כשסקרוג' התעורר, היה חשוך כל כך, שכשהביט החוצה מן המיטה בקושי יכול היה להבחין בין החלון השקוף לקירות האטומים של חדרו. הוא ניסה לחדור את החושך בעיני החמוס שלו, כשפעמוני כנסייה שכנה צלצלו את ארבעת הרבעים. אז הקשיב לשעה.
לתדהמתו הגדולה, המשיך הפעמון הכבד משש לשבע, ומשבע לשמונה, ובסדר עד שתים עשרה; ואז נעצר. שתים עשרה! השעה הייתה אחרי שתיים כשהלך לישון. השעון טועה. נטיף קרח בטח נכנס למנגנון. שתים עשרה!
הוא לחץ על הקפיץ של שעון הכיס המצלצל שלו, כדי לתקן את השעון המגוחך ביותר הזה. הדופק הקטן והמהיר שלו הלם שתים עשרה: ונעצר.
"הרי זה לא אפשרי," אמר סקרוג', "שישנתי יום שלם ועמוק לתוך לילה נוסף. זה לא אפשרי שמשהו קרה לשמש, ושזו השעה שתים עשרה בצהריים!"
מכיוון שהרעיון היה מבהיל, טיפס ממיטתו וגישש את דרכו אל החלון. הוא נאלץ לשפשף את הכפור בשרוול החלוק שלו לפני שיכול היה לראות משהו; וגם אז ראה מעט מאוד. כל מה שהצליח להבחין בו היה שעדיין ערפילי מאוד וקר להחריד, ושאין רעש של אנשים מתרוצצים הלוך ושוב ועושים מהומה גדולה, כפי שבלי ספק היה אילו הלילה גירש את היום הבהיר והשתלט על העולם. זו הייתה הקלה גדולה, כי "שלושה ימים אחרי ראיית שטר החליפין הזה, שלמו למר אבנעזר סקרוג' או לפקודתו," וכן הלאה, היה נעשה חסר ערך לגמרי אילו לא היו ימים לספור לפיהם.
סקרוג' חזר למיטה, וחשב, וחשב, וחשב על זה שוב ושוב ושוב, ולא הצליח להבין דבר. ככל שחשב יותר, כך היה נבוך יותר; וככל שהתאמץ לא לחשוב, כך חשב יותר.
רוחו של מארלי הטרידה אותו מאוד. בכל פעם שהחליט בינו לבין עצמו, אחרי בדיקה יסודית, שהכול היה חלום, קפצה דעתו בחזרה, כמו קפיץ חזק שהשתחרר, אל מצבה הראשון, והציגה את אותה בעיה לפתור מהתחלה: "האם זה היה חלום או לא?"
סקרוג' שכב במצב הזה עד שהפעמונים צלצלו עוד שלושה רבעים, כשנזכר פתאום שהרוח הזהירה אותו מפני ביקור כשהפעמון יצלצל אחת. הוא החליט לשכב ער עד שהשעה תעבור; ובהתחשב בכך שלא יכול היה להירדם יותר משיכול היה לעלות לגן עדן, זו הייתה אולי ההחלטה החכמה ביותר שבכוחו.
הרבע היה ארוך כל כך, שיותר מפעם אחת היה משוכנע ששקע בתנומה בלי משים, והחמיץ את השעון. לבסוף פרץ הצלצול אל אוזנו המקשיבה.
"דינג, דונג!"
"רבע אחרי," אמר סקרוג', סופר.
"דינג, דונג!"
"וחצי!" אמר סקרוג'.
"דינג, דונג!"
"רבע לפני," אמר סקרוג'.
"דינג, דונג!"
"השעה עצמה," אמר סקרוג' בניצחון, "ושום דבר אחר!"
הוא דיבר לפני שפעמון השעה צלצל, מה שעשה עכשיו באחת עמוקה, עמומה, חלולה ועגומה. אור הבזיק בחדר באותו רגע, ווילונות מיטתו הוסטו.
וילונות מיטתו הוסטו, אני אומר לכם, ביד. לא הווילונות שליד רגליו, ולא הווילונות שמאחורי גבו, אלא אלה שאליהם היו פניו מופנות. וילונות מיטתו הוסטו; וסקרוג', שזינק לחצי ישיבה, מצא את עצמו פנים אל פנים עם המבקר הלא ארצי שהסיט אותם: קרוב אליו כמו שאני עכשיו אליכם, ואני עומד ברוחי ליד מרפקכם.
זו הייתה דמות מוזרה: כמו ילד: ובכל זאת לא כל כך כמו ילד כמו כמו איש זקן, הנראה דרך איזה תווך על־טבעי, שנתן לו מראה כאילו התרחק מן העין והצטמצם למידות של ילד. שערה, שהיה תלוי סביב צווארה ויורד על גבה, היה לבן כמו מזקנה; ובכל זאת לא היה בפנים אף קמט, והפריחה הרכה ביותר הייתה על העור. הזרועות היו ארוכות ושריריות מאוד; וכך גם הידיים, כאילו אחיזתה בעלת כוח בלתי רגיל. רגליה וכפות רגליה, שנוצרו בעדינות רבה, היו, כמו האיברים העליונים, חשופות. היא לבשה טוניקה מן הלבן הטהור ביותר; וסביב מותניה הייתה חגורה מבריקה, שזוהרה היה יפה. בידה החזיקה ענף רענן וירוק של צינית; ובסתירה מוזרה לסמל החורפי הזה, היה בגדה מעוטר בפרחי קיץ. אבל הדבר המוזר ביותר בה היה, שמקודקוד ראשה פרץ סילון אור בהיר וצלול, שבזכותו נראה כל זה; ושבלי ספק בגללו השתמשה, ברגעיה העמומים יותר, במכסה כיבוי גדול של נרות ככובע, שעכשיו החזיקה מתחת לזרועה.
