מארלי היה מת: נתחיל בזה. אין בזה שום ספק. את רישום קבורתו חתמו הכומר, הלבלר, הקברן והאבל הראשי. סקרוג' חתם עליו: ושמו של סקרוג' היה טוב בבורסה לכל דבר שבחר לשים עליו את ידו. מארלי הזקן היה מת כמו מסמר בדלת.
שימו לב! אינני מתכוון לומר שאני יודע, מידיעתי שלי, מה מת במיוחד במסמר בדלת. אני עצמי הייתי אולי נוטה לראות במסמר של ארון מתים את פיסת הברזל המתה ביותר בכל המסחר. אבל חוכמת אבותינו טמונה בדימוי; וידיי הלא קדושות לא יפריעו לו, אחרת אבדה הארץ. לכן תרשו לי לחזור ולומר, בהדגשה, שמארלי היה מת כמו מסמר בדלת.
סקרוג' ידע שהוא מת? כמובן שידע. איך יכול היה להיות אחרת? סקרוג' והוא היו שותפים אינני יודע כמה שנים. סקרוג' היה מנהל עזבונו היחיד, האפוטרופוס היחיד שלו, הנעבר היחיד שלו, היורש היחיד של שארית רכושו, ידידו היחיד והאבל היחיד עליו. ואפילו סקרוג' לא נפגע כל כך נורא מן המאורע העצוב, שלא היה איש עסקים מצוין ביום ההלוויה עצמו, וחגג אותו בעסקה ללא ספק.
אזכור הלווייתו של מארלי מחזיר אותי לנקודה שממנה התחלתי. אין ספק שמארלי היה מת. יש להבין זאת בבירור, אחרת שום דבר מופלא לא ייצא מן הסיפור שאני עומד לספר. אילו לא היינו משוכנעים לגמרי שאביו של המלט מת לפני שהמחזה התחיל, לא היה דבר מיוחד יותר בטיול הלילי שלו, ברוח מזרחית, על חומות טירתו, מאשר בכל ג'נטלמן אחר בגיל העמידה שיוצא בפזיזות אחרי רדת החשכה במקום סוער, נאמר בחצר כנסיית סנט פול למשל, כדי להדהים, פשוטו כמשמעו, את שכלו החלש של בנו.
סקרוג' מעולם לא מחק את שמו של מארלי הזקן. הוא עמד שם, שנים אחר כך, מעל דלת המחסן: סקרוג' ומארלי. העסק היה ידוע בשם סקרוג' ומארלי. לפעמים אנשים חדשים בעסק קראו לסקרוג' סקרוג', ולפעמים מארלי, אבל הוא ענה לשני השמות. בשבילו זה היה אותו דבר.
הו! אבל קמצן קשה יד היה, סקרוג'! חוטא זקן סוחט, עוקר, חוטף, מגרד, אוחז וחומד! קשה וחד כמו צור, שממנו אף פלדה לא הוציאה מעולם אש נדיבה; סודי, ומסתגר, ובודד כמו צדפה. הקור שבתוכו הקפיא את תווי פניו הזקנים, צבט את אפו המחודד, כיווץ את לחיו, הקשיח את הילוכו; עשה את עיניו אדומות, את שפתיו הדקות כחולות; ודיבר בערמומיות בקולו הצורם. כפור לבן היה על ראשו, ועל גבותיו, ועל סנטרו הדוקרני. את הטמפרטורה הנמוכה שלו נשא איתו תמיד; הוא הקפיא את משרדו בימי הקיץ הלוהטים; ולא הפשיר אותו אף מעלה אחת בחג המולד.
חום וקור מבחוץ השפיעו מעט על סקרוג'. שום חום לא חימם אותו, שום מזג אוויר חורפי לא צינן אותו. שום רוח שנשבה לא הייתה מרה ממנו, שום שלג יורד לא היה דבק יותר במטרתו, שום גשם מצליף לא היה פתוח פחות לתחינה. מזג אוויר רע לא ידע איך לתפוס אותו. הגשם הכבד ביותר, והשלג, והברד, והחנית, יכלו להתהדר ביתרון עליו רק בבחינה אחת. הם לעתים קרובות "ירדו" בנדיבות, וסקרוג' אף פעם לא ירד מכספו.
איש מעולם לא עצר אותו ברחוב כדי לומר, בפנים שמחות: "סקרוג' היקר, מה שלומך? מתי תבוא לבקר אותי?" שום קבצן לא התחנן שייתן לו פרוטה, שום ילד לא שאל אותו מה השעה, שום גבר או אישה מעולם, בכל ימי חייו, לא שאלו את סקרוג' את הדרך למקום זה או אחר. אפילו הכלבים של העיוורים נראו כאילו הם מכירים אותו; וכשראו אותו מתקרב, היו מושכים את בעליהם לתוך פתחים ולחצרות; ואז מכשכשים בזנבם כאילו אמרו: "מוטב בלי עין בכלל מאשר עין רעה, אדון אפל!"
אבל מה אכפת היה לסקרוג'! זה בדיוק מה שאהב. לפלס את דרכו בשבילי החיים הצפופים, ולהזהיר כל אהדה אנושית לשמור מרחק, זה מה שהמבינים קוראים לו תענוג צרוף בשביל סקרוג'.
פעם אחת, מכל הימים הטובים בשנה, בערב חג המולד, ישב סקרוג' הזקן עסוק בבית המסחר שלו. מזג האוויר היה קר, קודר ונושך: וערפילי גם כן: והוא שמע את האנשים בחצר שבחוץ הולכים ומתנשפים הלוך ושוב, מכים בידיהם על חזם, ורוקעים ברגליהם על אבני המדרכה כדי לחמם אותן. שעוני העיר רק זה עתה צלצלו שלוש, אבל כבר היה חשוך לגמרי, לא היה אור כל היום, ונרות הבהבו בחלונות המשרדים הסמוכים, כמו כתמים אדמדמים על האוויר החום והמוחשי. הערפל זרם פנימה מכל סדק ומכל חור מנעול, והיה סמיך כל כך בחוץ, שאף שהחצר הייתה מן הצרות ביותר, הבתים ממול היו רק רוחות רפאים. מי שראה את הענן המלוכלך משתפל מטה ומסתיר כל דבר, היה חושב שהטבע גר בשכנות ומבשל בירה בכמויות גדולות.
