"האם אנחנו עולים שוב?" "לא. בדיוק להפך!" "אנחנו יורדים?" "יותר גרוע, קפטן! אנחנו נופלים!" "בשם השמיים, תזרקו את כל השקים הכבדים!" "הנה! השק האחרון ריק!" "האם הכדור עולה עכשיו?" "לא!" "אני שומע רעש של גלים מתנפצים. הים נמצא ממש מתחת לסל שלנו! הוא בטח במרחק של פחות מ-150 מטרים מאיתנו!" "לזרוק הכל החוצה! כל דבר כבד! את הכל!"
אלו היו המילים החזקות והמפחידות שנשמעו באוויר, מעל האוקיינוס השקט והעצום, בשעה ארבע אחר הצהריים ביום ה-23 במרץ, שנת 1865.
אף אחד לא שכח את הסערה הנוראית שהייתה באותה שנה. זו הייתה סופה שהשתוללה שמונה ימים רצופים! היא הייתה כל כך חזקה שהיא הרסה ערים שלמות, עקרה עצים מהשורש והטביעה מאות ספינות בים. אלפי אנשים נפגעו מהסופה הזו ביבשה ובים. היא הייתה אחת הסערות הכי חזקות והכי מפחידות שהיו אי פעם בעולם.
ובזמן שכל זה קרה על האדמה ובים, קרה משהו מרגש ומפחיד לא פחות למעלה בשמיים.
כדור פורח ענק נקלע לתוך הסערה. הוא הסתובב בתוך הרוח כמו כדור משחק בתוך מערבולת של אוויר. הכדור הפורח טס במהירות מטורפת של 150 קילומטרים בשעה (זה מהר יותר ממכונית שנוסעת בכביש מהיר!).
מתחת לכדור הפורח היה תלוי סל קטן, ובתוכו היו חמישה אנשים וכלב. בגלל הגשם, הערפל ונתזי המים מהים, בקושי יכלו לראות אותם.
מאיפה הגיע הכדור הפורח הזה? אף אחד לא ידע. הוא בטח התחיל את המסע שלו במקום רחוק מאוד, כי הוא עף כבר הרבה זמן. האנשים שבסל לא ידעו לאן הם טסים. הם היו בתוך ענן שחור וסמיך, ולא ידעו אם עכשיו יום או לילה. הם לא שמעו שום דבר ולא ראו שום אור של עיר או כפר. רק כשהם התחילו ליפול מהר מאוד, הם הבינו שהם בסכנה ושהים נמצא ממש מתחתיהם.
כדי להציל את עצמם, הם זרקו מהסל את כל הדברים הכבדים שהיו להם: אוכל, כלי עבודה ואפילו את המזוודות שלהם. בזכות זה הכדור הפורח הצליח לעלות שוב גבוה למעלה, אל תוך העננים.
הלילה עבר עליהם בפחד גדול. בבוקר שלמחרת, הסערה התחילה קצת להירגע. הרוח כבר לא הייתה חזקה כמו קודם, אבל הכדור הפורח התחיל שוב לרדת לאט-לאט. נראה שהגז ששומר עליו למעלה בורח החוצה. הכדור הפורח כבר לא היה עגול ויפה, הוא התחיל להיראות מקומט וארוך.
האנשים ראו שהם שוב מתקרבים לים. הם זרקו את כל מה שנשאר להם: את שאריות האוכל ואפילו את האולרים הקטנים שהיו להם בכיסים. אחד האנשים אפילו טיפס למעלה על החבלים כדי לנסות לקשור את החלק התחתון של הכדור חזק יותר.
אבל זה לא עזר. הגז המשיך לברוח. לא הייתה שום יבשה מסביב, שום אי ושום סירה. רק ים וים וים, עם גלים ענקיים שנראו כמו סוסים לבנים שרצים בתוך המים. המצב היה נורא. הגז ברח דרך חור גדול בבד המשי של הכדור.
האנשים האלה היו מאוד אמיצים. הם לא בכו ולא התלוננו, למרות שהם ידעו שהם בסכנה גדולה. הם החליטו להילחם עד הרגע האחרון.
"זרקנו כבר הכל?" שאל קול חזק. "לא, יש כאן עוד שק עם אלפי מטבעות זהב!" בום! השק הכבד נזרק מיד לתוך הים. "האם הכדור עולה?" "קצת, אבל הוא עוד מעט יפול שוב." "מה עוד נשאר לזרוק?" "כלום!" "יש משהו! הסל בעצמו! בואו נתפוס את החבלים והרשת, ונזרוק את הסל לים!"
זה היה המוצא האחרון. הם חתכו את החבלים שמחזיקים את הסל, והכדור הפורח זינק פתאום למעלה. חמשת האנשים והכלב נאחזו חזק-חזק ברשת של הכדור, כשהם תלויים בין השמיים לים ומסתכלים למטה על המים העמוקים.
בשעה ארבע אחר הצהריים, הכדור היה שוב קרוב למים. פתאום נשמעה נביחה חזקה. זה היה טופ, הכלב שלהם. הוא הוחזק צמוד לבעלים שלו בתוך הרשת. "טופ ראה משהו!" צעק אחד האנשים. ומיד אחר כך נשמעה צעקה: "יבשה! יבשה!"
מרחוק הם ראו אי! אבל האי היה עוד רחוק, והיה צריך להחזיק מעמד עוד שעה שלמה באוויר. האם הכדור יצליח להגיע לשם לפני שהגז ייגמר?
הכדור הפורח היה עייף וחלש, כמו ציפור עם כנף פצועה. הוא נגרר נמוך מאוד, והגלים הגבוהים כבר נגעו ברגליים של האנשים והרטיבו אותם. חצי שעה אחר כך, היבשה הייתה במרחק של קילומטר אחד בלבד.
פתאום, גל ענק הכה בהם! הכדור הפורח קפץ פתאום למעלה, כאילו הוא הפך שוב לקל מאוד. הוא עף עוד קצת ובסוף... נפל על חוף של חול רך, רחוק מהגלים המפחידים.
האנשים עזרו אחד לשני להשתחרר מהחבלים של הרשת. הכדור הפורח, שעכשיו היה ריק מאנשים וקל מאוד, עף לו רחוק ונעלם בשמיים כמו ציפור.
הם היו חמישה אנשים וכלב כשהם התחילו את המסע. אבל כשהם קמו על החול בחוף, הם ראו שקרה משהו נורא. היו שם רק ארבעה אנשים.
החבר החמישי שלהם והכלב טופ נעלמו! הגל הענק שפגע בהם קודם בטח הפיל אותם לתוך הים. הארבעה שעמדו על החוף צעקו בבת אחת: "אולי הוא מנסה לשחות לחוף! בואו נציל אותו! בואו נציל אותו!"