היו היו פעם ארבעה ארנבונים קטנים, ואלה היו שמותיהם:
פלופסי,
מופסי,
זנבונת,
ופיטר.
הם גרו עם אמא שלהם בתוך גבעת חול, מתחת לשורש של עץ אשוח גדול מאוד.
"ובכן, יקיריי," אמרה גברת ארנב הזקנה בוקר אחד, "אתם יכולים ללכת לשדות או לרדת בשביל, אבל אל תיכנסו לגינה של מר מקגרגור. לאבא שלכם קרתה שם תאונה: גברת מקגרגור הכניסה אותו לפשטידה."
"עכשיו רוצו לשחק, ואל תעשו שטויות. אני יוצאת."
ואז לקחה גברת ארנב הזקנה סל ומטרייה, והלכה דרך היער אל המאפייה. היא קנתה כיכר לחם שחור וחמש לחמניות צימוקים.
פלופסי, מופסי וזנבונת, שהיו ארנבונים טובים וממושמעים, ירדו בשביל לקטוף פטל שחור.
אבל פיטר, שהיה שובב מאוד, רץ ישר אל הגינה של מר מקגרגור, ונדחק פנימה מתחת לשער!
קודם הוא אכל קצת חסה וקצת שעועית ירוקה, ואחר כך אכל כמה צנוניות.
ואז, כשהרגיש שהבטן שלו קצת כואבת, הלך לחפש פטרוזיליה.
אבל כשהסתובב בפינה של ערוגת המלפפונים, את מי הוא פגש? את מר מקגרגור!
מר מקגרגור היה על הידיים והברכיים ושתל כרוב צעיר. אבל הוא קפץ ממקומו ורץ אחרי פיטר, מנופף במגרפה וצועק: "עצור, גנב!"
פיטר נבהל נורא. הוא התרוצץ בכל הגינה, כי שכח מה הדרך חזרה אל השער.
נעל אחת הוא איבד בין הכרובים, ואת הנעל השנייה בין תפוחי האדמה.
אחרי שאיבד אותן, הוא רץ על ארבע ומיהר יותר, כך שלדעתי אולי היה מצליח לברוח לגמרי, אילולא נתקע לרוע המזל ברשת שכיסתה את שיחי הדומדמניות. הכפתורים הגדולים של המעיל שלו נתפסו ברשת. זה היה מעיל כחול עם כפתורי נחושת, חדש לגמרי.
פיטר חשב שאבד עליו הכלח, והזיל דמעות גדולות. אבל כמה דרורים ידידותיים שמעו את הבכי שלו. הם עפו אליו בהתרגשות גדולה, והתחננו שיתאמץ וישתחרר.
מר מקגרגור הגיע עם נפה, ורצה להפיל אותה מלמעלה על פיטר. אבל פיטר התפתל והשתחרר בדיוק בזמן, והשאיר את המעיל שלו מאחור.
הוא מיהר אל מחסן הכלים, וקפץ לתוך מזלף. זה היה יכול להיות מקום מחבוא נהדר, אילולא היו בו כל כך הרבה מים.
מר מקגרגור היה בטוח שפיטר נמצא איפשהו במחסן הכלים, אולי מתחבא מתחת לאחד העציצים. הוא התחיל להפוך אותם בזהירות, ולהציץ מתחת לכל אחד.
פתאום פיטר התעטש: "אפצ'י!" ומר מקגרגור רדף אחריו כהרף עין.
הוא ניסה לדרוך על פיטר, אבל פיטר קפץ החוצה מחלון, והפיל בדרך שלושה עציצים. החלון היה קטן מדי בשביל מר מקגרגור, והוא כבר התעייף מלרוץ אחרי פיטר. הוא חזר לעבודה שלו.
פיטר התיישב לנוח. הוא התנשף ורעד מפחד, ולא היה לו שום מושג לאן ללכת. וחוץ מזה, הוא היה רטוב מאוד מהישיבה במזלף.
אחרי זמן מה הוא התחיל לשוטט, דילוג־דילוג, דילוג־דילוג, לא מהר מדי, ומסתכל לכל הכיוונים.
הוא מצא דלת בתוך חומה, אבל היא הייתה נעולה, ולא היה מקום לארנבון קטן ושמנמן להידחק מתחתיה.
עכברה זקנה רצה הלוך ושוב על מפתן האבן, ונשאה אפונה ושעועית למשפחה שלה ביער. פיטר שאל אותה מה הדרך אל השער, אבל בפה שלה היה גרגר אפונה כל כך גדול שהיא לא יכלה לענות. היא רק הניעה את הראש לעברו. פיטר התחיל לבכות.
אחר כך ניסה למצוא את הדרך ישר דרך הגינה, אבל רק התבלבל יותר ויותר. לבסוף הגיע לבריכה, שממנה מילא מר מקגרגור את המזלפים שלו. חתולה לבנה ישבה שם ובהתה בכמה דגי זהב. היא ישבה בשקט, בשקט גמור, אבל מדי פעם קצה הזנב שלה רטט כאילו היה חי. פיטר חשב שעדיף להתרחק בלי לדבר איתה. הוא שמע על חתולים מבן הדוד שלו, בנג'מין ארנבון הקטן.
הוא חזר לכיוון מחסן הכלים, אבל פתאום, ממש קרוב אליו, שמע רעש של מעדר: שְׁ־שְׁ־שְׁריט, שריט, שריט, שריט. פיטר מיהר להתחבא מתחת לשיחים. אבל כשלא קרה כלום, יצא החוצה, טיפס על מריצה והציץ מעליה. הדבר הראשון שראה היה מר מקגרגור, עודר ערוגת בצל. הגב שלו היה מופנה לפיטר, ומאחוריו היה השער!
פיטר ירד בשקט־בשקט מהמריצה, והתחיל לרוץ הכי מהר שיכול, בשביל ישר מאחורי שיחי דומדמניות שחורות.
מר מקגרגור ראה אותו בפינה, אבל לפיטר זה כבר לא היה אכפת. הוא החליק מתחת לשער, ולבסוף היה מוגן ביער שמחוץ לגינה.
מר מקגרגור תלה את המעיל הקטן ואת הנעליים על דחליל, כדי להפחיד את השחרורים.
פיטר לא הפסיק לרוץ ולא הביט אחורה, עד שהגיע הביתה לעץ האשוח הגדול.
הוא היה כל כך עייף, שהוא נפל על החול הנעים והרך שעל רצפת המחילה ועצם את העיניים. אמא שלו הייתה עסוקה בבישול. היא תהתה מה הוא עשה עם הבגדים שלו. זה היה כבר המעיל הקטן השני וזוג הנעליים השני שפיטר איבד בתוך שבועיים!
אני מצטערת לספר שפיטר לא הרגיש טוב במיוחד באותו ערב.
אמא שלו השכיבה אותו לישון, והכינה תה קמומיל. והיא נתנה לפיטר מנה ממנו!
"כף אחת לפני השינה."
אבל פלופסי, מופסי וזנבונת קיבלו לארוחת ערב לחם וחלב ופטל שחור.
סוף