דלת בית המסחר של סקרוג' הייתה פתוחה כדי שיוכל להשגיח על הפקיד שלו, שבתא קטן ועגום מעבר לה, מעין מכל, העתיק מכתבים. לסקרוג' הייתה אש קטנה מאוד, אבל האש של הפקיד הייתה קטנה כל כך יותר שנראתה כמו גחלת אחת. אבל הוא לא יכול היה להוסיף לה, כי סקרוג' החזיק את ארגז הפחם בחדרו שלו; ובטוח כמו שהפקיד נכנס עם היעה, ניבא האדון שיהיה צורך שייפרדו. לכן הפקיד כרך את צעיף הצמר הלבן שלו, וניסה להתחמם מן הנר; ובמאמץ הזה, מכיוון שלא היה אדם בעל דמיון חזק, נכשל.
"חג מולד שמח, דוד! אלוהים ישמור אותך!" קרא קול עליז. זה היה קולו של אחיינו של סקרוג', שהגיע אליו מהר כל כך שזה היה הסימן הראשון לבואו.
"פה!" אמר סקרוג', "הבלים!"
האחיין של סקרוג' התחמם כל כך מן ההליכה המהירה בערפל ובכפור, שכולו להט; פניו היו אדמדמים ונאים; עיניו נצצו, ונשימתו שוב העלתה אדים.
"חג המולד הבלים, דוד!" אמר האחיין של סקרוג'. "אתה לא מתכוון לזה, אני בטוח?"
"אני כן," אמר סקרוג'. "חג מולד שמח! איזו זכות יש לך להיות שמח? איזו סיבה יש לך להיות שמח? אתה עני מספיק."
"נו, אם כן," השיב האחיין בעליזות. "איזו זכות יש לך להיות קודר? איזו סיבה יש לך להיות זועף? אתה עשיר מספיק."
לסקרוג' לא הייתה תשובה טובה יותר מוכנה בן רגע, ולכן אמר שוב "פה!"; והוסיף אחריו "הבלים."
"אל תכעס, דוד!" אמר האחיין.
"מה עוד אני יכול להיות," השיב הדוד, "כשאני חי בעולם של טיפשים כזה? חג מולד שמח! לעזאזל עם חג מולד שמח! מה זה זמן חג המולד בשבילך אם לא זמן לשלם חשבונות בלי כסף; זמן למצוא את עצמך מבוגר בשנה, אבל לא עשיר אף בשעה; זמן לסגור את הספרים שלך ולגלות שכל פריט בהם, במשך שנים עשר חודשים שלמים, עומד נגדך? אילו הייתה לי הדרך שלי," אמר סקרוג' בזעם, "כל אידיוט שמסתובב עם 'חג מולד שמח' על שפתיו היה מבושל עם הפודינג שלו, ונקבר עם יתד של צינית תקועה בליבו. כן, היה!"
"דוד!" הפציר האחיין.
"אחיין!" השיב הדוד בחומרה, "חגוג את חג המולד בדרך שלך, ותן לי לחגוג אותו בדרך שלי."
"לחגוג אותו!" חזר האחיין של סקרוג'. "אבל אתה לא חוגג אותו."
"אז תן לי לעזוב אותו," אמר סקרוג'. "שיהיה לך הרבה טוב ממנו! הרבה טוב הוא עשה לך אי פעם!"
"יש הרבה דברים שיכולתי להפיק מהם טוב, ולא הרווחתי מהם, אני מעז לומר," השיב האחיין. "חג המולד בין היתר. אבל אני בטוח שתמיד חשבתי על זמן חג המולד, כשהגיע, מלבד היראה הראויה לשמו ולמקורו הקדושים, אם משהו השייך לו יכול להיות מלבד זה, כזמן טוב; זמן אדיב, סולח, נדיב ונעים; הזמן היחיד שאני מכיר, בלוח הארוך של השנה, שבו גברים ונשים נראים כאילו הסכימו כולם לפתוח בחופשיות את לבבותיהם הסגורים, ולחשוב על האנשים שמתחתם כאילו באמת הם שותפים לדרך אל הקבר, ולא גזע אחר של יצורים שיוצא למסעות אחרים. ולכן, דוד, אף שמעולם לא הכניס פיסת זהב או כסף לכיסי, אני מאמין שהוא עשה לי טוב, ויעשה לי טוב; ואני אומר, אלוהים יברך אותו!"
הפקיד במכל מחא כפיים שלא מרצונו. כשהבין מיד את חוסר הנימוס שבדבר, חיתה באש, וכיבה את הניצוץ החלש האחרון לעד.
"תן לי לשמוע עוד צליל אחד ממך," אמר סקרוג', "ותחגוג את חג המולד שלך באיבוד משרתך! אתה נואם רב עוצמה, אדוני," הוסיף, ופנה אל אחיינו. "אני מתפלא שאינך נכנס לפרלמנט."
"אל תכעס, דוד. בוא! סעד איתנו מחר."
סקרוג' אמר שהוא יראה אותו קודם... כן, באמת אמר. הוא הלך עד סוף הביטוי, ואמר שיראה אותו קודם בגיהינום.
"אבל למה?" קרא האחיין של סקרוג'. "למה?"
"למה התחתנת?" אמר סקרוג'.
"כי התאהבתי."
