זה היה הסוף. סוביינקוב עבר נתיב ארוך של מרירות ואימה, שב הביתה כמו יונה אל בירות אירופה, וכאן, רחוק יותר מאי־פעם, באמריקה הרוסית, הנתיב נקטע. הוא ישב בשלג, ידיו קשורות מאחורי גבו, והמתין לעינויים. הוא בהה בסקרנות לפניו בענק קוזאקי, שרוע בשלג, גונח מכאבו. הגברים סיימו לטפל בענק והעבירו אותו לנשים. שהן עלו באכזריות על הגברים, העידו צרחותיו של האיש.
סוביינקוב הביט, ורעד. הוא לא פחד למות. הוא נשא את חייו זמן רב מדי בידיו, על אותו נתיב מעייף מוורשה עד נולאטו, כדי לרעוד מפני המוות עצמו. אבל הוא התנגד לעינויים. זה העליב את נשמתו. והעלבון הזה, בתורו, לא נבע רק מן הכאב שייאלץ לסבול, אלא מן המחזה העלוב שהכאב יעשה ממנו. הוא ידע שיתפלל, ויבקש, ויתחנן, ממש כמו איוון הגדול ואחרים שהלכו לפניו. זה לא יהיה יפה. לצאת באומץ ובניקיון, עם חיוך ובדיחה—אה! כך היה צריך. אבל לאבד שליטה, לתת לנשמה להתהפך מפגעי הבשר, לצרוח ולמלמל כמו קוף, להפוך לחיה ממש—אה, זה היה הנורא מכל.
לא הייתה שום אפשרות לברוח. מן ההתחלה, כשהוא חלם את החלום הלוהט של עצמאות פולין, הוא נעשה בובה בידיה של הגורל. מן ההתחלה, בוורשה, בפטרבורג, במכרות סיביר, בקמצ׳טקה, בסירות המטורפות של גנבי הפרוות, הגורל דחף אותו אל הסוף הזה. בלי ספק, ביסודות העולם נחרת עבורו הסוף הזה—עבורו, שהיה עדין ורגיש כל־כך, שעצביו בקושי היו מוגנים מתחת לעורו, שהיה חולם, ומשורר, ואמן. עוד לפני שנולד בדמיון, נקבע שהצרור הרועד של הרגישות שהוא יהיה, נידון לחיות בפראיות גסה ומייללת, ולמות בארץ הרחוקה הזאת של לילה, במקום האפל הזה מעבר לגבולות האחרונים של העולם.
הוא נאנח. אז הדבר שלפניו היה איוון הגדול—איוון הגדול הענק, האיש בלי עצבים, איש הברזל, הקוזאק שהפך לשודד־ים חופשי, שהיה אדיש כמו שור, עם מערכת עצבים נמוכה עד כדי כך שמה שכואב לאנשים רגילים היה עבורו כמעט דגדוג. ובכן, ובכן, סמוך על אינדיאני נולאטו שימצאו את עצביו של איוון הגדול ויעקבו אחריהם עד לשורשי נשמתו הרועדת. הם בהחלט עשו זאת. לא ייאמן שאדם יכול לסבול כל־כך הרבה ובכל זאת לחיות. איוון הגדול שילם על סדר העצבים הנמוך שלו. כבר החזיק מעמד פי שניים מכל האחרים.
סוביינקוב הרגיש שלא יוכל לשאת עוד זמן רב את סבלו של הקוזאק. למה איוון לא מת? הוא ישתגע אם הצרחות לא ייפסקו. אבל כשייפסקו, תבוא תורו. ועוד מחכה לו יאקגה, גם הוא, מחייך אליו כבר עכשיו בציפייה—יאקגה, שרק בשבוע שעבר הוא בעט בו החוצה מן המצודה, ועל פניו הנחית את הצלפה של שוט־הכלבים שלו. יאקגה יטפל בו. בלי ספק יאקגה שומר לו עינויים מעודנים יותר, יסודיים יותר, שמרעידים את העצבים. אה! זה בטח היה מוצלח, לפי איך שאיוון צרח. הנשים שהתכופפו מעליו נסוגו לאחור בצחוק ובמחיאות כפיים. סוביינקוב ראה את הדבר המפלצתי שנעשה, והתחיל לצחוק בצחוק היסטרי. האינדיאנים הביטו בו בתמיהה על כך שהוא צוחק. אבל סוביינקוב לא יכול היה להפסיק.
