כשהתעורר באמצע נחרה קשה להפליא, והתיישב במיטה כדי לאסוף את מחשבותיו, לא היה צורך לומר לסקרוג' שהפעמון שוב עומד לצלצל אחת. הוא הרגיש שחזר להכרה בדיוק ברגע הנכון, לשם המטרה המיוחדת של שיחה עם השליח השני שנשלח אליו בתיווכו של ג'ייקוב מארלי. אבל כשמצא שהוא מצטנן באי נוחות כשהתחיל לתהות איזה מן הווילונות שלו תסיט רוח הרפאים החדשה, הסיט את כולם בידיו שלו; ושכב שוב, והציב משמר חד סביב המיטה. כי רצה לקרוא תיגר על הרוח ברגע הופעתה, ולא רצה להיתפס בהפתעה ולהיעשות עצבני.
ג'נטלמנים מן הסוג החופשי והנינוח, שמתגאים בכך שהם מכירים תרגיל או שניים, ובדרך כלל עומדים במבחני השעה, מביעים את מרחב יכולתם להרפתקאות כשהם מעירים שהם טובים לכל דבר, ממשחק מטבעות ועד הריגה; ובין שני הקצוות ההפוכים האלה, בלי ספק, יש מרחב רחב ומקיף למדי של נושאים. בלי להעז בשם סקרוג' באותה נועזות, לא אכפת לי לקרוא לכם להאמין שהוא היה מוכן לשדה רחב וטוב של הופעות מוזרות, ושום דבר בין תינוק לקרנף לא היה מדהים אותו במיוחד.
ובכן, מכיוון שהיה מוכן כמעט לכל דבר, הוא בשום אופן לא היה מוכן לשום דבר; ולכן, כשהפעמון צלצל אחת, ושום צורה לא הופיעה, נתקף בהתקף רעד עז. חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה עברו, ועדיין לא בא דבר. כל הזמן הזה שכב על מיטתו, בלב ובמרכז של להבת אור אדמדם, שזרם עליה כשהשעון הכריז על השעה; ושכיוון שהיה רק אור, היה מבהיל יותר מתריסר רוחות, כי לא היה בכוחו להבין מה פשרו, או למה הוא חותר; ולפעמים חשש שאולי הוא באותו רגע עצמו מקרה מעניין של התלקחות עצמית, בלי שתהיה לו הנחמה לדעת זאת. אבל לבסוף התחיל לחשוב, כמו שאתם או אני היינו חושבים מלכתחילה; כי תמיד מי שאינו במצוקה יודע מה היה צריך לעשות בה, ובלי ספק גם היה עושה זאת; לבסוף, אני אומר, התחיל לחשוב שמקורו וסודו של האור הרפאי הזה אולי בחדר הסמוך, שממנו, כשעקב אחריו עוד, נראה שהוא זורח. כשהרעיון הזה השתלט לגמרי על דעתו, קם בשקט ודשדש בנעלי הבית שלו אל הדלת.
ברגע שידו של סקרוג' הייתה על המנעול, קרא לו קול מוזר בשמו, וציווה עליו להיכנס. הוא ציית.
זה היה החדר שלו. לא היה בזה ספק. אבל הוא עבר שינוי מפתיע. הקירות והתקרה היו תלויים כל כך בירק חי, שנראו כמו חורשה מושלמת; ומכל חלק שלה נצצו פירות יער בוהקים ומבריקים. העלים הפריכים של הצינית, הדבקון והקיסוס החזירו את האור, כאילו פוזרו שם הרבה מראות קטנות; ולהבה אדירה כזאת שאגה במעלה הארובה, שהאח המאובנת והעמומה ההיא מעולם לא ידעה כמוה בימי סקרוג', או בימי מארלי, או במשך עונות חורף רבות מאוד שעברו. על הרצפה נערמו, כדי ליצור מעין כס מלכות, תרנגולי הודו, אווזים, ציד, עופות, קריש ראש חזיר, נתחי בשר גדולים, חזרזירים יונקים, זרים ארוכים של נקניקיות, פשטידות פירות, פודינגים של שזיפים, חביות של צדפות, ערמונים לוהטים, תפוחים בעלי לחיים כדובדבן, תפוזים עסיסיים, אגסים טעימים, עוגות חג ענקיות, וקערות פונץ' רותחות, שעשו את החדר מעורפל באדיהן הנפלאים. בנחת מלכותית על הספה הזאת ישב ענק עליז, מפואר למראה; שנשא לפיד זוהר, בצורה לא שונה מקרן השפע, והרים אותו, גבוה, כדי שיטיל את אורו על סקרוג', כשהגיע מציץ סביב הדלת.