"כי התאהבת!" נהם סקרוג', כאילו זה הדבר היחיד בעולם שמגוחך יותר מחג מולד שמח. "אחר צהריים טובים!"
"לא, דוד, אבל אף פעם לא באת לבקר אותי לפני שזה קרה. למה לתת את זה כסיבה לא לבוא עכשיו?"
"אחר צהריים טובים," אמר סקרוג'.
"אני לא רוצה ממך כלום; אני לא מבקש ממך כלום; למה אנחנו לא יכולים להיות ידידים?"
"אחר צהריים טובים," אמר סקרוג'.
"צר לי, בכל ליבי, למצוא אותך נחוש כל כך. מעולם לא היה בינינו ריב שאני הייתי צד לו. אבל עשיתי את הניסיון לכבוד חג המולד, ואשמור על מצב הרוח החגיגי שלי עד הסוף. אז חג מולד שמח, דוד!"
"אחר צהריים טובים!" אמר סקרוג'.
"ושנה טובה ומאושרת!"
"אחר צהריים טובים!" אמר סקרוג'.
אחיינו יצא מן החדר בלי מילה כועסת, למרות הכול. הוא עצר בדלת החיצונית כדי לברך את הפקיד בברכות העונה, והפקיד, קר ככל שהיה, היה חם יותר מסקרוג'; כי החזיר לו את הברכות בלבביות.
"הנה עוד אחד," מלמל סקרוג', ששמע אותו: "הפקיד שלי, עם חמישה עשר שילינג לשבוע, ואישה ומשפחה, מדבר על חג מולד שמח. אני אפרוש לבית המשוגעים."
המטורף הזה, כשהוציא את אחיינו של סקרוג', הכניס שני אנשים אחרים. הם היו ג'נטלמנים שמנמנים, נעימים למראה, ועכשיו עמדו, כובעיהם בידיהם, במשרדו של סקרוג'. היו בידיהם ספרים וניירות, והם השתחוו לו.
"סקרוג' ומארלי, אני מאמין," אמר אחד הג'נטלמנים, כשהוא מעיין ברשימה שלו. "יש לי הכבוד לדבר עם מר סקרוג', או עם מר מארלי?"
"מר מארלי מת כבר שבע שנים," השיב סקרוג'. "הוא מת לפני שבע שנים, בלילה הזה ממש."
"אין לנו ספק שנדיבותו מיוצגת היטב על ידי שותפו שנותר בחיים," אמר הג'נטלמן, והציג את תעודותיו.
היא בוודאי הייתה מיוצגת היטב; כי השניים היו נפשות תאומות. למשמע המילה המבשרת רעות "נדיבות", הזעיף סקרוג' פנים, הניע בראשו, והחזיר את התעודות.
"בעונה החגיגית הזאת של השנה, מר סקרוג'," אמר הג'נטלמן, ולקח עט, "רצוי יותר מן הרגיל שנדאג במעט לעניים ולחסרי הכול, שסובלים מאוד בזמן הזה. אלפים רבים חסרים את צורכי הקיום הבסיסיים; מאות אלפים חסרים את הנוחות הפשוטה ביותר, אדוני."
"אין בתי כלא?" שאל סקרוג'.
"הרבה בתי כלא," אמר הג'נטלמן, והניח שוב את העט.
"ובתי המחסה לעניים?" שאל סקרוג'. "הם עדיין פועלים?"
"הם פועלים. ובכל זאת," השיב הג'נטלמן, "הלוואי שיכולתי לומר שלא."
"גלגל הדיווש של האסירים וחוק העניים פועלים במלוא המרץ, אם כן?" אמר סקרוג'.
"שניהם עסוקים מאוד, אדוני."
"הו! חששתי, ממה שאמרת בהתחלה, שקרה משהו שעצר אותם בדרכם המועילה," אמר סקרוג'. "אני שמח מאוד לשמוע."
"מתוך הרושם שהם בקושי מספקים להמון שמחה נוצרית של נפש או של גוף," השיב הג'נטלמן, "כמה מאיתנו מנסים לגייס קרן כדי לקנות לעניים מעט בשר ושתייה, ואמצעי חימום. אנחנו בוחרים בזמן הזה, כי זה, מכל הזמנים, הזמן שבו המחסור מורגש בחריפות, והשפע שמח. בכמה לרשום אותך?"
"בכלום!" השיב סקרוג'.
"אתה רוצה להישאר בעילום שם?"
"אני רוצה שיעזבו אותי במנוחה," אמר סקרוג'. "מכיוון שאתם שואלים אותי מה אני רוצה, רבותיי, זו התשובה שלי. אני עצמי לא שמח בחג המולד ואין לי אמצעים לשמח בטלנים. אני עוזר לממן את המוסדות שהזכרתי, הם עולים מספיק; ומי שמצבו רע צריך ללכת לשם."
"רבים לא יכולים ללכת לשם; ורבים מעדיפים למות."
"אם הם מעדיפים למות," אמר סקרוג', "מוטב שיעשו את זה, ויקטינו את עודף האוכלוסייה. וחוץ מזה, סלחו לי, אני לא יודע את זה."
"אבל אתה יכול לדעת," העיר הג'נטלמן.
"זה לא עניין שלי," השיב סקרוג'. "די לו לאדם להבין את עניינו שלו, ולא להתערב בענייני אחרים. העניינים שלי מעסיקים אותי כל הזמן. אחר צהריים טובים, רבותיי!"
כשראו בבירור שאין טעם להמשיך בעניינם, נסוגו הג'נטלמנים. סקרוג' חזר לעבודתו בדעה משופרת על עצמו, ובמצב רוח מבודח יותר מן הרגיל אצלו.