כך זה לא יוכל להימשך. הוא השתלט על עצמו, העוויתות הפתאומיות גוועו לאט. הוא השתדל לחשוב על דברים אחרים, והתחיל לקרוא לאחור בחייו שלו. הוא נזכר באמו ובאביו, ובסוסון המנומר הקטן, ובמורה הצרפתי שלימד אותו ריקוד והבריח לו עותק ישן ושחוק של וולטר. שוב ראה את פריז, ואת לונדון הקודרת, ואת וינה העליזה, ואת רומא. ושוב ראה את אותה חבורה פרועה של צעירים שחלמה, כמו הוא, את חלום פולין העצמאית עם מלך פולין על כס המלכות בוורשה. אה, שם התחיל הנתיב הארוך. ובכן, הוא החזיק מעמד הכי הרבה. אחד אחד, החל משני אלה שהוצאו להורג בפטרבורג, הוא החל לספור את לכתם של הרוחות האמיצות הללו. כאן אחד הוכה למוות בידי סוהר, ושם, על אותה דרך מדממת של גולים, שבה צעדו חודשים אין־סופיים, מוכים ומעונים בידי שומריהם הקוזאקים, אחר נפל בצד הדרך. תמיד הייתה זו פראיות—פראיות אכזרית, בהמית. הם מתו—מקדחת, במכרות, תחת הנוט. השניים האחרונים מתו אחרי הבריחה, בקרב עם הקוזאקים, והוא לבדו הגיע לקמצ׳טקה עם הניירות הגנובים והכסף של נוסע שהשאיר מוטל בשלג.
לא היה זה אלא פראיות. כל השנים, כשבלבו היו אולפנים, ותיאטראות, וחצרות מלכים, הוא היה מוקף בפראיות. הוא קנה את חייו בדם. כולם הרגו. הוא הרג את אותו נוסע בשביל הדרכונים שלו. הוא הוכיח שהוא אדם מוכשר בכך שנלחם בדו־קרב עם שני קצינים רוסים באותו יום. הוא היה צריך להוכיח את עצמו כדי לזכות במקומו בין גנבי הפרוות. הוא היה חייב לזכות במקום הזה. מאחוריו השתרעה הדרך בת אלף השנים שחצתה את כל סיביר ורוסיה. הוא לא יכול היה לברוח בדרך ההיא. הדרך היחידה הייתה קדימה, מעבר לים ברינג האפל והקפוא אל אלסקה. הדרך הובילה מפראיות אל פראיות עמוקה יותר. על הספינות הרקובות מצפדינה של גנבי הפרוות, בלי אוכל ובלי מים, מוכים בסופות הבלתי־נגמרות של אותו ים סוער, אנשים נעשו חיות. שלוש פעמים הפליג מזרחה מקמצ׳טקה. ושלוש פעמים, אחרי כל מיני קשיים וסבל, חזרו הניצולים לקמצ׳טקה. לא הייתה יציאה לבריחה, והוא לא יכול היה לחזור בדרך שבא, כי המכרות והנוט חיכו לו.
ושוב, בפעם הרביעית והאחרונה, הפליג מזרחה. הוא היה עם אלה שמצאו לראשונה את איי כלבי־הים האגדיים; אך הוא לא חזר איתם כדי לחלוק את עושר הפרוות בהוללות המטורפות של קמצ׳טקה. הוא נשבע שלא לשוב לעולם. הוא ידע שכדי להגיע אל בירות אירופה היקרות לו עליו להמשיך הלאה. לכן החליף ספינות ונשאר בארץ החדשה והאפלה. חבריו היו ציידים סלובנים והרפתקנים רוסים, מונגולים וטטרים וילידי סיביר; ובתוך הפראים של העולם החדש הם פרצו דרך של דם. הם טבחו כפרים שלמים שסירבו לספק את מס הפרוות; והם, בתורם, נטבחו בידי צוותי ספינות. הוא, יחד עם פיני אחד, היה הניצול היחיד של צוות כזה. הם בילו חורף של בדידות ורעב באי אליאוטי בודד, והצלתם באביב בידי ספינת פרוות אחרת הייתה סיכוי של אחד מאלף.