"היכנס!" קראה הרוח. "היכנס! והכר אותי טוב יותר, אדם!"
סקרוג' נכנס בביישנות, והשפיל את ראשו לפני הרוח הזאת. הוא לא היה סקרוג' העיקש שהיה; ואף שעיני הרוח היו צלולות וטובות, הוא לא אהב לפגוש אותן.
"אני רוח חג המולד של ההווה," אמרה הרוח. "הבט בי!"
סקרוג' עשה זאת ביראה. היא הייתה לבושה בגלימה ירוקה ופשוטה אחת, או מעטה, ששוליה פרווה לבנה. הבגד היה תלוי ברפיון כזה על הדמות, שחזה הרחב היה חשוף, כאילו בז להיות מוגן או מוסתר בשום תחבולה. רגליה, שנראו מתחת לקפלים הרחבים של הבגד, היו גם הן חשופות; ועל ראשה לא חבשה כיסוי מלבד זר צינית, משובץ פה ושם בנטיפי קרח מבריקים. תלתליה החומים הכהים היו ארוכים וחופשיים; חופשיים כמו פניה הלבביות, עינה הנוצצת, ידה הפתוחה, קולה העליז, התנהגותה הבלתי מאולצת ואווירתה השמחה. סביב מותניה הייתה חגורה נדן עתיק; אבל לא הייתה בו חרב, והנדן העתיק היה אכול חלודה.
"מעולם לא ראית כמוני!" קראה הרוח.
"מעולם לא," ענה לה סקרוג'.
"מעולם לא יצאת עם הבנים הצעירים של משפחתי; כלומר (כי אני צעיר מאוד) אחיי הבכורים שנולדו בשנים האחרונות?" המשיך החזיון.
"אני לא חושב שיצאתי," אמר סקרוג'. "אני חושש שלא. היו לך אחים רבים, רוח?"
"יותר משמונה מאות ואלף," אמרה הרוח.
"משפחה עצומה לפרנס!" מלמל סקרוג'.
רוח חג המולד של ההווה קמה.
"רוח," אמר סקרוג' בכניעה, "הוליכי אותי לאן שתרצי. יצאתי אתמול בלילה בכפייה, ולמדתי לקח שפועל עכשיו. הלילה, אם יש לך דבר ללמד אותי, תני לי להפיק ממנו תועלת."
"גע בגלימתי!"
סקרוג' עשה כפי שנאמר לו, ואחז בה בחוזקה.
צינית, דבקון, פירות אדומים, קיסוס, תרנגולי הודו, אווזים, ציד, עופות, קריש, בשר, חזירים, נקניקיות, צדפות, פשטידות, פודינגים, פירות ופונץ', כולם נעלמו מיד. וכך גם החדר, האש, הזוהר האדמדם, שעת הלילה, והם עמדו ברחובות העיר בבוקר חג המולד, שבו (כי מזג האוויר היה קשה) עשו האנשים מין מוזיקה גסה, אבל נמרצת ולא בלתי נעימה, כשגירדו את השלג מן המדרכה שלפני מגוריהם, ומראשי בתיהם, ומשם הייתה זו הנאה מטורפת לנערים לראות אותו צונח בחבטה אל הדרך שמתחת, ומתפצל לסופות שלג קטנות ומלאכותיות.