בינתיים הערפל והחושך הלכו והסמיכו כל כך, שאנשים התרוצצו עם לפידים בוערים, והציעו את שירותיהם ללכת לפני הסוסים שבכרכרות ולהוביל אותם בדרכם. המגדל העתיק של כנסייה, שפעמונו הזקן והגס תמיד הציץ בערמומיות על סקרוג' מחלון גותי בקיר, נעלם מן העין, וצלצל את השעות ואת הרבעים בעננים, ברטטים רועדים אחר כך, כאילו שיניו נוקשות בראשו הקפוא שם למעלה. הקור נעשה עז. ברחוב הראשי, בפינת החצר, תיקנו כמה פועלים את צינורות הגז, והדליקו אש גדולה בכלי ברזל, שסביבה התקבצה חבורה של גברים ונערים מרופטים: מחממים את ידיהם וממצמצים בעיניהם מול הלהבה בהתלהבות. ברז המים, שנשאר לבדו, הקפיא בזעף את מה שגלש ממנו, והפך לקרח שונא אדם. הזוהר של החנויות, שבהן ענפי צינית ופירותיה פצפצו בחום המנורות שבחלונות, הסמיק פנים חיוורות שעברו לפניהן. מסחרם של מוכרי העופות והמכולות נעשה בדיחה מפוארת: תהלוכה מהוללת, שכמעט אי אפשר היה להאמין שלעקרונות משמימים כמו קנייה ומכירה יש קשר אליה. ראש העיר, במצודת בית הארמון האדיר, נתן הוראות לחמישים טבחיו ומשרתיו לחגוג את חג המולד כראוי לבית של ראש העיר; ואפילו החייט הקטן, שאותו קנס בחמישה שילינג ביום שני הקודם על שהיה שיכור וצמא דם ברחובות, בחש את הפודינג של מחר בעליית הגג שלו, בזמן שאשתו הכחושה והתינוק יצאו לקנות את הבשר.
עוד יותר ערפילי, ועוד יותר קר. קור חודר, בולש ונושך. אילו דנסטן הקדוש הטוב היה צובט את אפו של השטן במגע של מזג אוויר כזה, במקום להשתמש בכלי הנשק הרגילים שלו, אז באמת היה השטן שואג כהלכה. בעליו של אף צעיר ודל אחד, שהקור הרעב כרסם ולעס אותו כמו שכלבים מכרסמים עצמות, התכופף מול חור המנעול של סקרוג' כדי לשמח אותו במזמור חג המולד: אבל בצליל הראשון של
"אלוהים יברך אותך, אדון עליז!
שדבר לא יפחיד אותך!"
תפס סקרוג' את הסרגל בתנועה נמרצת כל כך, שהזמר ברח באימה, והשאיר את חור המנעול לערפל ולכפור, המתאים לו עוד יותר.
לבסוף הגיעה שעת סגירת בית המסחר. בחוסר רצון ירד סקרוג' מן השרפרף שלו, והודה בשתיקה בעובדה בפני הפקיד המצפה במכל, שמיד כיבה את נרו וחבש את כובעו.
"אתה תרצה את כל יום מחר, אני מניח?" אמר סקרוג'.
"אם זה נוח לגמרי, אדוני."
"זה לא נוח," אמר סקרוג', "וזה לא הוגן. אילו הייתי מנכה לך חצי כתר בשביל זה, היית חושב שעשו לך עוול, אני בטוח?"
הפקיד חייך חיוך קלוש.
"ובכל זאת," אמר סקרוג', "אתה לא חושב שעושים לי עוול, כשאני משלם שכר של יום בלי עבודה."
הפקיד העיר שזה רק פעם בשנה.
"תירוץ עלוב לכייס אדם בכל עשרים וחמישה בדצמבר!" אמר סקרוג', ורכס את מעילו העליון עד הסנטר. "אבל אני מניח שאתה חייב לקבל את כל היום. תהיה כאן מוקדם עוד יותר למחרת בבוקר."
הפקיד הבטיח שיהיה; וסקרוג' יצא בנהמה. המשרד נסגר כהרף עין, והפקיד, עם הקצוות הארוכים של צעיפו הלבן משתלשלים מתחת למותניו (כי לא היה לו מעיל עליון להתגאות בו), גלש במגלשת קרח בקורנהיל, בסוף שורה של נערים, עשרים פעם, לכבוד ערב חג המולד, ואז רץ הביתה לקמדן טאון מהר ככל שיכול, לשחק בתופסת עיוורים.
סקרוג' אכל את ארוחת הערב העגומה שלו במסבאה העגומה הרגילה שלו; ואחרי שקרא את כל העיתונים, והעביר את שארית הערב עם פנקס הבנק שלו, הלך הביתה לישון. הוא גר בדירה שהייתה פעם של שותפו המנוח. זו הייתה סדרת חדרים קודרת, בגוש בניין מאיים בחצר, שהיה לו מעט כל כך מה לעשות שם, שבקושי אפשר היה שלא לדמיין שהוא רץ לשם כשהיה בית צעיר, שיחק במחבואים עם בתים אחרים, ושכח את הדרך החוצה. עכשיו הוא היה זקן למדי, ומשמים למדי, כי איש לא גר בו מלבד סקרוג', ושאר החדרים כולם הושכרו כמשרדים. החצר הייתה חשוכה כל כך שאפילו סקרוג', שהכיר כל אבן בה, נאלץ לגשש בידיו. הערפל והכפור היו תלויים כל כך סביב השער השחור והישן של הבית, שנדמה היה שרוח מזג האוויר יושבת בהרהור עגום על הסף.
ובכן, עובדה היא שלא היה שום דבר מיוחד במקוש שעל הדלת, מלבד שהיה גדול מאוד. עובדה היא גם שסקרוג' ראה אותו, ערב ובוקר, במשך כל זמן מגוריו במקום ההוא; וגם שלסקרוג' היה מעט ממה שקוראים לו דמיון כמו לכל אדם בעיר לונדון, כולל אפילו, וזו מילה נועזת, את מועצת העיר, חבריה והגילדות. יש לזכור גם שסקרוג' לא הקדיש אף מחשבה אחת למארלי, מאז שהזכיר באותו אחר צהריים את שותפו שמת לפני שבע שנים. ועכשיו שיסביר לי מישהו, אם הוא יכול, איך קרה שסקרוג', כשהמפתח שלו במנעול הדלת, ראה במקוש, בלי שעבר שום תהליך שינוי בינתיים, לא מקוש, אלא את פניו של מארלי.