אבל תמיד הפראיות הנוראה הקיפה אותו. עובר מספינה לספינה, ותמיד מסרב לשוב, הוא הגיע אל הספינה שחקרה דרומה. לאורך חופי אלסקה הם נתקלו רק בהמוני פראים. כל עגינה בין האיים המזדקרים או מתחת לצוקים הזעופים של היבשת הייתה קרב או סערה. או שהסופות נשבו ואיימו על חורבן, או שסירות המלחמה התקרבו, מאוישות ילידים מייללים עם צבעי מלחמה על פניהם, שבאו ללמוד את מעלות אבק השריפה של שודדי־הים. דרומה, דרומה הם שטו לאורך החוף, עד ארץ־המיתוס של קליפורניה. כאן, כך נאמר, היו הרפתקנים ספרדים שנלחמו דרכם צפונה ממקסיקו. הוא תלה תקוות בהרפתקנים הספרדים הללו. אילו היה מצליח להימלט אליהם, השאר היה קל—שנה או שנתיים, מה זה משנה יותר או פחות—והוא יגיע למקסיקו, ואז ספינה, ואירופה תהיה שלו. אבל הם לא פגשו ספרדים. הם פגשו רק את אותו קיר בלתי־חדיר של פראיות. יושבי קצות העולם, צבועים למלחמה, הדפו אותם מן החופים. לבסוף, כשסירה אחת נותקה וכל אנשיה נהרגו, המפקד ויתר על החיפוש והפליג חזרה צפונה.
השנים חלפו. הוא שירת תחת טבנקוף כשנבנתה מצודת מיכאילובסקי. הוא בילה שנתיים בארץ קוסקוקווים. שני קיצים, בחודש יוני, הצליח להיות בראש מפרץ קוצביו. כאן, בזמן הזה, השבטים התאספו למסחר חליפין; כאן נמצאו עורות אייל מנומרים מסיביר, שנהב מן דיומידס, עורות סוס־ים מחופי הקוטב הצפוני, מנורות אבן משונות שעברו במסחר משבט לשבט, איש לא ידע מאין, ופעם אחת סכין־ציד מתוצרת אנגלית; וכאן, ידע סוביינקוב, היה בית־הספר שבו לומדים גאוגרפיה. כי הוא פגש אסקימואים ממפרץ נורטון, מאי קינג ומאי סנט לורנס, מכף פרינס אוף ויילס ומפוינט בארו. למקומות כאלה היו שמות אחרים, והמרחקים נמדדו בימים.
אזור עצום זה שממנו באו הפראים הסוחרים, ועוד עצום ממנו האזור שממנו, במסחר חוזר ונשנה, הגיעו מנורות האבן והסכין מפלדה. סוביינקוב איים, והתחנף, ושיחד. כל נוסע־רחוק או איש שבט זר הובא לפניו. הוזכרו סכנות שאי־אפשר להסביר ואי־אפשר לדמיין, וכן חיות פרא, שבטים עוינים, יערות בלתי־חדירים ורכסי הרים אדירים; אבל תמיד מעבר לזה באה השמועה והסיפור על אנשים בעלי עור לבן, כחולי עיניים ובהירי שיער, שנלחמו כמו שדים ושחיפשו תמיד פרוות. הם היו במזרח—רחוק, רחוק במזרח. אף אחד לא ראה אותם. זה היה הדבר שעבר מפה לאוזן.