אבל אפילו זו, כשסקרוג' הביט בה ביציבות גוברת, לא הייתה התכונה המוזרה ביותר שלה. כי כמו שחגורתה נצצה והבהיקה פעם בחלק אחד ופעם בחלק אחר, ומה שהיה אור ברגע אחד היה חשוך בזמן אחר, כך התנודדה הדמות עצמה בבהירותה: פעם דבר עם זרוע אחת, פעם עם רגל אחת, פעם עם עשרים רגליים, פעם זוג רגליים בלי ראש, פעם ראש בלי גוף: ומן החלקים המתמוססים האלה לא נראה שום קו מתאר באפלולית הסמיכה שבה נמסו. ובתוך הפלא הזה עצמו הייתה שבה להיות עצמה; ברורה וצלולה כתמיד.
"אתה הרוח, אדוני, שבואה נובא לי?" שאל סקרוג'.
"אני!"
הקול היה רך ועדין. נמוך במיוחד, כאילו במקום להיות קרוב כל כך לצידו, היה במרחק.
"מי ומה אתה?" שאל סקרוג'.
"אני רוח חג המולד של העבר."
"עבר רחוק?" שאל סקרוג', כשהבחין בקומתה הגמדית.
"לא. העבר שלך."
אולי סקרוג' לא יכול היה לומר לאיש למה, אילו מישהו היה יכול לשאול אותו; אבל היה לו רצון מיוחד לראות את הרוח בכובעה; והוא ביקש ממנה להתכסות.
"מה!" קראה הרוח, "היית מכבה כל כך מהר, בידיים ארציות, את האור שאני נותנת? האם לא די בכך שאתה אחד מאלה שתשוקותיהם עשו את הכובע הזה, ומכריחות אותי במשך שורות שלמות של שנים לחבוש אותו נמוך על מצחי!"
סקרוג' התכחש ביראה לכל כוונה לפגוע, ולכל ידיעה שאי פעם בחייו כיבה בכוונה את הרוח. אחר כך העז לשאול איזה עניין הביא אותה לשם.
"טובתך!" אמרה הרוח.
סקרוג' הביע הכרת תודה רבה, אבל לא יכול היה שלא לחשוב שלילה של מנוחה בלי הפרעה היה מועיל יותר למטרה הזאת. הרוח בטח שמעה אותו חושב, כי אמרה מיד:
"תיקונך, אם כן. היזהר!"
בעודה מדברת הושיטה את ידה החזקה, ואחזה בעדינות בזרועו.
"קום! ולך איתי!"
לשווא היה מנסה סקרוג' לטעון שמזג האוויר והשעה אינם מתאימים להליכה; שהמיטה חמה, והמדחום הרבה מתחת לאפס; שהוא לבוש רק בקלילות בנעלי בית, בחלוק ובכובע שינה; ושיש לו צינון באותו זמן. האחיזה, אף שהייתה עדינה כמו יד של אישה, לא הייתה ניתנת לעמידה בפניה. הוא קם: אבל כשראה שהרוח פונה אל החלון, אחז בגלימתה בתחינה.
"אני בן תמותה," מחה סקרוג', "ועלול ליפול."
"שא רק מגע של ידי כאן," אמרה הרוח, והניחה אותה על ליבו, "ותיתמך ביותר מזה!"
כשנאמרו המילים, עברו דרך הקיר, ועמדו על דרך כפרית פתוחה, ושדות משני צדדיה. העיר נעלמה לגמרי. לא נראה ממנה שריד. החושך והערפל נעלמו איתה, כי היה זה יום חורף בהיר וקר, ושלג על הקרקע.
"שמיים טובים!" אמר סקרוג', ושילב את ידיו, כשהביט סביבו. "גדלתי במקום הזה. הייתי ילד כאן!"
הרוח הביטה בו ברכות. מגעה העדין, אף שהיה קל ורגעי, נראה עדיין נוכח בחוש המישוש של הזקן. הוא היה מודע לאלף ריחות המרחפים באוויר, כל אחד מהם קשור באלף מחשבות, ותקוות, ושמחות ודאגות שנשכחו מזמן, מזמן!
"שפתך רועדת," אמרה הרוח. "ומה זה על לחייך?"
סקרוג' מלמל, בצרידות בלתי רגילה בקולו, שזה פצעון; וביקש מן הרוח להוביל אותו לאן שתרצה.
"אתה זוכר את הדרך?" שאלה הרוח.
"זוכר אותה!" קרא סקרוג' בלהט; "הייתי יכול ללכת בה בעיניים קשורות."
"מוזר ששכחת אותה במשך שנים רבות כל כך!" העירה הרוח. "בוא נמשיך."