פניו של מארלי. הן לא היו בצל שאין לחדור אליו כמו שאר החפצים בחצר, אלא היה סביבן אור עגום, כמו של לובסטר מקולקל במרתף חשוך. הן לא היו כועסות או פראיות, אלא הביטו בסקרוג' כפי שמארלי נהג להביט: עם משקפיים רפאיים מורמים על מצחו הרפאי. השיער התנועע באופן מוזר, כאילו מנשימה או מאוויר חם; ואף שהעיניים היו פקוחות לרווחה, הן היו דוממות לגמרי. זה, וצבען הכחלחל, עשו אותן מחרידות; אבל האימה שבהן נראתה כאילו היא למרות הפנים ומחוץ לשליטתן, יותר מאשר חלק מהבעתן שלהן.
כשסקרוג' הביט בתופעה הזאת בעיניים נעוצות, היא שוב הייתה מקוש.
לומר שלא נבהל, או שדמו לא היה מודע לתחושה נוראה שהייתה זרה לו מינקותו, לא יהיה נכון. אבל הוא הניח את ידו על המפתח שעזב, סובב אותו בתקיפות, נכנס, והדליק את הנר שלו.
הוא אמנם עצר, ברגע של היסוס, לפני שסגר את הדלת; והוא אמנם הציץ בזהירות מאחוריה קודם, כאילו חצי ציפה להיבהל ממראה הצמה של מארלי בולטת אל המסדרון. אבל לא היה דבר בגב הדלת, מלבד הברגים והאומים שהחזיקו את המקוש, אז אמר "פוה, פוה!" וסגר אותה בטריקה.
הקול הדהד בבית כמו רעם. כל חדר למעלה, וכל חבית במרתפי סוחר היינות למטה, נראו כאילו יש לכל אחד צלצול הדים נפרד משלו. סקרוג' לא היה אדם שהדים מפחידים אותו. הוא נעל את הדלת, וחצה את המסדרון, ועלה במדרגות; לאט, גם כן: מקצץ את פתיל נרו בזמן ההליכה.
אתם יכולים לדבר במעורפל על הסעת כרכרה רתומה לשישה סוסים במעלה גרם מדרגות ישן וטוב, או דרך חוק פרלמנט צעיר ורע; אבל אני מתכוון לומר שהייתם יכולים להעלות כרכרת מתים במדרגות האלה, ולסובב אותה לרוחב, עם המוט אל הקיר והדלת אל המעקה: ולעשות את זה בקלות. היה רוחב מספיק לזה, ומקום פנוי; וזו אולי הסיבה שסקרוג' חשב שהוא רואה כרכרת מתים נוסעת לפניו באפלולית. חצי תריסר פנסי גז מן הרחוב לא היו מאירים את הכניסה טוב במיוחד, אז אתם יכולים להניח שהיה די חשוך עם נר החֵלֶב של סקרוג'.
סקרוג' עלה, ולא היה אכפת לו מזה אף כפתור. החושך זול, וסקרוג' אהב אותו. אבל לפני שסגר את דלתו הכבדה, עבר בחדריו לראות שהכול בסדר. הוא זכר את הפנים בדיוק מספיק כדי לרצות לעשות זאת.
חדר מגורים, חדר שינה, חדר גרוטאות. הכול כפי שצריך. אף אחד מתחת לשולחן, אף אחד מתחת לספה; אש קטנה באח; כף וקערה מוכנות; והסיר הקטן של הדייסה (לסקרוג' היה צינון בראש) על הכיריים. אף אחד מתחת למיטה; אף אחד בארון; אף אחד בחלוק שלו, שהיה תלוי בתנוחה חשודה על הקיר. חדר הגרוטאות כרגיל. מגן אש ישן, נעליים ישנות, שני סלי דגים, כיור רחצה על שלוש רגליים, ומוט אש.
כשהיה מרוצה לגמרי, סגר את דלתו, ונעל את עצמו בפנים; נעל את עצמו בנעילה כפולה, מה שלא היה מנהגו. כשהיה מוגן כך מפני הפתעות, הסיר את עניבתו; לבש את החלוק ואת נעלי הבית, ואת כובע השינה שלו; והתיישב מול האש לאכול את הדייסה.
זו הייתה אש נמוכה מאוד באמת; כלום בלילה מר כזה. הוא נאלץ לשבת קרוב אליה, ולדגור עליה, לפני שהצליח להפיק את התחושה הקלה ביותר של חום מקומץ דלק כזה. האח הייתה ישנה, שנבנתה על ידי איזה סוחר הולנדי לפני זמן רב, ומרוצפת סביב סביב באריחים הולנדיים משונים, שנועדו לאייר את כתבי הקודש. היו שם קינים והבלים, בנות פרעה; מלכות שבא, שליחים מלאכיים יורדים באוויר על עננים כמו מזרני נוצות, אברהמים, בלשאצרים, שליחים יוצאים לים בסירות דמויות קערות חמאה, מאות דמויות למשוך את מחשבותיו; ובכל זאת הפנים האלה של מארלי, שמת לפני שבע שנים, באו כמו מטה הנביא הקדום, ובלעו את הכול. אילו כל אריח חלק היה ריק בהתחלה, עם הכוח לעצב תמונה על פניו מן השברים המפורקים של מחשבותיו, היה על כל אחד מהם העתק של ראשו של מארלי הזקן.
"הבלים!" אמר סקרוג'; וחצה את החדר.