זה היה בית־ספר קשה. אי־אפשר ללמוד גאוגרפיה היטב דרך ניבים זרים, ממוחות אפלים שערבבו עובדה ואגדה ושמדדו מרחקים לפי “שינות” שהשתנו לפי קושי הדרך. אבל לבסוף בא הלחש שנתן לסוביינקוב אומץ. במזרח נמצא נהר גדול שבו היו אותם אנשים כחולי־עיניים. הנהר נקרא יוקון. מדרום למצודת מיכאילובסקי נשפך נהר גדול אחר שהרוסים הכירו בשם קוויקפאק. שני הנהרות הללו היו אחד, כך אמר הלחש.
סוביינקוב חזר למיכאילובסקי. במשך שנה הוא דחק לצאת במשלחת במעלה הקוויקפאק. אז קם מלאקוף, בן־תערובת רוסי, להוביל את הפראיים והאכזריים ביותר מכל תבשיל הגיהינום של הרפתקנים מעורבים שחצו מקמצ׳טקה. סוביינקוב היה סגנו. הם פילסו דרכם במבוכי הדלתא הגדולה של הקוויקפאק, תפסו את הגבעות הנמוכות הראשונות על הגדה הצפונית, ובמשך חמש מאות מייל, בקאנוים מעור־חיות עמוסים עד קצה שפתם בסחורות מסחר ותחמושת, נלחמו בדרכם נגד זרם של חמישה קשרים בנהר שרוחבו היה משניים עד עשרה מיילים, בתעלה בעומק אמות רבות. מלאקוף החליט לבנות את המצודה בנולאטו. סוביינקוב דחק להמשיך הלאה. אבל הוא השלים במהרה עם נולאטו. החורף הארוך התקרב. עדיף יהיה להמתין. בתחילת הקיץ הבא, כשייעלם הקרח, הוא ייעלם במעלה הקוויקפאק ויפלס דרכו אל תחנות חברת מפרץ הדסון. מלאקוף מעולם לא שמע את הלחש שהקוויקפאק הוא היוקון, וסוביינקוב לא סיפר לו.
באה בניית המצודה. זו הייתה עבודת כפייה. החומות המדורגות של הגזעים קמו לקול אנחות וגניחות של אינדיאני נולאטו. השוט הונח על גבם, ויד הברזל של שודדי־הים היא שהנחיתה את המכות. היו אינדיאנים שברחו, וכשתפסו אותם הביאו אותם חזרה ופרשו אותם ככוכב לפני המצודה, שם הם ושבטם למדו את יעילות הנוט. שניים מתו תחתיו; אחרים נפגעו לכל החיים; והשאר לקחו את הלקח ללב ולא ברחו עוד. השלג כבר עף באוויר כשהמצודה הושלמה, ואז הגיע זמן הפרוות. מס כבד הוטל על השבט. המכות וההצלפות נמשכו, וכדי שהמס ישולם, נשים וילדים הוחזקו כבני ערובה וטופלו בברבריות שרק גנבי הפרוות ידעו.
ובכן, זו הייתה זריעה של דם, ועכשיו בא הקציר. המצודה נעלמה. לאור בעירתה נכרתו מחצית מגנבי הפרוות. המחצית האחרת עברה תחת העינויים. רק סוביינקוב נותר, או סוביינקוב ואיוון הגדול, אם הדבר המייבב והגונח הזה בשלג אפשר לקרוא לו איוון הגדול. סוביינקוב תפס את יאקגה מחייך אליו. אי־אפשר היה להכחיש את יאקגה. סימן הצליפה עדיין היה על פניו. אחרי הכול, סוביינקוב לא יכול היה להאשים אותו, אבל הוא לא אהב לחשוב מה יאקגה יעשה לו. הוא חשב לפנות אל מקאמוק, ראש־השבט; אבל שיקול דעתו אמר לו שפנייה כזאת חסרת תועלת. אחר כך, חשב גם לפרוץ את הכבלים ולמות נלחם. סוף כזה יהיה מהיר. אבל הוא לא יכול היה לשבור את הכבלים. רצועות קריבו היו חזקות ממנו. בעודו ממציא תחבולות, באה אליו מחשבה נוספת. הוא סימן למקאמוק, וביקש שיביאו מתורגמן שמכיר את ניב החוף.