חזיתות הבתים נראו שחורות למדי, והחלונות שחורים יותר, בניגוד ליריעת השלג הלבנה והחלקה על הגגות, ולשלג המלוכלך יותר על הקרקע; שהמשקע האחרון הזה נחרש בתלמים עמוקים בגלגלים הכבדים של עגלות ומשאות; תלמים שחצו זה את זה שוב ושוב מאות פעמים במקום שבו הסתעפו הרחובות הגדולים; ויצרו תעלות סבוכות, שקשה לעקוב אחריהן בבוץ הצהוב והסמיך ובמים הקפואים. השמיים היו קודרים, והרחובות הקצרים ביותר היו חנוקים בערפל מלוכלך, חציו מופשר וחציו קפוא, שחלקיקיו הכבדים יותר ירדו במטר של אטומים מפויחים, כאילו כל הארובות בבריטניה הגדולה, בהסכמה אחת, עלו באש, ובערו להנאת ליבן. לא היה שום דבר עליז במיוחד באקלים או בעיר, ובכל זאת שררה בחוץ אווירה של עליזות שהאוויר הקיצי הצלול ביותר והשמש הקיצית הבהירה ביותר היו מנסים לפזר לשווא.
כי האנשים שגרפו על הגגות היו עליזים ומלאי שמחה; קראו זה לזה מן המעקות, ומפעם לפעם החליפו כדור שלג מבודח, טיל טוב לב בהרבה מבדיחה מילולית רבה, וצחקו בלבביות אם פגע ולא פחות בלבביות אם החטיא. חנויות העופות עדיין היו פתוחות למחצה, וחנויות הפירות קרנו בתפארתן. היו סלי ערמונים גדולים, עגולים וכרסתניים, בצורת הווסטים של ג'נטלמנים זקנים ועליזים, מתרווחים ליד הדלתות, ומתגלגלים החוצה אל הרחוב בשפע השבץ שלהם. היו בצלים ספרדיים אדמדמים, חומי פנים ורחבי מותניים, מבריקים בשומן צמיחתם כמו נזירים ספרדים, וקורצים ממדפיהם בערמומיות פרועה לנערות כשעברו, והציצו בצניעות בדבקון התלוי. היו אגסים ותפוחים, מקובצים גבוה בפירמידות פורחות; היו אשכולות ענבים, שבנדיבות החנוונים נתלו על ווים בולטים, כדי שפיותיהם של אנשים יתמלאו ריר בחינם כשהם עוברים; היו ערמות של אגוזי לוז, מכוסי טחב וחומים, שהזכירו בריחם טיולים עתיקים ביערות, ודשדוש נעים עד הקרסוליים בעלים קמלים; היו תפוחי נורפוק, גוצים וכהים, שהבליטו את הצהוב של התפוזים והלימונים, ובדחיסות הגדולה של גופם העסיסי הפצירו והתחננו בדחיפות שיישאו אותם הביתה בשקיות נייר וייאכלו אחרי ארוחת הערב. אפילו דגי הזהב והכסף, שהוצגו בין הפירות המובחרים האלה בקערה, אף שהיו בני גזע משמים ועומד דם, נראו כאילו יודעים שמשהו מתרחש; ועד הדג האחרון שחו מתנשמים סביב וסביב בעולמם הקטן בהתרגשות איטית וחסרת תשוקה.
המכולות! הו, המכולות! כמעט סגורות, עם אולי שני תריסים מורדים, או אחד; אבל מבעד לפרצות ההן, אילו הצצות! לא רק שכפות המאזניים היורדות על הדלפק השמיעו קול עליז, או שהחוט והגליל נפרדו בזריזות כזאת, או שהקופסאות קושקשו למעלה ולמטה כמו בתעלולי להטוטנים, או אפילו שהריחות המעורבים של תה וקפה היו נעימים כל כך לאף, או אפילו שהצימוקים היו שופעים ונדירים כל כך, השקדים לבנים כל כך, מקלות הקינמון ארוכים וישרים כל כך, שאר התבלינים טעימים כל כך, הפירות המסוכרים מצופים ומנומרים כל כך בסוכר מומס עד שגרמו לצופים הקרים ביותר להרגיש חלשים ואחר כך מבולבלי קיבה. וגם לא שהתאנים היו לחות ובשרניות, או שהשזיפים הצרפתיים הסמיקו בחמצמצות צנועה מתוך קופסאותיהם המקושטות מאוד, או שכל דבר היה טוב לאכילה ובבגדי חג המולד שלו; אלא שהקונים כולם מיהרו כל כך והיו להוטים כל כך בהבטחה המלאה תקווה של היום, שהתנגשו זה בזה בדלת, ריסקו את סלי הנצרים שלהם בפראות, והשאירו את קניותיהם על הדלפק, וחזרו בריצה להביא אותן, ועשו מאות טעויות כאלה, במצב הרוח הטוב ביותר האפשרי; בזמן שהחנווני ואנשיו היו גלויים ורעננים כל כך, שהלבבות המבריקים שבהם הידקו את סינריהם מאחור יכלו להיות לבבותיהם שלהם, הנלבשים בחוץ לבדיקה כללית, ושעורבני חג המולד ינקרו בהם אם ירצו.