הם הלכו לאורך הדרך, וסקרוג' זיהה כל שער, וכל עמוד, וכל עץ; עד שעיירת שוק קטנה הופיעה במרחק, עם הגשר שלה, הכנסייה שלה והנהר המתפתל. עכשיו נראו כמה סוסי פוני פרועי שער דוהרים לקראתם ועל גבם נערים, שקראו לנערים אחרים בכרכרות כפריות ובעגלות, שאיכרים נהגו בהן. כל הנערים האלה היו במצב רוח מרומם, וצעקו זה לזה, עד שהשדות הרחבים היו מלאים כל כך מוזיקה עליזה, שהאוויר הפריך צחק לשמוע אותה!
"אלה רק צללים של הדברים שהיו," אמרה הרוח. "אין להם שום מודעות אלינו."
הנוסעים העליזים התקרבו; וכשהתקרבו, הכיר סקרוג' את כולם וקרא לכל אחד בשמו. למה שמח מעבר לכל גבול לראות אותם! למה עינו הקרה נצצה, וליבו קפץ כשעברו על פניו! למה התמלא שמחה כששמע אותם מאחלים זה לזה חג מולד שמח, כשנפרדו בפרשות דרכים ובשבילים צדדיים, כל אחד לביתו! מה היה חג מולד שמח לסקרוג'? לעזאזל עם חג מולד שמח! איזה טוב עשה לו אי פעם?
"בית הספר לא נטוש לגמרי," אמרה הרוח. "ילד בודד, שחבריו הזניחו אותו, עדיין נשאר שם."
סקרוג' אמר שהוא יודע. והוא התייפח.
הם עזבו את הדרך הראשית, דרך סמטה זכורה היטב, ועד מהרה התקרבו לבית אחוזה מלבנים אדומות עמומות, עם כיפה קטנה שבראשה שבשבת על הגג, ופעמון תלוי בה. זה היה בית גדול, אבל בית שהונו נשבר; כי חדרי השירות המרווחים היו בשימוש מועט, קירותיהם היו לחים ומכוסי טחב, חלונותיהם שבורים, ושעריהם רקובים. תרנגולות קרקרו וצעדו באורוות; ובתי הכרכרות והסככות היו מכוסים עשב. וגם בפנים לא שמר יותר על מעמדו הקדום; כי כשנכנסו לאולם המשמים, והציצו דרך הדלתות הפתוחות של חדרים רבים, מצאו אותם מרוהטים בדלות, קרים ועצומים. היה טעם של אדמה באוויר, חשיפות קרירה במקום, שהתקשרה איכשהו עם יותר מדי השכמות לאור נרות, ולא יותר מדי לאכול.
הם הלכו, הרוח וסקרוג', על פני האולם, אל דלת בחלק האחורי של הבית. היא נפתחה לפניהם, וחשפה חדר ארוך, חשוף ועגום, שנעשה חשוף עוד יותר בשורות של ספסלים ושולחנות פשוטים מעץ אורן. ליד אחד מהם קרא נער בודד ליד אש חלשה; וסקרוג' התיישב על ספסל, ובכה לראות את עצמו המסכן והנשכח כפי שהיה פעם.
לא הד נסתר בבית, לא צפצוף וחריקה של העכברים מאחורי חיפוי העץ, לא טפטוף ממרזב המים המופשר למחצה בחצר העמומה מאחור, לא אנחה בין ענפיה העירומים של צפצפה מדוכדכת אחת, לא הנדנוד הבטל של דלת מחסן ריקה, לא, אפילו לא נקישה באש, שלא נפלו על ליבו של סקרוג' בהשפעה מרככת, ונתנו מעבר חופשי יותר לדמעותיו.
הרוח נגעה בזרועו, והצביעה על עצמו הצעיר, השקוע בקריאה. לפתע עמד מחוץ לחלון איש בבגדים זרים, אמיתי וברור להפליא למראה, עם גרזן תקוע בחגורתו, ומוביל ברסן חמור עמוס עצים.
"הרי זה עלי באבא!" קרא סקרוג' בהתלהבות. "זה עלי באבא הזקן, היקר והישר! כן, כן, אני יודע! פעם אחת בחג המולד, כשהילד הבודד ההוא נשאר כאן לבד לגמרי, הוא באמת בא, בפעם הראשונה, בדיוק כך. ילד מסכן! וּולנטיין," אמר סקרוג', "ואחיו הפראי, אורסון; הנה הם הולכים! ואיך קוראים לזה, שהונח בתחתונים שלו, ישן, בשער דמשק; אתה לא רואה אותו! והסייס של הסולטן שהשדים הפכו אותו; הנה הוא עומד על ראשו! מגיע לו. אני שמח על זה. איזה עסק היה לו להתחתן עם הנסיכה!"
לשמוע את סקרוג' מוציא את כל הרצינות שבטבעו על נושאים כאלה, בקול יוצא דופן ביותר בין צחוק לבכי; ולראות את פניו הסמוקות והנרגשות; היה באמת הפתעה לידידיו מעולם העסקים בעיר.
"הנה התוכי!" קרא סקרוג'. "גוף ירוק וזנב צהוב, עם משהו כמו חסה צומח מראש ראשו; הנה הוא! 'רובין קרוזו המסכן', הוא קרא לו, כשחזר הביתה אחרי שהפליג סביב האי. 'רובין קרוזו המסכן, איפה היית, רובין קרוזו?' האיש חשב שהוא חולם, אבל הוא לא חלם. זה היה התוכי, אתה יודע. הנה רץ שישי, נמלט על חייו אל המפרצון הקטן! הלו! הופ! הלו!"
