קרה. זו הייתה טעות קטנה אבל נוראה. האיש בנה את המדורה שלו ממש מתחת לעץ אשוח גדול. הענפים של העץ היו עמוסים בערימות כבדות של שלג לבן. בכל פעם שהאיש משך זרד מהעץ כדי להאכיל את האש, העץ רעד טיפ-טיפה. רעד קטן שאי אפשר אפילו לראות. אבל למעלה, בראש העץ, הרעד הזה הספיק. ענף אחד הפיל את ערימת השלג שלו על הענף שמתחתיו, וזה הפיל עוד שלג, ועוד שלג... ופתאום, כמו מפולת שלג קטנה, הכל נפל בבת אחת על האיש ועל המדורה שלו. פוף! המדורה נעלמה. במקום שבו בערה אש חמה וכתובה, היה עכשיו רק שלג לבן ומבולגן. האיש היה המום. זה היה כאילו מישהו כיבה את התקווה שלו. לרגע הוא רק ישב שם והסתכל על השלג. אז הוא נרגע והבין: הזקן החכם צדק. אם היה לו חבר שטייל איתו, החבר היה יכול להדליק את האש מחדש. עכשיו הוא היה חייב לעשות את זה בעצמו, ומהר, ובלי שום טעות נוספת. הוא התחיל לבנות בסיס חדש למדורה, הפעם בשטח פתוח, רחוק מהעצים הבוגדניים. הוא אסף עשב יבש וזרדים בחופנים, כי האצבעות שלו כבר לא יכלו לתפוס דברים קטנים. והכלב? הכלב ישב בצד והסתכל עליו בעיניים עצובות. הוא חיכה שהאיש יביא לו שוב את האש, אבל האש לא מיהרה להגיע.
כשהכל היה מוכן, האיש חיפש בכיסו חתיכה נוספת של קליפת עץ. הוא ידע שהיא שם, הוא אפילו שמע אותה מרשרשת בכיס, אבל האצבעות שלו היו כל כך קפואות שהוא לא הרגיש אותן ולא הצליח לתפוס אותה. הוא התחיל קצת להילחץ, אבל מיד נרגע ואמר לעצמו: "אני חייב להצליח". הוא נעזר בשיניים שלו כדי למשוך את הכפפות חזרה לידיים והתחיל להכות את הידיים שלו חזק-חזק על הגוף. הכלב ישב בשלג והסתכל עליו מקרוב. הכלב היה חם ובטוח בתוך הפרווה העבה שלו, והאיש קצת קינא בו. איך זה שלכלב כל כך נעים ולאיש כל כך קר? אחרי זמן מה, האיש התחיל להרגיש עקצוצים באצבעות. זה כאב מאוד, אבל הוא שמח – זה סימן שהדם חוזר לידיים! הוא מיהר להוציא את הגפרורים. אבל הקור היה חזק ממנו. כל חבילת הגפרורים נפלה לו לתוך השלג. הוא ניסה להרים אותה, אבל האצבעות שלו שוב הפכו ל"עציות" ולא נשמעו לו. הוא לא ויתר. הוא הרים את חבילת הגפרורים בעזרת שתי הידיים שלו, כשהן עדיין בתוך הכפפות, והניח אותן על הברכיים. בקושי רב הוא תפס גפרור אחד בשיניים וניסה להדליק אותו על המכנסיים. אחרי עשרים ניסיונות, הגפרור נדלק! אבל העשן נכנס לו לאף והוא השתעל חזק. הגפרור נפל לשלג וכבה. האיש הבין שהוא חייב לנסות משהו אחר. הוא הוריד את הכפפות בעזרת השיניים, תפס את כל חבילת הגפרורים בבת אחת בין שתי הידיים שלו ושיפשף אותם חזק על המכנסיים. פתאום – אש! שבעים גפרורים נדלקו בבת אחת! זה היה אור חזק וחם. הוא הצמיד את האש לקליפת העץ. הוא הרגיש שהאש שורפת לו את הידיים, אבל הוא לא הזיז אותן. הוא היה חייב שהאש תיתפס בעץ כדי שיוכל לחיות. בסוף, כשכבר לא יכול היה לסבול את הכאב, הוא הזיז את ידיו. קליפת העץ נדלקה! הוא התחיל להוסיף עשב יבש וזרדים קטנים. הוא רעד כל כך חזק מהקור שהיה לו קשה לדייק. ואז קרה דבר נורא: חתיכה גדולה של טחב ירוק ורטוב נפלה בטעות בדיוק על האש הקטנה שלו. הוא ניסה להוציא אותה, אבל בגלל הרעידות של הגוף שלו, הוא רק פיזר את הגחלים לכל עבר. האש הקטנה דעכה, יצא ממנה מעט עשן... והיא כבתה. האיש הסתכל על הכלב. הכלב הזיז את הרגליים שלו וחיכה לאש, אבל האש לא חזרה. אז עלה בראשו של האיש רעיון משונה ונואש. הוא נזכר בסיפור על אדם שהתחבא בתוך מקום חם כדי להינצל מסערה. הוא חשב שאולי אם הוא יתפוס את הכלב, הוא יוכל להתחמם בעזרת הפרווה שלו. הוא קרא לכלב, אבל הקול שלו נשמע מוזר ומפוחד. הכלב, שמעולם לא שמע את האיש נשמע ככה, הרגיש שמשהו לא בסדר. הוא הוריד את האוזניים שלו ולא הסכים להתקרב. האיש ניסה לזחול לכיוונו על הברכיים, אבל הכלב החכם פשוט התרחק ממנו בזהירות. הוא הבין שהאיש מתנהג בצורה משונה מאוד.
