המפגש המפתיע בשלגלון מקפיין היה שרוי במצב רוח עצבני למדי, אולי בשל העובדה המצערת שאיבד את שקיק הטבק שלו. לאורך כל היום צעדנו בתוך השלג העמוק כשאנו נועלים נעלי שלג גדולות; פעם אני הובלתי את הדרך ופעם היה זה הוא. הצעידה הייתה קשה ומעייפת כל כך, עד שלא נותר בנו רצון לדבר זה עם זה.במשך זמן רב הרהרתי לעצמי: אולי כדאי שנעצור ונקים מחנה? אך תחושת בושה מנעה ממני לומר זאת בקול, וגם לון שמר על שתיקה, ולכן פשוט המשכנו ללכת. לפתע—בבת אחת—נתגלתה לעינינו בקתה! ממש מולנו ניצב המבנה הקטן, כשמבעד לחלונו בקע אור קלוש ועשן היתמר מהארובה."למה לא אמרת לי שיש כאן בקתה?" שאלתי בתמיהה. לון רק מלמל בתגובה: "זה ליד אגם הפתעה... בעצם, זה רק אגם קטן כזה". כששאלתי מי מתגורר שם, הוא השיב בקצרה: "אישה", ודפק על הדלת. מבפנים נשמע קול שהזמין אותנו: "תיכנסו".השאלה שלא מרפהנכנסנו פנימה ומצאנו בקתה המורכבת מחלל אחד גדול, ובתוכו אישה לבדה. סיר מים כבר רתח על התנור. היא נעצה את מבטה בלון ושאלה מיד: "ראית את דייב בזמן האחרון?". "לא," השיב לון, "הייתי בכיוון אחר".האישה הנהנה בראשה. בזמן שלון החל לטפל בכלבים ואני הכנסתי את הציוד פנימה, היא הביטה בי ושאלה גם אותי: "ראית את דייב?". השבתי בשלילה והסברתי שאני חדש באזור. האישה נראתה מופתעת: "אתה לא מכיר את דייב? את 'דייב הגדול וולש'?". עניתי לה בעדינות שבאמת איני מכיר אותו.אז פנתה האישה אל לון ואמרה: "תספר לו על דייב". לון נראה מעט לא מרוצה, אך החל לספר בקול רם, כאילו הוא מתאר גיבור מתוך אגדה: "דייב הוא איש גדול, חזק וטוב לב. הוא עוזר לכל אחד ואמיץ מאוד. הוא גם מצא המון זהב! אומרים שהוא הוציא מהאגם הזה כמעט מאה אלף". למשמע הדברים, האישה הסמיקה בגאווה וחייכה, כאילו דייב הוא הדבר החשוב ביותר בעולם כולו.האמת המרה באור הבוקרבלילה לנו בתוך הבקתה. רגע לפני שנרדמנו, שאלתי את לון בלחש: "האישה הזאת... היא לא ממש בסדר, נכון?". לון ענה: "כן, היא די מבולבלת", ותוך רגע כבר שקע בשינה.בבוקר יצאנו שוב לדרך. האישה עמדה בפתח הבקתה ונופפה לנו לשלום. היא הייתה יפה מאוד—זוהרת כאור זהוב של בוקר—אך משהו בדמותה היה גם עצוב מאוד. לאחר כמה שעות, כשהדלקנו מדורה קטנה כדי להתחמם, שאל אותי לון: "אתה יודע מי היא?". כשאמרתי שלא, הוא גילה לי: "פעם קראו לה 'סומק של זהב', כי השיער שלה היה בהיר כזהב ועיניה נוצצות. היא הייתה מפורסמת מאוד פעם".שאלתי בתמיהה מדוע היא מתגוררת לבדה בבקתה, ולון שתק רגע לפני שענה בקול שקט: "כי היא מחכה לדייב". "אבל... איפה דייב?" שאלתי. לון נשף אוויר ואמר: "דייב מת".סיפור על געגוע אינסופיחשתי צמרמורת. "אז למה היא מחכה לו?" שאלתי. לון הביט באש ואמר: "כי היא לא באמת מבינה שהוא מת. לפעמים הלב של אדם מתגעגע כל כך, שהוא מתחיל להאמין בדברים שאינם יכולים לקרות". ואז סיפר לי לון את הסיפור המלא:פעם, לפני זמן רב, דייב הגדול היה איש חזק, אמיץ וטוב. הוא אהב את "סומק של זהב" בכל ליבו, ובנה עבורה את הבקתה ליד האגם כדי שיחיו שם יחדיו. אך יום אחד, בעת ששהה בחוץ בקור קיצוני, קרה אסון נורא—ודייב מת. והאישה... סומק של זהב... חוותה פחד כה גדול ופגיעה כה עמוקה, עד שדעתה התבלבלה עליה. מאז היא ממתינה לו, מאמינה שיום אחד הוא עוד יופיע בפתח הדלת.לון סיים את דבריו, והאש פצפצה בשקט. "אז בכל שנה מישהו מביא לה אוכל?" שאלתי. "כן," ענה לון, "אנשים טובים דואגים לה".ישבתי שם בשתיקה וחשבתי על האישה בבקתה ועל האור הקטן בחלון. זה היה סיפור עצוב, אך גם סיפור על אהבה אדירה. ובאותו רגע הבנתי: לפעמים, כשמישהו מתגעגע המון, הוא ממשיך לחכות... אפילו כשהזמן כבר מזמן עבר.