ואז, במהירות מעבר שהייתה זרה מאוד לאופיו הרגיל, אמר, ברחמים על עצמו הקודם, "ילד מסכן!", ובכה שוב.
"הלוואי," מלמל סקרוג', שם את ידו בכיסו והביט סביבו, אחרי שייבש את עיניו בשרוולו: "אבל עכשיו מאוחר מדי."
"מה העניין?" שאלה הרוח.
"שום דבר," אמר סקרוג'. "שום דבר. היה נער ששר מזמור חג המולד ליד דלתי אתמול בלילה. הייתי רוצה לתת לו משהו: זה הכול."
הרוח חייכה בהרהור, ונופפה בידה: ובעודה עושה זאת אמרה: "בוא נראה עוד חג מולד!"
עצמו הקודם של סקרוג' גדל למשמע המילים, והחדר נעשה מעט חשוך ומלוכלך יותר. הלוחות התכווצו, החלונות נסדקו; שברי טיח נפלו מן התקרה, והקורות העירומות נראו במקומם; אבל איך כל זה קרה, סקרוג' לא ידע יותר ממה שאתם יודעים. הוא ידע רק שזה נכון לגמרי; שהכול קרה כך; שהנה הוא שם, שוב לבד, כשכל שאר הנערים הלכו הביתה לחופשות העליזות.
הוא לא קרא עכשיו, אלא צעד הלוך ושוב בייאוש. סקרוג' הביט ברוח, ובהנעת ראש עגומה, הציץ בדאגה לעבר הדלת.
היא נפתחה; וילדה קטנה, צעירה הרבה מן הנער, נכנסה בריצה, כרכה את זרועותיה סביב צווארו, ונשקה לו פעמים רבות, וקראה לו "אחי היקר, היקר."
"באתי לקחת אותך הביתה, אחי היקר!" אמרה הילדה, מוחאת כפיה הזעירות ומתכופפת לצחוק. "לקחת אותך הביתה, הביתה, הביתה!"
"הביתה, פאן הקטנה?" השיב הנער.
"כן!" אמרה הילדה, מלאה שמחה עד גדותיה. "הביתה, לתמיד. הביתה, לעולם ועד. אבא נעשה טוב לב כל כך יותר ממה שהיה, שהבית הוא כמו גן עדן! הוא דיבר אליי בעדינות כזאת לילה אחד יקר כשהלכתי לישון, שלא פחדתי לשאול אותו עוד פעם אם תוכל לבוא הביתה; והוא אמר כן, תבוא; ושלח אותי בכרכרה להביא אותך. ואתה עומד להיות גבר!" אמרה הילדה, ופקחה את עיניה, "ולעולם לא תחזור לכאן; אבל קודם נהיה יחד כל חג המולד, ונבלה את הזמן העליז ביותר בעולם כולו."
"את כבר אישה של ממש, פאן הקטנה!" קרא הנער.
היא מחאה כפיים וצחקה, וניסתה לגעת בראשו; אבל מכיוון שהייתה קטנה מדי, צחקה שוב, ועמדה על קצות האצבעות כדי לחבק אותו. אחר כך התחילה לגרור אותו, בלהיטותה הילדותית, לעבר הדלת; והוא, שלא היה מסרב ללכת, הלך איתה.
קול נורא באולם קרא: "הורידו את התיבה של מאסטר סקרוג', שם!" ובאולם הופיע המנהל בעצמו, שהביט במאסטר סקרוג' בהתנשאות אכזרית, והכניס אותו למצב רוח נורא כשלחץ את ידו. אחר כך הוביל אותו ואת אחותו לבאר הישנה ביותר של טרקלין מהודר רועד מקור שנראתה אי פעם, שבו המפות על הקיר, והגלובוסים של השמיים ושל הארץ בחלונות, היו שעווניים מקור. כאן הוציא קנקן של יין קל באופן מוזר, וגוש של עוגה כבדה באופן מוזר, וחילק מנות מן המעדנים האלה לצעירים: ובאותו זמן שלח משרתת כחושה להציע כוסית של "משהו" לנער הדואר, שענה שהוא מודה לג'נטלמן, אבל אם זה מאותה חבית שטעם ממנה קודם, הוא מעדיף שלא. מכיוון שבינתיים כבר נקשרה תיבתו של מאסטר סקרוג' לגג הכרכרה, נפרדו הילדים מן המנהל ברצון רב; ועלו אליה, ונסעו בעליזות במורד שביל הגן: הגלגלים המהירים מתיזים את הכפור והשלג מעל העלים הכהים של העצים הירוקים־עד כמו רסס.
"תמיד יצור עדין, שנשימה הייתה יכולה לקמול אותו," אמרה הרוח. "אבל היה לה לב גדול!"
"נכון," קרא סקרוג'. "את צודקת. לא אכחיש זאת, רוח. חלילה!"
"היא מתה כאישה," אמרה הרוח, "והיו לה, כך אני חושבת, ילדים."
"ילד אחד," השיב סקרוג'.
"נכון," אמרה הרוח. "אחיינך!"
סקרוג' נראה לא נוח בנפשו; וענה בקצרה: "כן."
אף שרק באותו רגע השאירו את בית הספר מאחוריהם, הם היו עכשיו ברחובות ההומים של עיר, שבה עוברים ושבים צלליים עברו ושבו; שבה עגלות וכרכרות צלליות נאבקו על הדרך, וכל המאבק והמהומה של עיר אמיתית היו שם. היה ברור למדי, לפי קישוט החנויות, שגם כאן שוב זמן חג המולד; אבל היה ערב, והרחובות היו מוארים.