אחרי כמה סיבובים התיישב שוב. כשהטיל את ראשו לאחור בכיסא, נח מבטו במקרה על פעמון, פעמון שיצא משימוש, שהיה תלוי בחדר, והיה מחובר, למטרה שנשכחה מזמן, עם חדר בקומה העליונה ביותר של הבניין. בתדהמה גדולה, ובאימה מוזרה ובלתי מוסברת, ראה, כשהביט, שהפעמון הזה מתחיל להתנדנד. בהתחלה התנדנד בעדינות כזאת שבקושי השמיע קול; אבל עד מהרה צלצל בקול רם, וכך גם כל פעמון בבית.
זה נמשך אולי חצי דקה, או דקה, אבל זה נראה כמו שעה. הפעמונים פסקו כפי שהתחילו, יחד. אחריהם בא רעש של שקשוק, עמוק למטה; כאילו מישהו גורר שרשרת כבדה על פני החביות במרתף של סוחר היינות. אז נזכר סקרוג' ששמע שרוחות רפאים בבתים רדופים מתוארות כגוררות שרשראות.
דלת המרתף נפתחה בקול נפץ, ואז שמע את הרעש חזק הרבה יותר, בקומות שמתחת; אחר כך עולה במדרגות; אחר כך בא ישר אל דלתו.
"זה עדיין הבלים!" אמר סקרוג'. "אני לא אאמין בזה."
אבל צבעו השתנה, כשבלי עצירה זה עבר דרך הדלת הכבדה, ונכנס לחדר לנגד עיניו. עם כניסתו זינקה הלהבה הגוססת, כאילו קראה "אני מכיר אותו; רוחו של מארלי!", ונפלה שוב.
אותן פנים: ממש אותן פנים. מארלי עם הצמה שלו, הווסט הרגיל, הגרביונים והמגפיים; הציציות על המגפיים זקורות, כמו הצמה שלו, ושולי מעילו, והשיער על ראשו. השרשרת שגרר הייתה כרוכה סביב מותניו. היא הייתה ארוכה, ונכרכה סביבו כמו זנב; והיא הייתה עשויה (כי סקרוג' הסתכל בה מקרוב) מקופות כסף, מפתחות, מנעולים, ספרי חשבונות, שטרי קניין וארנקים כבדים מחושלים בפלדה. גופו היה שקוף; כך שסקרוג', כשהתבונן בו והביט דרך הווסט שלו, יכול היה לראות את שני הכפתורים שעל גב מעילו.
סקרוג' שמע לעתים קרובות שאומרים על מארלי שאין לו קרביים, כלומר לב, אבל מעולם לא האמין בזה עד עכשיו.
לא, וגם עכשיו לא האמין. אף שהביט ברוח הרפאים מבעד ומבעד, וראה אותה עומדת לפניו; אף שהרגיש את ההשפעה המצמררת של עיניה הקרות כמוות; והבחין אפילו במרקם של המטפחת המקופלת הכרוכה סביב ראשה וסנטרה, עטיפה שלא הבחין בה קודם; הוא עדיין לא האמין, ונלחם בחושיו.
"נו!" אמר סקרוג', עוקצני וקר כתמיד. "מה אתה רוצה ממני?"
"הרבה!" קולו של מארלי, אין ספק בזה.
"מי אתה?"
"שאל אותי מי הייתי."
"מי היית אם כן?" אמר סקרוג', והרים את קולו. "אתה דקדקן, בשביל צל."
"בחיי הייתי שותפך, ג'ייקוב מארלי."
"אתה יכול... אתה יכול לשבת?" שאל סקרוג', והביט בו בספק.
"אני יכול."
"אז עשה זאת."
סקרוג' שאל את השאלה, כי לא ידע אם רוח שקופה כל כך תמצא את עצמה במצב שמאפשר לה לשבת בכיסא; והרגיש שאם זה בלתי אפשרי, זה עלול לחייב הסבר מביך. אבל הרוח ישבה בצד השני של האח, כאילו הייתה רגילה לזה לגמרי.
"אתה לא מאמין בי," העירה הרוח.
"לא," אמר סקרוג'.
"איזו הוכחה למציאותי היית רוצה מעבר לזו של חושיך?"
"אני לא יודע," אמר סקרוג'.
"למה אתה מפקפק בחושיך?"
"כי," אמר סקרוג', "דבר קטן משפיע עליהם. הפרעה קלה בקיבה הופכת אותם לרמאים. אולי אתה פיסת בשר בקר שלא התעכלה, כתם של חרדל, פירור של גבינה, שבר של תפוח אדמה לא מבושל. יש בך יותר ממרק מאשר מרקב, מה שלא תהיה!"
סקרוג' לא היה רגיל במיוחד להתבדח, וגם לא הרגיש בליבו מבודח כלל אז. האמת היא שניסה להיות שנון, כאמצעי להסיח את דעתו שלו, ולדכא את אימתו; כי קולה של רוח הרפאים הטריד את לשד עצמותיו.
לשבת ולבהות בעיניים הקבועות והזגוגיות האלה, בשתיקה, ולו לרגע, היה, כך הרגיש סקרוג', עושה בו שמות. היה משהו נורא מאוד גם בכך שלרוח הרפאים הייתה אווירה תופתית משלה. סקרוג' לא הרגיש אותה בעצמו, אבל ברור שזה היה כך; כי אף שהרוח ישבה ללא תנועה לגמרי, שערה, ושוליה, וציציותיה, עדיין התנועעו כמו מן האדים החמים של תנור.
"אתה רואה את קיסם השיניים הזה?" אמר סקרוג', וחזר במהירות להתקפה, מן הסיבה שזה עתה ניתנה; ורוצה, ולו לשנייה, להסיט ממנו את מבטו האבני של החזיון.
"אני רואה," השיבה הרוח.