אבל עד מהרה קראו המגדלים לכל האנשים הטובים לכנסייה ולבית התפילה, והם באו, נוהרים ברחובות בבגדיהם הטובים ביותר, ובפניהם העליזות ביותר. ובאותו זמן הגיחו מעשרות רחובות צדדיים, סמטאות ופניות חסרות שם, אנשים לאין ספור, נושאים את ארוחותיהם אל חנויות האופים. מראה החוגגים העניים האלה נראה מעניין מאוד את הרוח, כי עמד עם סקרוג' לצידו בפתחו של אופה, וכשהסיר את המכסים כשנושאיהם עברו, פיזר קטורת מלפידו על ארוחותיהם. וזה היה לפיד מסוג לא רגיל מאוד, כי פעם או פעמיים, כשהיו מילים כועסות בין כמה מנושאי הארוחות שהתנגשו זה בזה, הוא טפטף עליהם ממנו כמה טיפות מים, ומצב רוחם הטוב חזר מיד. כי הם אמרו שזו בושה לריב ביום חג המולד. וכך היה! אלוהים יאהב אותו, כך היה!
עם הזמן פסקו הפעמונים, והאופים נסגרו; ובכל זאת הייתה הצללה לבבית של כל הארוחות האלה ושל התקדמות בישולן, בכתם הרטוב המופשר מעל תנורו של כל אופה; שבו המדרכה העלתה אדים כאילו גם אבניה מתבשלות.
"יש טעם מיוחד במה שאתה מפזר מלפידך?" שאל סקרוג'.
"יש. שלי."
"האם הוא מתאים לכל סוג של ארוחה ביום הזה?" שאל סקרוג'.
"לכל ארוחה שניתנת בטוב לב. לארוחה עלובה יותר מכול."
"למה לארוחה עלובה יותר מכול?" שאל סקרוג'.
"כי היא זקוקה לו יותר מכול."
"רוח," אמר סקרוג' אחרי רגע של מחשבה, "אני מתפלא שדווקא אתה, מכל היצורים בעולמות הרבים שסביבנו, רוצה לצמצם לאנשים האלה את ההזדמנויות להנאה תמימה."
"אני!" קראה הרוח.
"היית שולל מהם את האמצעי לסעוד בכל יום שביעי, לעתים קרובות היום היחיד שבו אפשר לומר שהם סועדים בכלל," אמר סקרוג'. "לא?"
"אני!" קראה הרוח.
"אתה מבקש לסגור את המקומות האלה ביום השביעי?" אמר סקרוג'. "וזה מגיע לאותו דבר."
"אני מבקש!" קראה הרוח.
"סלח לי אם אני טועה. זה נעשה בשמך, או לפחות בשם משפחתך," אמר סקרוג'.
"יש כמה על הארץ הזאת שלך," השיבה הרוח, "שטוענים שהם מכירים אותנו, ושעושים את מעשי התשוקה, הגאווה, הזדון, השנאה, הקנאה, הקנאות והאנוכיות שלהם בשמנו, ושהם זרים לנו ולכל קרובינו כאילו מעולם לא חיו. זכור זאת, ותלה את מעשיהם בהם עצמם, לא בנו."