“אוֹ, מקאמוק,” אמר, “אין בדעתי למות. אני אדם גדול, וטיפשות היא שאמות. באמת, לא אמות. אני לא כמו הפגרים האחרים האלה.”
הוא הסתכל על הדבר הגונח שהיה פעם איוון הגדול, ודחף אותו בזלזול בקצה רגלו.
“אני חכם מדי בשביל למות. הנה, יש לי רפואה גדולה. רק אני יודע את הרפואה הזאת. מאחר שאיני עומד למות, אחליף איתך את הרפואה הזאת.”
“מהי הרפואה הזאת?” דרש מקאמוק.
“זו רפואה מוזרה.”
סוביינקוב התלבט רגע עם עצמו, כאילו אינו רוצה להיפרד מן הסוד.
“אספר לך. מעט מן הרפואה הזאת, כשהיא נמרחת על העור, עושה את העור קשה כמו סלע, קשה כמו ברזל, כך ששום נשק חד אינו יכול לחתוך אותו. המכה החזקה ביותר של נשק חד היא דבר בטל כנגדה. סכין עצם נעשית כמו חתיכת בוץ; והיא תקהה את הלהב של סכיני הברזל שהבאנו ביניכם. מה תיתן לי תמורת סוד הרפואה?”
“אתן לך את חייך,” השיב מקאמוק דרך המתורגמן.
סוביינקוב צחק בבוז.
“וגם תהיה עבד בביתי עד מותך.”
הפולני צחק בבוז גדול יותר.
“התירו את ידיי ואת רגליי ונדבר,” אמר.
הראש סימן; וכשהתירו אותו, גלגל סוביינקוב סיגריה והדליק אותה.
“זה דיבור טיפשי,” אמר מקאמוק. “אין רפואה כזאת. זה לא ייתכן. חוד חותך חזק מכל רפואה.”
הראש לא האמין, ובכל זאת היסס. הוא ראה יותר מדי קסמים של גנבי פרוות שעבדו. הוא לא יכול היה לפקפק לגמרי.
“אתן לך את חייך; אבל לא תהיה עבד,” הודיע.
“יותר מזה.”
סוביינקוב שיחק את משחקו בקור רוח כאילו הוא מתמקח על עור שועל.
“זו רפואה גדולה מאוד. היא הצילה את חיי פעמים רבות. אני רוצה מזחלת וכלבים, ושישה מציידיך שילכו איתי במורד הנהר ויבטיחו לי ביטחון עד מרחק של שינה אחת ממצודת מיכאילובסקי.”
“אתה צריך לחיות כאן וללמד אותנו את כל קסמיך,” באה התשובה.
סוביינקוב משך בכתפיו ושתק. הוא הוציא עשן סיגריה אל האוויר הקפוא והביט בסקרנות במה שנותר מן הקוזאק הגדול.
“הצלקת הזאת!” אמר מקאמוק פתאום, מצביע על צווארו של הפולני, במקום שבו סימן סגלגל בישר על חתך סכין בקטטה בקמצ׳טקה. “הרפואה לא טובה. החוד החותך היה חזק מן הרפואה.”
“זה היה אדם חזק שהנחית את המכה.” (סוביינקוב חשב.) “חזק ממך, חזק מציידך החזק ביותר, חזק ממנו.”
ושוב, בקצה מוקסין שלו, נגע בקוזאק—מראה מחריד, שכבר לא היה מודע—ובכל זאת בגופו המפורק נאחזה החיים המיוסרים בכאב ולא רצו ללכת.
“גם הרפואה הייתה חלשה. כי באותו מקום לא היו פירות יער מסוג מסוים, ואני רואה שיש לכם מהם הרבה בארץ הזאת. כאן הרפואה תהיה חזקה.”
“אתן לך לרדת במורד הנהר,” אמר מקאמוק; “והמזחלת והכלבים וששת הציידים לשמירה יהיו שלך.”
“אתה איטי,” באה התשובה הקרירה. “פגעת ברפואתי בכך שלא קיבלת מיד את תנאיי. הנה, עכשיו אני דורש יותר. אני רוצה מאה עורות בונה.” (מקאמוק גיחך.)