הרוח עצרה ליד דלת מחסן מסוים, ושאלה את סקרוג' אם הוא מכיר אותו.
"מכיר אותו!" אמר סקרוג'. "הרי הייתי חניך כאן!"
הם נכנסו. למראה ג'נטלמן זקן בפאה ולשית, יושב מאחורי שולחן כתיבה גבוה כל כך, שאילו היה גבוה בחמישה סנטימטרים הוא בוודאי היה מכה בראשו בתקרה, קרא סקרוג' בהתרגשות רבה:
"הרי זה פזיוויג הזקן! ברוך ליבו; זה פזיוויג שוב חי!"
פזיוויג הזקן הניח את עטו, והרים את מבטו אל השעון, שהצביע על השעה שבע. הוא שפשף את ידיו; יישר את הווסט הרחב שלו; צחק בכל גופו, מנעליו ועד איבר הנדיבות שלו; וקרא בקול נוח, חלקלק, עשיר, שמן ועליז:
"יו הו, שם! אבנעזר! דיק!"
עצמו הקודם של סקרוג', שגדל עכשיו לבחור צעיר, נכנס בזריזות, ואיתו חברו לחניכות.
"דיק וילקינס, בוודאי!" אמר סקרוג' לרוח. "אלוהים ישמור, כן. הנה הוא. הוא היה קשור אליי מאוד, דיק. דיק המסכן! אוי, אוי!"
"יו הו, בחורים שלי!" אמר פזיוויג. "אין עוד עבודה הלילה. ערב חג המולד, דיק. חג המולד, אבנעזר! בואו נעלה את התריסים," קרא פזיוויג הזקן, במחיאת כף חדה, "לפני שאדם יספיק לומר ג'ק רובינסון!"
לא הייתם מאמינים איך שני הבחורים האלה התנפלו על זה! הם הסתערו לרחוב עם התריסים, אחת, שתיים, שלוש, העמידו אותם במקומם, ארבע, חמש, שש, בירחו אותם והצמידו אותם, שבע, שמונה, תשע, וחזרו לפני שהייתם מגיעים לשתים עשרה, מתנשפים כמו סוסי מרוץ.
"הילי הו!" קרא פזיוויג הזקן, ודילג מן השולחן הגבוה בזריזות מופלאה. "פנו הכול, בחורים שלי, ותנו לנו הרבה מקום כאן! הילי הו, דיק! צפצף, אבנעזר!"
לפנות! לא היה דבר שלא היו מפנים, או שלא יכלו לפנות, כשפזיוויג הזקן מסתכל. זה נעשה בדקה. כל חפץ שאפשר להזיז נארז והורחק, כאילו פוטר מן החיים הציבוריים לעולם; הרצפה טואטאה והורטבה, המנורות כוונו, דלק נערם על האש; והמחסן היה אולם נשפים נוח, וחם, ויבש ומואר, כמו שהייתם רוצים לראות בליל חורף.
נכנס כנר עם ספר תווים, ועלה אל השולחן הגבוה, ועשה ממנו תזמורת, וכיוון את הכינור כמו חמישים כאבי בטן. נכנסה גברת פזיוויג, חיוך אחד עצום ומוצק. נכנסו שלוש העלמות פזיוויג, קורנות וחביבות. נכנסו ששת המחזרים הצעירים שאת לבבותיהם שברו. נכנסו כל הצעירים והצעירות שהועסקו בעסק. נכנסה החדרנית, עם בן דודה, האופה. נכנסה הטבחית, עם ידידו המיוחד של אחיה, החלבן. נכנס הנער מן הצד השני של הרחוב, שנחשד שאינו מקבל די אוכל מאדונו; מנסה להסתתר מאחורי הנערה מן הבית השני הסמוך, שהוכח שגבירתה משכה באוזניה. נכנסו כולם, זה אחר זה; חלקם בביישנות, חלקם בנועזות, חלקם בחן, חלקם במגושמות, חלקם דוחפים, חלקם מושכים; נכנסו כולם, איכשהו ובכל אופן. ויצאו כולם לרקוד, עשרים זוגות בבת אחת; ידיים חצי סיבוב וחזרה לכיוון השני; במורד האמצע ושוב במעלה; סביב וסביב בשלבים שונים של התקבצות חיבה; הזוג הראשון הוותיק תמיד מופיע במקום הלא נכון; הזוג הראשון החדש פותח שוב, ברגע שהגיע לשם; כולם זוגות ראשונים בסוף, ואין אף זוג אחרון לעזור להם! כשהתוצאה הזאת הושגה, מחא פזיוויג הזקן כפיים כדי לעצור את הריקוד, וקרא "כל הכבוד!" והכנר טבל את פניו הלוהטות בכד של בירה שחורה, שהוכן במיוחד למטרה הזאת. אבל בבוז למנוחה, עם הופעתו מחדש, התחיל מיד שוב, אף שעוד לא היו רוקדים, כאילו הכנר הקודם הובא הביתה, מותש, על תריס, והוא אדם חדש לגמרי שנחוש להכות אותו עד שלא ייראה, או לאבד.