סקרוג' הבטיח שיעשה כך; והם המשיכו, בלתי נראים, כמו שהיו קודם, אל פרברי העיר. זו הייתה תכונה מופלאה של הרוח (שסקרוג' הבחין בה אצל האופה), שלמרות גודלה הענקי, יכלה להתאים את עצמה לכל מקום בקלות; ושעמדה מתחת לגג נמוך בחן רב, וכמו יצור על־טבעי, כמו שאפשר היה שתעמוד בכל אולם נישא.
ואולי הייתה זו ההנאה שהייתה לרוח הטובה בהפגנת הכוח הזה שלה, או שהיה זה טבעה האדיב, הנדיב והלבבי, והזדהותה עם כל העניים, שהובילו אותה ישר לביתו של הפקיד של סקרוג'; כי לשם הלכה, ולקחה את סקרוג' איתה, אחוז בגלימתה; ועל סף הדלת חייכה הרוח, ועצרה לברך את משכנו של בוב קראצ'יט בפיזור מלפידה. חשבו על זה! לבוב היו רק חמישה עשר "בוב" בשבוע (בוב, בלשון העם, הוא שילינג); בכל שבת הכניס לכיסו רק חמישה עשר עותקים של שמו הפרטי; ובכל זאת רוח חג המולד של ההווה בירכה את ביתו בן ארבעת החדרים!
אז קמה גברת קראצ'יט, אשתו של קראצ'יט, לבושה בדלות בשמלה שהפכה פעמיים, אבל מתהדרת בסרטים, שהם זולים ועושים רושם יפה בשישה פני; והיא פרשה את המפה, בעזרת בלינדה קראצ'יט, השנייה בבנותיה, גם היא מתהדרת בסרטים; בזמן שמאסטר פיטר קראצ'יט תקע מזלג בסיר תפוחי האדמה, והכניס לפיו את פינות הצווארון המפלצתי של חולצתו (רכושו הפרטי של בוב, שהוענק לבנו ויורשו לכבוד היום), ושמח למצוא את עצמו לבוש באבירות כזאת, והשתוקק להראות את פשתנו בפארקים האופנתיים. ועכשיו נכנסו בריצה שני קראצ'יטים קטנים יותר, ילד וילדה, וצעקו שמחוץ לחנות האופה הריחו את האווז, וזיהו שהוא שלהם; ומתבשמים במחשבות מפוארות על מרווה ובצל, רקדו הקראצ'יטים הצעירים האלה סביב השולחן, והעלו את מאסטר פיטר קראצ'יט עד השמיים, בזמן שהוא (לא גאה, אף שצווארוניו כמעט חנקו אותו) נשף באש, עד שתפוחי האדמה האיטיים, שבעבעו, דפקו בקול על מכסה הסיר כדי שיוציאו אותם ויקלפו אותם.
"מה קרה לאביכם היקר?" אמרה גברת קראצ'יט. "ולאחיכם, טים הקטן! ומרתה לא איחרה ככה בחג המולד שעבר אפילו בחצי שעה?"
"הנה מרתה, אמא!" אמרה נערה, והופיעה בעודה מדברת.
"הנה מרתה, אמא!" קראו שני הקראצ'יטים הצעירים. "הידד! יש כזה אווז, מרתה!"
"נו, ברוך השם, יקירתי, כמה שאיחרת!" אמרה גברת קראצ'יט, נשקה לה תריסר פעמים, והסירה ממנה את הצעיף ואת המצנפת בלהיטות מופרזת.
"היה לנו הרבה עבודה לגמור אתמול בלילה," השיבה הנערה, "והיינו צריכות לסדר הבוקר, אמא!"
"טוב! לא חשוב, העיקר שבאת," אמרה גברת קראצ'יט. "שבי לפני האש, יקירתי, ותתחממי, אלוהים יברך אותך!"
"לא, לא! הנה אבא בא," קראו שני הקראצ'יטים הצעירים, שהיו בכל מקום בבת אחת. "תתחבאי, מרתה, תתחבאי!"