“אני רוצה מאה פאונד דגים מיובשים.” (מקאמוק הנהן, כי דגים היו רבים וזולים.) “אני רוצה שתי מזחלות—אחת בשבילי ואחת בשביל הפרוות והדגים. והרובה שלי חייב לחזור אליי. אם המחיר לא מוצא חן בעיניך, בעוד מעט המחיר יגדל.”
יאקגה לחש לראש.
“אבל איך אדע שהרפואה שלך היא רפואה אמיתית?” שאל מקאמוק.
“קל מאוד. קודם אצא אל היער—”
שוב לחש יאקגה למקאמוק, וזה סימן התנגדות חשדנית.
“אתה יכול לשלוח איתי עשרים ציידים,” המשיך סוביינקוב. “אתה מבין, אני חייב להביא את פירות היער ואת השורשים שמהם מכינים את הרפואה. ואז, אחרי שתביאו את שתי המזחלות ותעמיסו עליהן את הדגים ואת עורות הבונה ואת הרובה, ואחרי שתבחרו את ששת הציידים שילכו איתי—אז, כשכול יהיה מוכן, אמרח את הרפואה על צווארי, כך, ואניח את צווארי שם על אותו גזע. ואז יכול ציידכם החזק ביותר לקחת את הגרזן ולהכות שלוש פעמים בצווארי. אתה בעצמך יכול להכות שלוש פעמים.”
מקאמוק עמד בפה פעור, בולע בשקיקה את הקסם האחרון והנפלא הזה של גנבי הפרוות.
“אבל קודם,” הוסיף הפולני במהירות, “בין מכה למכה אני חייב למרוח רפואה טרייה. הגרזן כבד וחד, ואני לא רוצה טעויות.”
“כל מה שביקשת יהיה שלך,” קרא מקאמוק בקבלת־דברים נלהבת. “לך והכן את הרפואה שלך.”
סוביינקוב הסתיר את התרוממות רוחו. הוא שיחק משחק נואש, ולא היו יכולים להיות מעידות. הוא דיבר ביוהרה.
“היית איטי. רפואתי נעלבה. כדי לנקות את העלבון אתה חייב לתת לי את בתך.”
הוא הצביע על הנערה, יצור לא בריא, עם פזילה בעין אחת ושן־זאב בולטת. מקאמוק כעס, אבל הפולני נשאר שקט ובלתי־ניתן להזזה, מגלגל ומדליק סיגריה נוספת.
“הזדרז,” איים. “אם לא תהיה מהיר, אדרוש עוד יותר.”
בדממה שבאה אחר כך, דהתה לפניו התמונה העגומה של הצפון, והוא ראה שוב את מולדתו, ואת צרפת, ופעם, כשהביט בנערה בעלת שן־הזאב, נזכר בנערה אחרת, זמרת ורקדנית, שהכיר כשבא לראשונה לפריז בצעירותו.
“מה אתה רוצה עם הנערה?” שאל מקאמוק.
“שתרד במורד הנהר איתי.” סוביינקוב בחן אותה בביקורתיות. “היא תהיה אישה טובה, וזו זכות הראויה לרפואתי להיות נשוי לדם שלך.”
ושוב נזכר בזמרת וברקדנית וזמזם בקול שיר שלימדה אותו. הוא חי שוב את חייו הישנים, אבל בצורה מרוחקת ובלתי־אישית, מביט בתמונות הזיכרון של חייו כאילו היו תמונות בספר על חייו של מישהו אחר. קולו של הראש, ששבר בפתאומיות את הדממה, הפתיע אותו.
“כך יהיה,” אמר מקאמוק. “הנערה תרד במורד הנהר איתך. אבל יובן שאני עצמי מכה שלוש פעמים בגרזן על צווארך.”
“אבל בכל פעם אמרח את הרפואה,” השיב סוביינקוב, בהצגה של דאגה בקושי־מוסתרת.