היו עוד ריקודים, והיו משחקי קנסות, ועוד ריקודים, והייתה עוגה, והיה יין חם מתובל, והייתה חתיכה גדולה של צלי קר, והייתה חתיכה גדולה של בשר מבושל קר, והיו פשטידות פירות, והרבה בירה. אבל השיא של הערב בא אחרי הצלי והמבושל, כשהכנר (כלב ערמומי, שימו לב! מסוג האנשים שידעו את מלאכתם טוב יותר ממה שאתם או אני יכולנו לספר לו!) פתח ב"סר רוג'ר דה קוברלי". אז יצא פזיוויג הזקן לרקוד עם גברת פזיוויג. הזוג הראשון, גם כן; עם עבודה קשה לא קטנה לפניהם; עשרים ושלושה או עשרים וארבעה זוגות; אנשים שאין להתבדח איתם; אנשים שהתכוונו לרקוד, ולא היה להם שום מושג של הליכה.
אבל אילו היו כפליים, אה, פי ארבעה, פזיוויג הזקן היה עומד מולם, וכך גם גברת פזיוויג. ואשר לה, היא הייתה ראויה להיות בת זוגו בכל מובן של המילה. אם זה לא שבח גבוה, תגידו לי שבח גבוה יותר, ואשתמש בו. אור של ממש נראה יוצא משוקיו של פזיוויג. הם זרחו בכל חלק של הריקוד כמו ירחים. לא הייתם יכולים לנבא, בכל רגע נתון, מה יעלה בגורלם עכשיו. וכשפזיוויג הזקן וגברת פזיוויג עברו את כל הריקוד; קדימה ואחורה, שתי ידיים לבן הזוג, קידה והשתחוויה, חולץ פקקים, השחלת המחט, וחזרה למקומכם; פזיוויג "חתך", חתך בזריזות כזאת, שנראה כאילו הוא קורץ ברגליו, ונחת שוב על רגליו בלי להתנודד.
כשהשעון צלצל אחת עשרה, התפרק הנשף הביתי הזה. מר וגברת פזיוויג תפסו את עמדותיהם, אחד מכל צד של הדלת, ולחצו את ידו של כל אדם בנפרד כשיצא, ואיחלו לו חג מולד שמח. כשכולם פרשו מלבד שני החניכים, עשו אותו דבר גם להם; וכך גוועו הקולות העליזים, והבחורים נשארו למיטותיהם; שהיו מתחת לדלפק בחנות האחורית.
במשך כל הזמן הזה התנהג סקרוג' כמו אדם שיצא מדעתו. ליבו ונפשו היו במחזה, ועם עצמו הקודם. הוא אישר כל דבר, זכר כל דבר, נהנה מכל דבר, ועבר את הסערה המוזרה ביותר. רק עכשיו, כשהפנים הבהירות של עצמו הקודם ושל דיק הופנו מהם, נזכר ברוח, ונעשה מודע לכך שהיא מביטה בו במלוא עיניה, בזמן שהאור על ראשה בער בבהירות רבה.
"עניין קטן," אמרה הרוח, "למלא את האנשים הטיפשים האלה בהכרת תודה כזאת."
"קטן!" הדהד סקרוג'.
הרוח סימנה לו להקשיב לשני החניכים, ששפכו את ליבם בשבחו של פזיוויג: וכשעשה זאת, אמרה:
"נו! הוא לא? הוא הוציא רק כמה לירות מכספכם בני התמותה: שלוש או ארבע אולי. האם זה כל כך הרבה שמגיע לו השבח הזה?"
"זה לא זה," אמר סקרוג', מתלהט מן ההערה, ומדבר בלי משים כמו עצמו הקודם, לא המאוחר. "זה לא זה, רוח. יש בכוחו לעשות אותנו מאושרים או אומללים; לעשות את שירותנו קל או מכביד; הנאה או עמל. נניח שכוחו נמצא במילים ובמבטים; בדברים קלים וחסרי חשיבות כל כך שאי אפשר לחבר ולספור אותם: ומה בכך? האושר שהוא נותן גדול בדיוק כאילו עלה הון."
הוא הרגיש את מבטה של הרוח, ועצר.
"מה העניין?" שאלה הרוח.
"שום דבר מיוחד," אמר סקרוג'.
"משהו, אני חושבת?" התעקשה הרוח.
"לא," אמר סקרוג', "לא. הייתי רוצה להיות מסוגל לומר מילה או שתיים לפקיד שלי עכשיו. זה הכול."
עצמו הקודם הנמיך את המנורות כשהביע את המשאלה; וסקרוג' והרוח שוב עמדו זה לצד זה באוויר הפתוח.
"זמני מתקצר," העירה הרוח. "מהר!"
זה לא נאמר לסקרוג', או לאיש שיכול היה לראות, אבל הייתה לזה השפעה מיידית. כי שוב ראה סקרוג' את עצמו. הוא היה מבוגר יותר עכשיו; גבר במיטב שנותיו. לפניו לא היו הקווים הקשים והנוקשים של השנים המאוחרות; אבל הן כבר התחילו לשאת את סימני הדאגה והקמצנות. הייתה תנועה להוטה, חמדנית וחסרת מנוחה בעין, שהראתה את התשוקה שהכתה שורש, ואת המקום שבו ייפול צלו של העץ הגדל.
הוא לא היה לבד, אלא ישב לצד נערה צעירה ויפה בשמלת אבל: שבעיניה היו דמעות, שנצנצו באור שזרח מרוח חג המולד של העבר.