אז מרתה התחבאה, ונכנס בוב הקטן, האב, עם לפחות מטר של צעיף, בלי הפרנזים, משתלשל לפניו; ובגדיו המרופטים מטולאים ומוברשים, כדי להיראות חגיגיים; וטים הקטן על כתפו. אוי לטים הקטן, הוא נשא קב קטן, ואיבריו נתמכו במסגרת ברזל!
"נו, איפה מרתה שלנו?" קרא בוב קראצ'יט, והביט סביבו.
"לא באה," אמרה גברת קראצ'יט.
"לא באה!" אמר בוב, בנפילה פתאומית במצב רוחו המרומם; כי היה סוס הדהרה של טים כל הדרך מן הכנסייה, והגיע הביתה מתפרע. "לא באה ביום חג המולד!"
מרתה לא אהבה לראות אותו מאוכזב, אפילו אם רק בצחוק; אז יצאה לפני הזמן מאחורי דלת הארון, ורצה לזרועותיו, בזמן ששני הקראצ'יטים הצעירים דחקו את טים הקטן, ונשאו אותו אל חדר הכביסה, כדי שישמע את הפודינג שר בדוד הנחושת.
"ואיך התנהג טים הקטן?" שאלה גברת קראצ'יט, אחרי שהקניטה את בוב על פתיותו, ובוב חיבק את בתו לליבו עד שבע.
"טוב כמו זהב," אמר בוב, "ויותר. איכשהו הוא נעשה מהורהר, כשהוא יושב לבד כל כך הרבה, וחושב את הדברים הכי מוזרים ששמעת. הוא אמר לי, כשחזרנו הביתה, שהוא מקווה שהאנשים ראו אותו בכנסייה, כי הוא נכה, ואולי יהיה להם נעים להיזכר ביום חג המולד במי שגרם לקבצנים צולעים ללכת ולעיוורים לראות."
קולו של בוב רעד כשסיפר להם את זה, ורעד יותר כשאמר שטים הקטן מתחזק ומבריא.
הקב הקטן והפעיל שלו נשמע על הרצפה, וטים הקטן חזר לפני שנאמרה מילה נוספת, מלווה באחיו ובאחותו אל השרפרף שלו לפני האש; ובזמן שבוב, שהפשיל את שרווליו, כאילו, הבחור המסכן, אפשר היה לעשות אותם מרופטים עוד יותר, ערבב איזו תערובת חמה בכד עם ג'ין ולימונים, ובחש אותה סביב וסביב, ושם אותה על הכיריים להתבשל לאט; הלכו מאסטר פיטר ושני הקראצ'יטים הצעירים, שנמצאים בכל מקום, להביא את האווז, ואיתו חזרו עד מהרה בתהלוכה רמה.
התחוללה מהומה כזאת שהייתם יכולים לחשוב שאווז הוא הנדיר מכל העופות; תופעה מנוצה, שלעומתה ברבור שחור הוא דבר מובן מאליו; ובאמת זה היה משהו דומה מאוד לזה בבית ההוא. גברת קראצ'יט עשתה את הרוטב (שהוכן מראש בסיר קטן) רותח ושורק; מאסטר פיטר מעך את תפוחי האדמה במרץ שלא ייאמן; העלמה בלינדה המתיקה את רסק התפוחים; מרתה ניגבה את הצלחות החמות; בוב לקח את טים הקטן לצידו בפינה זעירה ליד השולחן; שני הקראצ'יטים הצעירים העמידו כיסאות לכולם, בלי לשכוח את עצמם, ובשמרם על עמדותיהם, דחסו כפות לפיהם, פן יצווחו בשביל אווז לפני שיגיע תורם לקבל. לבסוף הונחו הצלחות, ונאמרה ברכת המזון. אחריה באה הפסקה עוצרת נשימה, כשגברת קראצ'יט, שהביטה לאט לאורך סכין החיתוך, התכוננה לנעוץ אותה בחזה; אבל כשעשתה זאת, וכשפרץ שטף המילוי המיוחל, עלה מלמול אחד של עונג סביב כל השולחן, ואפילו טים הקטן, שנלהב בגלל שני הקראצ'יטים הצעירים, הכה על השולחן בידית הסכין שלו, וקרא בחולשה הידד!