“תמרח את הרפואה בין כל מכה. הנה הציידים שיראו שלא תברח. לך אל היער ואסוף את הרפואה שלך.”
מקאמוק השתכנע מערך הרפואה בשל חמדנותו של הפולני. בוודאי רק רפואה מן הגדולות ביותר יכולה לאפשר לאדם בצל המוות לעמוד ולהתמקח כמו זקנה בשוק.
“חוץ מזה,” לחש יאקגה, כשהפולני עם שומריו נעלם בין עצי האשוח, “כשנלמד את הרפואה נוכל בקלות להשמיד אותו.”
“אבל איך אשמיד אותו?” התווכח מקאמוק. “רפואתו לא תיתן לי להשמיד אותו.”
“יהיה איזה חלק שבו לא מרח את הרפואה,” השיב יאקגה. “נשמיד אותו דרך אותו חלק. אולי אלה אוזניו. טוב מאוד; נדחוף חנית באוזן אחת ונוציא באחרת. או אולי אלה עיניו. בוודאי הרפואה חזקה מדי מכדי למרוח על העיניים.”
הראש הנהן. “אתה חכם, יאקגה. אם אין לו קסמים אחרים, אז נשמיד אותו.”
סוביינקוב לא בזבז זמן באיסוף המרכיבים לרפואתו; הוא בחר כל מה שנקרה לידו, כגון מחטי אשוח, הקליפה הפנימית של הערבה, רצועת קליפת ליבנה, וכמות של פירות־יער טחביים, שאותם גרם לציידים לחפור לו מתחת לשלג. כמה שורשים קפואים השלימו את האספקה, והוא הוביל את הדרך חזרה למחנה.
מקאמוק ויאקגה כרעו לידו, רושמים את הכמויות והסוגים של המרכיבים שהשליך לסיר של מים רותחים.
“עליכם להיזהר שפירות־הטחב ייכנסו ראשונים,” הסביר.
“ו—או, כן, עוד דבר אחד—אצבע של אדם. הנה, יאקגה, תן לי לחתוך לך אצבע.”
אבל יאקגה החביא את ידיו מאחוריו וזעף.
“רק אצבע קטנה,” התחנן סוביינקוב.
“יאקגה, תן לו את האצבע שלך,” פקד מקאמוק.
“יש הרבה אצבעות שמוטלות מסביב,” נהם יאקגה, מצביע על ההריסות האנושיות בשלג של כעשרים אנשים שעונו למוות.
“זו חייבת להיות אצבע של אדם חי,” התנגד הפולני.
“אז תהיה לך אצבע של אדם חי.” יאקגה פסע אל הקוזאק וחתך ממנו אצבע.
“הוא עדיין לא מת,” הודיע, והשליך את השלל המדמם בשלג לרגלי הפולני. “וגם זו אצבע טובה, כי היא גדולה.”
סוביינקוב השליך אותה לתוך האש מתחת לסיר והתחיל לשיר. זה היה שיר אהבה צרפתי, שאותו שר בחגיגיות רבה אל תוך התבשיל.
“בלי המילים שאני אומר לתוכו, הרפואה חסרת ערך,” הסביר. “המילים הן עיקר כוחו. הנה, זה מוכן.”
“אמור את המילים לאט, כדי שאדע אותן,” פקד מקאמוק.
“לא לפני המבחן. כשהגרזן יקפוץ לאחור שלוש פעמים מצווארי, אז אתן לך את סוד המילים.”
“אבל אם הרפואה איננה רפואה טובה?” שאל מקאמוק בדאגה.
סוביינקוב הסתובב אליו בזעם.
“רפואתי תמיד טובה. ובכל זאת, אם אינה טובה, אז עשה בי כפי שעשית באחרים. חתוך אותי מעט־מעט, כמו שחתכת אותו.” הוא הצביע על הקוזאק. “הרפואה עכשיו קרה. כך אני מורח אותה על צווארי, ואומר עוד רפואה.”
בכובד ראש גדול הוא דיקלם לאט שורה מן “המארסייז”, ובאותו הזמן שפשף את התבשיל המרושע היטב בצווארו.