האיש התיישב בשלג וניסה להירגע. בעזרת השיניים הוא משך את הכפפות על ידיו ונעמד. הוא היה חייב להסתכל על הרגליים שלו כדי לדעת שהוא באמת עומד, כי הוא לא הרגיש אותן בכלל. כשהוא קרא לכלב בקול תקיף, הכלב שכח את הפחד שלו ובא אליו. כשהכלב התקרב, האיש ניסה לתפוס אותו כדי להתחמם בעזרת הפרווה שלו, אבל הידיים שלו היו כמו גושי קרח – הן לא יכלו לתפוס או לחבק. הכלב נבהל וברח למרחק קצר, שם נעצר והסתכל על האיש בסקרנות. האיש הביט בידיו. הן פשוט היו שם, בקצה הזרועות שלו, והוא היה צריך להשתמש בעיניים כדי לדעת איפה הן נמצאות. הוא התחיל לחבוט בידיו על הגוף בכל הכוח במשך חמש דקות, עד שהלב שלו התחיל לדפוק חזק והוא הפסיק לרעוד. אבל הידיים עדיין הרגישו כמו משקולות כבדות ולא זזו. פתאום, פחד גדול נכנס לליבו. הוא הבין שזה כבר לא רק עניין של קור באצבעות, אלא סכנה אמיתית. הוא התחיל לרוץ! הוא רץ על השביל הישן בתוך השלג, והכלב רץ אחריו. הוא רץ כמו שמעולם לא רץ בחייו. תוך כדי ריצה, הוא ראה את גדות הנחל, את העצים היבשים ואת השמיים. הריצה גרמה לו להרגיש קצת יותר טוב. הוא חשב לעצמו: "אם אמשיך לרוץ, אולי הרגליים יפשירו ואגיע למחנה אל החברים שלי". זה היה נראה לו מוזר שהוא מצליח לרוץ על רגליים שהוא לא מרגיש. הוא הרגיש כאילו הוא מרחף מעל השלג, כאילו יש לו כנפיים קטנות על העקבים. אבל לאיש לא היה מספיק כוח להמשיך לרוץ לנצח. הוא מעד, נפל, וכשניסה לקום – הוא לא הצליח. הוא החליט לשבת ולנוח, ובפעם הבאה פשוט ללכת לאט. כששכב בשלג והסדיר את נשימתו, הוא הרגיש פתאום משהו מוזר: היה לו חם ונעים. הוא כבר לא רעד, והרגיש כאילו חום מתפשט בתוך הגוף שלו. הוא ידע שזה רק דמיון, אבל התחושה הייתה כל כך מתוקה. הוא דמיין את החברים שלו מוצאים אותו בשלג, ודמיין את עצמו מספר להם על הקור הגדול. בסוף, הוא נרדם. זו הייתה השינה הכי עמוקה ונוחה שהוא הכיר מעולם. הכלב ישב מולו וחיכה. היום הקצר הסתיים והערב עלה. הכלב לא הבין למה האיש יושב ככה בשלג ולא מדליק אש. מעולם הוא לא ראה אדם שיושב ככה בלי לעשות כלום. ככל שהחשיך, הכלב רצה יותר ויותר להגיע לאש חמה. הוא ילל בשקט, ואז בקול רם יותר, אבל האיש נשאר בשקט. הכלב התקרב לאיש והריח שמשהו השתנה. הוא הבין שהאיש כבר לא יקום ולא ידליק יותר אש. הכלב הסתכל על הכוכבים הנוצצים בשמיים הקרים וילל פעם אחת ארוכה. אז הוא הסתובב והתחיל ללכת בשביל, לכיוון המחנה שהוא הכיר. הוא ידע ששם נמצאים האנשים האחרים – אלו שנותנים אוכל ואלו שיודעים להדליק אש חמה וטובה.