מעולם לא היה אווז כזה. בוב אמר שהוא לא מאמין שאי פעם בושל אווז כזה. הרכות והטעם שלו, הגודל והזול שלו, היו נושאי התפעלות כללית. בתוספת רסק תפוחים ופירה, הוא היה ארוחה מספקת לכל המשפחה; ואכן, כפי שאמרה גברת קראצ'יט בהנאה רבה (כשסקרה פירור עצם קטנטן אחד על הצלחת), הם לא אכלו את כולו בסוף! ובכל זאת כל אחד אכל די, והקראצ'יטים הצעירים ביותר במיוחד היו טבולים במרווה ובצל עד הגבות! אבל עכשיו, כשהצלחות הוחלפו בידי העלמה בלינדה, יצאה גברת קראצ'יט מן החדר לבדה, עצבנית מדי לשאת עדים, להוציא את הפודינג ולהביא אותו.
נניח שהוא לא מבושל מספיק! נניח שיישבר כשיוציאו אותו מן התבנית! נניח שמישהו טיפס על חומת החצר האחורית, וגנב אותו, בזמן שהם שמחו עם האווז: השערה שלמשמעה החווירו שני הקראצ'יטים הצעירים! כל מיני זוועות שוערו.
הלו! הרבה אדים! הפודינג יצא מן הדוד. ריח כמו של יום כביסה! זה היה הבד. ריח כמו של מסעדה ושל קונדיטוריה זו ליד זו, ושל כובסת ליד זו! זה היה הפודינג! בתוך חצי דקה נכנסה גברת קראצ'יט, סמוקה, אבל מחייכת בגאווה, עם הפודינג, כמו כדור תותח מנומר, קשה ומוצק כל כך, בוער בכמות קטנה של ברנדי בוער, ומעוטר בענף צינית של חג המולד תקוע בראשו.
הו, פודינג נפלא! בוב קראצ'יט אמר, ובשלווה גם כן, שהוא רואה בו את ההצלחה הגדולה ביותר שהשיגה גברת קראצ'יט מאז נישואיהם. גברת קראצ'יט אמרה שעכשיו, כשהמשא ירד מליבה, היא תודה שהיו לה ספקות לגבי כמות הקמח. לכל אחד היה משהו לומר עליו, אבל איש לא אמר ולא חשב שזה פודינג קטן בכלל למשפחה גדולה. זו הייתה כפירה גמורה לעשות זאת. כל קראצ'יט היה מסמיק אילו רמז על דבר כזה.
לבסוף הסתיימה הארוחה כולה, המפה פונתה, האח טואטאה, והאש הוצתה מחדש. כשטעמו את התערובת שבכד, והיא נחשבה מושלמת, הונחו תפוחים ותפוזים על השולחן, ויעה מלאה ערמונים על האש. אז התקבצה כל משפחת קראצ'יט סביב האח, במה שבוב קראצ'יט קרא לו מעגל, כלומר חצי מעגל; וליד מרפקו של בוב קראצ'יט עמדה תצוגת הזכוכית של המשפחה. שתי כוסות, וספל רפרפת בלי ידית.
אבל אלה החזיקו את המשקה החם מן הכד טוב כמו שגביעי זהב היו מחזיקים; ובוב חילק אותו במבטים קורנים, בזמן שהערמונים על האש פצפצו ונסדקו ברעש. אז הציע בוב:
"חג מולד שמח לכולנו, יקיריי. אלוהים יברך אותנו!"
וכל המשפחה הדהדה אחריו.
"אלוהים יברך את כולנו, כל אחד ואחד!" אמר טים הקטן, האחרון מכולם.
הוא ישב קרוב מאוד לצד אביו על השרפרף הקטן שלו. בוב החזיק את ידו הקטנה והכמושה בידו, כאילו אהב את הילד, ורצה לשמור אותו לצידו, ופחד שמא ייקח ממנו.
"רוח," אמר סקרוג', בעניין שמעולם לא הרגיש קודם, "אמור לי אם טים הקטן יחיה."
"אני רואה מקום ריק," השיבה הרוח, "בפינת האח העלובה, וקב בלי בעלים, שמור בקפידה. אם הצללים האלה לא ישתנו בידי העתיד, הילד ימות."