"אתה לא מסתכל עליו," אמר סקרוג'.
"אבל אני רואה אותו," אמרה הרוח, "למרות זאת."
"ובכן!" השיב סקרוג', "די לי לבלוע את זה, ולהיות נרדף כל שארית ימיי בלגיון של שדונים, כולם פרי יצירתי. הבלים, אני אומר לך! הבלים!"
לשמע זה השמיעה הרוח צעקה מפחידה, וטלטלה את שרשרתה ברעש עגום ומזעזע כל כך, שסקרוג' נאחז בחוזקה בכיסאו, כדי לא ליפול בעילפון. אבל כמה גדולה יותר הייתה אימתו, כשהרוח הסירה את התחבושת מסביב לראשה, כאילו היה חם מדי ללבוש אותה בבית, ולסתה התחתונה נפלה על חזה!
סקרוג' נפל על ברכיו, ושילב את ידיו לפני פניו.
"רחמים!" אמר. "חזיון נורא, למה אתה מטריד אותי?"
"איש בעל דעת ארצית!" השיבה הרוח, "אתה מאמין בי או לא?"
"מאמין," אמר סקרוג'. "אני חייב. אבל למה רוחות מתהלכות בארץ, ולמה הן באות אליי?"
"נדרש מכל אדם," השיבה הרוח, "שהרוח שבתוכו תצא ותתהלך בין בני האדם, ותיסע למרחקים; ואם הרוח הזאת אינה יוצאת בחיים, נגזר עליה לעשות זאת אחרי המוות. נגזר עליה לנדוד בעולם, הו, אוי לי!, ולראות את מה שאינה יכולה לחלוק, אבל יכלה לחלוק בארץ, ולהפוך לאושר!"
שוב השמיעה רוח הרפאים צעקה, וטלטלה את שרשרתה ופכרה את ידיה הצלליות.
"אתה כבול," אמר סקרוג', רועד. "אמור לי למה?"
"אני נושא את השרשרת שחישלתי בחיים," השיבה הרוח. "עשיתי אותה חוליה אחר חוליה, ומטר אחר מטר; חגרתי אותה מרצוני החופשי, ומרצוני החופשי נשאתי אותה. הדוגמה שלה זרה לך?"
סקרוג' רעד יותר ויותר.
"או שתרצה לדעת," המשיכה הרוח, "את המשקל והאורך של הסליל החזק שאתה נושא בעצמך? הוא היה כבד וארוך בדיוק כמו זה, לפני שבעה ערבי חג מולד. מאז עמלת עליו. זו שרשרת כבדה!"
סקרוג' הציץ סביבו על הרצפה, בציפייה למצוא את עצמו מוקף בכמאה מטרים של כבל ברזל: אבל לא ראה דבר.
"ג'ייקוב," אמר בתחינה. "ג'ייקוב מארלי הזקן, ספר לי עוד. דבר אליי נחמה, ג'ייקוב!"
"אין לי נחמה לתת," השיבה הרוח. "היא באה מאזורים אחרים, אבנעזר סקרוג', והיא מועברת בידי שליחים אחרים, לסוגים אחרים של אנשים. וגם אינני יכול לספר לך מה הייתי רוצה. רק עוד מעט מאוד מותר לי. אני לא יכול לנוח, אני לא יכול להישאר, אני לא יכול להתעכב בשום מקום. רוחי מעולם לא התהלכה מעבר לבית המסחר שלנו; שים לב!; בחיים רוחי מעולם לא שוטטה מעבר לגבולות הצרים של חור החלפת הכסף שלנו; ומסעות מייגעים מחכים לי!"
היה לסקרוג' הרגל, בכל פעם שנעשה מהורהר, לשים את ידיו בכיסי מכנסיו. כשהרהר במה שאמרה הרוח, עשה כך עכשיו, אבל בלי להרים את עיניו, ובלי לקום מברכיו.
"בטח היית איטי מאוד בזה, ג'ייקוב," העיר סקרוג' בנימה עניינית, אם כי בענווה ובכבוד.
"איטי!" חזרה הרוח.
"שבע שנים מת," הרהר סקרוג'. "ונוסע כל הזמן!"
"כל הזמן," אמרה הרוח. "בלי מנוחה, בלי שלום. עינוי בלתי פוסק של חרטה."
"אתה נוסע מהר?" אמר סקרוג'.
"על כנפי הרוח," השיבה הרוח.
"היית יכול לעבור כמות גדולה של שטח בשבע שנים," אמר סקרוג'.
הרוח, כששמעה זאת, השמיעה עוד צעקה, וקשקשה בשרשרתה באופן מחריד כל כך בדממה המתה של הלילה, שהשומרים היו מוצדקים אילו האשימו אותה בהפרעת מנוחה.
"הו! שבוי, כבול ובאזיקים כפולים," קרא החזיון, "שלא לדעת שעידנים של עמל בלתי פוסק של יצורים בני אלמוות, למען הארץ הזאת, חייבים לחלוף אל הנצח לפני שכל הטוב שהיא מסוגלת לו יתפתח. שלא לדעת שכל רוח נוצרית העובדת בחסד בתחומה הקטן, יהיה מה שיהיה, תמצא את חייה בני התמותה קצרים מדי לאמצעים העצומים שלה להועיל. שלא לדעת ששום מרחב של חרטה אינו יכול לכפר על הזדמנות של חיים אחד שנוצלה לרעה! ובכל זאת כזה הייתי! הו! כזה הייתי!"
"אבל תמיד היית איש עסקים טוב, ג'ייקוב," גמגם סקרוג', שעכשיו התחיל להחיל את זה על עצמו.
"עסקים!" קראה הרוח, ופכרה שוב את ידיה. "האנושות הייתה העסק שלי. טובת הכלל הייתה העסק שלי; צדקה, רחמים, סובלנות וחסד, כולם היו העסק שלי. עסקאות המסחר שלי היו רק טיפת מים באוקיינוס המקיף של העסק שלי!"