"זה משנה מעט," אמרה ברכות. "לך, מעט מאוד. אליל אחר דחק אותי; ואם הוא יכול לשמח ולנחם אותך בזמן שיבוא, כמו שאני הייתי מנסה לעשות, אין לי סיבה צודקת להתאבל."
"איזה אליל דחק אותך?" השיב.
"אליל של זהב."
"זה היחס ההוגן של העולם!" אמר. "אין דבר שהוא קשה כלפיו כמו העוני; ואין דבר שהוא מתיימר לגנות בחומרה כזאת כמו רדיפת העושר!"
"אתה מפחד מן העולם יותר מדי," ענתה בעדינות. "כל תקוותיך האחרות נבלעו בתקווה להיות מעבר להישג ידה של תוכחתו השפלה. ראיתי את שאיפותיך הנעלות יותר נושרות אחת אחת, עד שהתשוקה השולטת, הרווח, בולעת אותך. לא ראיתי?"
"ומה בכך?" השיב. "גם אם נעשיתי חכם הרבה יותר, מה בכך? לא השתניתי כלפייך."
היא הניעה בראשה.
"השתניתי?"
"ההתקשרות שלנו ישנה. היא נעשתה כששנינו היינו עניים ומרוצים להיות כאלה, עד שבבוא העת נוכל לשפר את מצבנו בעולם בעמלנו הסבלני. אתה השתנית. כשהיא נעשתה, היית אדם אחר."
"הייתי נער," אמר בחוסר סבלנות.
"הרגש שלך עצמו אומר לך שלא היית מה שאתה עכשיו," השיבה. "אני כן. מה שהבטיח אושר כשהיינו לב אחד, טעון סבל עכשיו כשאנחנו שניים. כמה פעמים וכמה בחריפות חשבתי על זה, לא אגיד. די בכך שחשבתי על זה, ואני יכולה לשחרר אותך."
"האם אי פעם ביקשתי שחרור?"
"במילים. לא. אף פעם."
"במה, אם כן?"
"בטבע שהשתנה; ברוח שהשתנתה; באווירת חיים אחרת; בתקווה אחרת כמטרתם הגדולה. בכל מה שעשה את אהבתי לבעלת ערך או חשיבות בעיניך. אילו זה מעולם לא היה בינינו," אמרה הנערה, ומביטה בו ברכות אבל ביציבות; "אמור לי, האם היית מחפש אותי ומנסה לזכות בי עכשיו? אה, לא!"
הוא נראה כנכנע לצדקת ההשערה הזאת, למרות עצמו. אבל אמר במאבק: "את חושבת שלא."
"הייתי שמחה לחשוב אחרת אילו יכולתי," ענתה, "השמיים יודעים! כשלמדתי אמת כזאת, אני יודעת כמה חזקה ובלתי ניתנת לעמידה היא בוודאי. אבל אילו היית חופשי היום, מחר, אתמול, האם אפילו אני יכולה להאמין שהיית בוחר בנערה בלי נדוניה, אתה, שאפילו באמון שלך בה שוקל כל דבר ברווח: או, כשתבחר בה, אם לרגע תהיה בוגדני מספיק לעקרון המנחה היחיד שלך כדי לעשות זאת, האם אינני יודעת שחרטתך וצערך יבואו בוודאי אחר כך? אני יודעת; ואני משחררת אותך. בלב מלא, לאהבת מי שהיית פעם."
הוא עמד לדבר; אבל כשראשה מופנה ממנו, המשיכה.
"אולי, זיכרון מה שעבר גורם לי לקוות במחצית שכן, יכאב לך מזה. זמן קצר מאוד, מאוד, ותסלק את זכרו, בשמחה, כחלום חסר רווח, שטוב שהתעוררת ממנו. שתהיה מאושר בחיים שבחרת!"
היא עזבה אותו, והם נפרדו.
"רוח!" אמר סקרוג', "אל תראי לי עוד! הוליכי אותי הביתה. למה את נהנית לענות אותי?"
"עוד צל אחד!" קראה הרוח.
"לא עוד!" קרא סקרוג'. "לא עוד. אני לא רוצה לראות אותו. אל תראי לי עוד!"
אבל הרוח חסרת הרחמים כבלה אותו בשתי זרועותיה, והכריחה אותו להתבונן במה שקרה אחר כך.