צעקה קטעה את משחקו. הענק הקוזאקי, בהתפרצות אחרונה של חיוניותו האדירה, התרומם על ברכיו. צחוק, קריאות הפתעה ומחיאות כפיים עלו מן הנולאטואים, כשאיוון הגדול החל להיטלטל בשלג בעוויתות אדירות.
סוביינקוב חש בחילה מן המראה, אבל כבש את בחילתו ועשה עצמו כועס.
“זה לא ילך,” אמר. “סיימו אותו, ואז נעשה את המבחן. הנה, אתה, יאקגה, דאג שרעשו ייפסק.”
בזמן שעשו זאת, פנה סוביינקוב אל מקאמוק.
“ותזכור, אתה צריך להכות חזק. זה לא משחק ילדים. הנה, קח את הגרזן והכה בגזע, כדי שאוכל לראות שאתה מכה כמו גבר.”
מקאמוק ציית, הכה פעמיים, מדויק ובחוזקה, והוציא שבב גדול.
“זה טוב.” סוביינקוב הביט סביבו במעגל הפנים הפראיות, שבאופן כלשהו נראה שסימל את קיר הפראיות שסגר עליו מאז שמשטרת הצאר עצרה אותו לראשונה בוורשה. “קח את הגרזן שלך, מקאמוק, ועמוד כך. אני אשכב. כשארים את ידי, הך, והך בכל כוחך. והיזהר שאיש לא יעמוד מאחוריך. הרפואה טובה, והגרזן עשוי לקפוץ מצווארי ולהישמט מידיך.”
הוא הביט בשתי המזחלות, עם הכלבים רתומים, עמוסות פרוות ודגים. הרובה שלו היה מונח מעל עורות הבונה. ששת הציידים שנועדו להיות שומריו עמדו ליד המזחלות.
“איפה הנערה?” דרש הפולני. “הביאו אותה אל המזחלות לפני שהמבחן נמשך.”
כשעשו זאת, נשכב סוביינקוב בשלג, מניח את ראשו על הגזע כמו ילד עייף שעומד לישון. הוא חי שנים כה עגומות עד שהיה באמת עייף.
“אני צוחק עליך ועל כוחך, מקאמוק,” אמר. “הכה, והכה חזק.”
הוא הרים את ידו. מקאמוק הניף את הגרזן, גרזן רחב לסיתות גזעים. הפלדה הבוהקת הבזיקה באוויר הקפוא, הושהתה לרגע מורגש מעל ראשו של מקאמוק, ואז ירדה על צווארו החשוף של סוביינקוב. דרך בשר ועצם חתכה דרכה, ונגסה עמוק בגזע שמתחת. הפראים המופתעים ראו את הראש קופץ למרחק של יארד מן הגוף המפריץ דם.
הייתה מבוכה גדולה ודממה, בעוד לאט התחיל להתבהר במוחם שלא הייתה שום רפואה. גנב־הפרוות רימה אותם. הוא לבדו, מכל אסיריהם, נמלט מן העינויים. זה היה ההימור שלשמו שיחק. שאגת צחוק גדולה פרצה. מקאמוק השפיל את ראשו בבושה. גנב־הפרוות עבד עליו. הוא איבד את כבודו מול כל עמו. ועדיין המשיכו לשאוג בצחוק. מקאמוק הסתובב, ועם ראש מורכן צעד והתרחק. הוא ידע שמכאן ואילך לא ייקרא עוד מקאמוק. הוא ייקרא פנים אבודות; רישום חרפתו יהיה עמו עד שימות; ובכל פעם שהשבטים יתכנסו באביב לסלמון, או בקיץ למסחר, הסיפור יעבור הלוך ושוב מעל מדורות המחנה על איך גנב־הפרוות מת בשלווה, במכה אחת, בידו של פנים אבודות.
“מי היה פנים אבודות?” יוכל לשמוע, בציפייה, איזה צעיר חצוף שואל, “או, פנים אבודות,” תהיה התשובה, “הוא שהיה פעם מקאמוק בימים שלפני שערף את ראשו של גנב־הפרוות.”