היא הרימה את שרשרתה למלוא אורך זרועה, כאילו היא הסיבה לכל צערה חסר התועלת, והשליכה אותה שוב בכבדות על הקרקע.
"בעת הזאת של השנה המתגלגלת," אמרה רוח הרפאים, "אני סובל יותר מכול. למה עברתי בין המוני בני אדם ועיניי מושפלות, ומעולם לא הרמתי אותן אל אותו כוכב מבורך שהוביל את החכמים אל משכן עני! האם לא היו בתים עניים שאליהם היה אורו מוביל אותי!"
סקרוג' נבהל מאוד לשמוע את רוח הרפאים ממשיכה בקצב הזה, והתחיל לרעוד מאוד.
"שמע אותי!" קראה הרוח. "זמני כמעט תם."
"אשמע," אמר סקרוג'. "אבל אל תהיה קשה איתי! אל תהיה מליצי, ג'ייקוב! בבקשה!"
"איך זה שאני מופיע לפניך בצורה שאתה יכול לראות, אסור לי לספר. ישבתי לצידך בלי להיראות ימים רבים מאוד."
זה לא היה רעיון נעים. סקרוג' רעד, וניגב את הזיעה ממצחו.
"זה לא חלק קל מכפרתי," המשיכה הרוח. "אני כאן הלילה להזהיר אותך, שעדיין יש לך סיכוי ותקווה להימלט מגורלי. סיכוי ותקווה שאני השגתי, אבנעזר."
"תמיד היית ידיד טוב אליי," אמר סקרוג'. "תודה!"
"יבקרו אותך," המשיכה הרוח, "שלוש רוחות."
פניו של סקרוג' נפלו כמעט נמוך כמו שנפלו פניה של הרוח.
"זה הסיכוי והתקווה שהזכרת, ג'ייקוב?" שאל בקול מגמגם.
"זה."
"אני... אני חושב שהייתי מעדיף שלא," אמר סקרוג'.
"בלי ביקוריהן," אמרה הרוח, "אינך יכול לקוות להימנע מן הדרך שאני צועד בה. צפה לראשונה מחר, כשהפעמון יצלצל אחת."
"לא הייתי יכול לקבל את כולן בבת אחת, ולגמור עם זה, ג'ייקוב?" רמז סקרוג'.
"צפה לשנייה בלילה שאחריו באותה שעה. לשלישית בלילה שאחריו, כשהצלצול האחרון של שתים עשרה יפסיק לרטוט. אל תצפה לראות אותי עוד; ודאג, למענך, שתזכור את מה שעבר בינינו!"
כשאמרה את המילים האלה, לקחה רוח הרפאים את עטיפתה מן השולחן, וכרכה אותה סביב ראשה, כמו קודם. סקרוג' ידע זאת לפי הקול החד ששיניה השמיעו כשהלסתות הוצמדו זו לזו על ידי התחבושת. הוא העז להרים שוב את עיניו, ומצא את אורחו העל־טבעי עומד מולו בתנוחה זקופה, ושרשרתו כרוכה על זרועו ומסביבה.
החזיון הלך לאחור, הרחק ממנו; ובכל צעד שעשה, התרומם החלון מעט, כך שכשרוח הרפאים הגיעה אליו, הוא היה פתוח לרווחה.
היא סימנה לסקרוג' להתקרב, והוא התקרב. כשהיו במרחק שני צעדים זה מזה, הרימה רוחו של מארלי את ידה, והזהירה אותו לא להתקרב עוד. סקרוג' עצר.
לא כל כך מתוך ציות, כמו מתוך הפתעה ופחד: כי עם הרמת היד נעשה מודע לרעשים מבולבלים באוויר; לקולות לא ברורים של קינה וחרטה; ליללות עצובות ומאשימות את עצמן באופן שאין לתארו. רוח הרפאים, אחרי שהקשיבה לרגע, הצטרפה לקינה העגומה; וריחפה החוצה אל הלילה הקודר והחשוך.
סקרוג' הלך אחריה אל החלון: נואש בסקרנותו. הוא הביט החוצה.
האוויר היה מלא רוחות רפאים, נודדות אנה ואנה בחיפזון חסר מנוחה, וגונחות תוך כדי. כל אחת מהן נשאה שרשראות כמו רוחו של מארלי; כמה מעטות (אולי היו אלה ממשלות אשמות) היו קשורות זו לזו; אף אחת לא הייתה חופשייה. רבות מהן הכיר סקרוג' אישית בחייהן. הוא הכיר היטב רוח זקנה אחת, בווסט לבן, וכספת ברזל מפלצתית מחוברת לקרסולה, שבכתה במרירות על כך שאינה יכולה לעזור לאישה אומללה עם תינוק, שראתה למטה, על מדרגת פתח. האומללות של כולן הייתה, בבירור, שביקשו להתערב לטובה בענייני בני אדם, ואיבדו את הכוח לכך לעד.
אם היצורים האלה נמוגו לערפל, או שהערפל עטף אותם, הוא לא יכול היה לדעת. אבל הם וקולות הרוחות שלהם נמוגו יחד; והלילה נעשה כפי שהיה כשהלך הביתה.
סקרוג' סגר את החלון, ובחן את הדלת שדרכה נכנסה הרוח. היא הייתה נעולה נעילה כפולה, כפי שנעל אותה בידיו שלו, והבריחים לא הוזזו. הוא ניסה לומר "הבלים!" אבל עצר בהברה הראשונה. ומכיוון שהיה זקוק מאוד למנוחה, בגלל הרגש שעבר עליו, או עייפות היום, או הצצתו בעולם הנסתר, או שיחתה המשמימה של הרוח, או השעה המאוחרת, הלך ישר למיטה, בלי להתפשט, ונרדם מיד.