הם היו במחזה ובמקום אחר; חדר, לא גדול מאוד ולא נאה מאוד, אבל מלא נוחות. ליד אש החורף ישבה נערה צעירה ויפה, דומה כל כך לאחרונה שסקרוג' האמין שזו היא, עד שראה אותה, עכשיו אם משפחה נאה, יושבת מול בתה. הרעש בחדר הזה היה סוער לגמרי, כי היו שם יותר ילדים ממה שסקרוג' במצב רוחו הנסער יכול היה לספור; ושלא כמו העדר המפורסם בשיר, לא היו אלה ארבעים ילדים שהתנהגו כמו אחד, אלא כל ילד התנהג כמו ארבעים. התוצאות היו סוערות מעבר לכל אמונה; אבל אף אחד לא נראה אכפתי; להפך, האם והבת צחקו בלבביות, ונהנו מאוד; והאחרונה, שהתחילה עד מהרה להשתתף במשחקים, נבזזה בידי השודדים הצעירים ללא רחם. מה לא הייתי נותן כדי להיות אחד מהם! אף שלעולם לא הייתי יכול להיות גס רוח כל כך, לא, לא! לא הייתי, בעד כל עושר העולם, מועך את השיער הקלוע ההוא, וקורע אותו למטה; ואת הנעל הקטנה היקרה, לא הייתי תולש, אלוהים ישמור את נפשי! כדי להציל את חיי. ואשר למדוד את מותנה במשחק, כמו שהם עשו, הדור הצעיר והנועז, לא הייתי יכול לעשות את זה; הייתי מצפה שזרועי תגדל סביבו כעונש, ולעולם לא תתיישר שוב. ובכל זאת הייתי רוצה מאוד, אני מודה, לגעת בשפתיה; לשאול אותה שאלות, כדי שתפתח אותן; להביט בריסי עיניה המושפלות, ולא להעלות סומק; לשחרר גלים של שיער, שסנטימטר ממנו היה מזכרת שאין לה מחיר: בקיצור, הייתי רוצה, אני מתוודה, לקבל את הרשות הקלה ביותר של ילד, ובכל זאת להיות גבר מספיק כדי לדעת את ערכה.
אבל עכשיו נשמעה דפיקה בדלת, ומיד התחוללה הסתערות כזאת שהיא, בפנים צוחקות ובשמלה בזוזה, נישאה לעברה במרכזה של חבורה סמוקה וסוערת, בדיוק בזמן לקבל את פני האב, שחזר הביתה ואיתו איש עמוס צעצועי חג מולד ומתנות. ואז הצעקות והמאבק, וההסתערות שנעשתה על הסבל חסר ההגנה! הטיפוס עליו בכיסאות כסולמות כדי לצלול לכיסיו, לבזוז ממנו חבילות נייר חום, להיאחז בחוזקה בעניבתו, לחבק אותו סביב צווארו, להלום בגבו, ולבעוט ברגליו בחיבה שאין לעצור! קריאות הפליאה וההנאה שבהן התקבלה פתיחתה של כל חבילה! ההודעה הנוראה שהתינוק נתפס בשעת מעשה כשהוא מכניס לפיו מחבת של בובה, ונחשד יותר מסתם בבליעת תרנגול הודו מדומה, מודבק על מגש עץ! ההקלה העצומה כשהתברר שזו אזעקת שווא! השמחה, והכרת התודה, וההתלהבות! כולן שוות בכך שאין לתארן. די בכך שבהדרגה יצאו הילדים ורגשותיהם מן הטרקלין, ומדרגה אחת בכל פעם, עלו לראש הבית; שם הלכו לישון, וכך שככו.
ועכשיו הביט סקרוג' בתשומת לב רבה מתמיד, כשבעל הבית, ובתו נשענת עליו בחיבה, התיישב איתה ועם אמה ליד האח שלו; וכשחשב שיצור אחר כזה, חינני ומבטיח בדיוק כמוה, יכול היה לקרוא לו אבא, ולהיות אביב בחורף המיוסר של חייו, נעשתה ראייתו מעורפלת מאוד באמת.
"בל," אמר הבעל, ופנה אל אשתו בחיוך, "ראיתי ידיד ותיק שלך היום אחר הצהריים."
"מי זה היה?"
"נחשי!"
"איך אני יכולה? פה, הרי אני יודעת?" הוסיפה באותה נשימה, וצחקה כשהוא צחק. "מר סקרוג'."
"מר סקרוג' זה היה. עברתי ליד חלון משרדו; ומכיוון שלא היה סגור, והיה לו נר בפנים, בקושי יכולתי שלא לראות אותו. שותפו שוכב על ערש דווי, כך שמעתי; ושם הוא ישב לבד. לבד לגמרי בעולם, אני באמת מאמין."
"רוח!" אמר סקרוג' בקול שבור, "הוציאי אותי מן המקום הזה."
"אמרתי לך שאלה צללים של הדברים שהיו," אמרה הרוח. "שהם מה שהם, אל תאשים אותי!"
"הוציאי אותי!" קרא סקרוג', "אני לא יכול לשאת את זה!"
הוא פנה אל הרוח, וכשראה שהיא מביטה בו בפנים שבהם, בדרך מוזרה כלשהי, היו שברים מכל הפנים שהראתה לו, נאבק בה.
"עזבי אותי! החזירי אותי. אל תרדפי אותי עוד!"
במאבק, אם אפשר לקרוא מאבק למשהו שבו הרוח, בלי שום התנגדות נראית מצידה, לא הופרעה מכל מאמץ של יריבה, הבחין סקרוג' שאורה בוער גבוה ובהיר; וכשקישר במעורפל את זה עם השפעתה עליו, תפס את כובע הכיבוי, ובתנועה פתאומית לחץ אותו מטה על ראשה.
הרוח צנחה מתחתיו, כך שהכובע כיסה את כל צורתה; אבל אף שסקרוג' לחץ אותו מטה בכל כוחו, לא יכול היה להסתיר את האור: שזרם מתחתיו, בשיטפון בלתי פוסק, על הקרקע.
הוא היה מודע לכך שהוא מותש, ומוכרע בנמנום שאי אפשר לעמוד בפניו; ונוסף לזה, שהוא בחדר השינה שלו. הוא נתן לכובע לחיצה אחרונה, שבה רפתה ידו; ובקושי הספיק להתנודד אל המיטה, לפני ששקע בשינה כבדה.