"לא, לא," אמר סקרוג'. "הו, לא, רוח טובה! אמרי שהוא יינצל."
"אם הצללים האלה לא ישתנו בידי העתיד, אף אחד אחר מבני מיני," השיבה הרוח, "לא ימצא אותו כאן. ומה בכך? אם הוא עומד למות, מוטב שיעשה את זה, ויקטין את עודף האוכלוסייה."
סקרוג' השפיל את ראשו כששמע את מילותיו שלו מצוטטות בפי הרוח, והוכרע בחרטה ובצער.
"אדם," אמרה הרוח, "אם אדם אתה בליבך, ולא יהלום, חדל מן הפטפוט המרושע הזה עד שתגלה מהו העודף, והיכן הוא. האם תחליט אתה אילו אנשים יחיו, אילו אנשים ימותו? ייתכן שבעיני שמיים אתה חסר ערך יותר ופחות ראוי לחיות ממיליונים כמו הילד של האיש העני הזה. הו אלוהים! לשמוע את החרק שעל העלה פוסק על עודף החיים בין אחיו הרעבים שבעפר!"
סקרוג' התכופף מול נזיפת הרוח, ורועד השפיל את עיניו אל הקרקע. אבל הרים אותן מהר, כששמע את שמו.
"מר סקרוג'!" אמר בוב; "אני מרים כוסית למר סקרוג', מייסד המשתה!"
"מייסד המשתה, באמת!" קראה גברת קראצ'יט, והאדימה. "הלוואי שהוא היה כאן. הייתי נותנת לו חתיכה מדעתי לסעוד עליה, ואני מקווה שהיה לו תיאבון טוב לזה."
"יקירתי," אמר בוב, "הילדים! יום חג המולד."
"זה בטח צריך להיות יום חג המולד," אמרה, "שבו שותים לחייו של אדם מתועב, קמצן, קשה וחסר רגש כמו מר סקרוג'. אתה יודע שהוא כזה, רוברט! אף אחד לא יודע את זה טוב ממך, בחור מסכן!"
"יקירתי," הייתה תשובתו הרכה של בוב, "יום חג המולד."
"אשתה לחייו למענך ולמען היום," אמרה גברת קראצ'יט, "לא למענו. אריכות ימים לו! חג מולד שמח ושנה טובה ומאושרת! הוא יהיה שמח מאוד ומאושר מאוד, אין לי ספק!"
הילדים שתו את הכוסית אחריה. זה היה הראשון ממעשיהם שלא היה בו לבביות. טים הקטן שתה אותה אחרון, אבל לא היה אכפת לו ממנה שתי פרוטות. סקרוג' היה המפלצת של המשפחה. אזכור שמו הטיל צל אפל על המסיבה, שלא התפזר במשך חמש דקות שלמות.
אחרי שחלף, היו שמחים פי עשרה מקודם, מעצם ההקלה על שגמרו עם סקרוג' המבשר רעות. בוב קראצ'יט סיפר להם שיש לו משרה באופק בשביל מאסטר פיטר, שתכניס, אם תושג, חמישה שילינג ושישה פני שלמים בשבוע. שני הקראצ'יטים הצעירים צחקו נורא לרעיון שפיטר יהיה איש עסקים; ופיטר עצמו הביט בהרהור באש מבין צווארוניו, כאילו הוא שוקל באילו השקעות מסוימות יבחר כשיתחיל לקבל את ההכנסה המסחררת הזאת. מרתה, שהייתה חניכה עניה אצל כובענית, סיפרה להם אז איזו עבודה היא צריכה לעשות, וכמה שעות היא עובדת ברציפות, ואיך היא מתכוונת לשכב במיטה מחר בבוקר למנוחה טובה וארוכה; כי מחר יום חופש שהיא מבלה בבית. וגם איך ראתה רוזנת ולורד לפני כמה ימים, ואיך הלורד "היה בערך בגובה של פיטר"; ולשמע זה משך פיטר את צווארוניו גבוה כל כך שלא הייתם יכולים לראות את ראשו אילו הייתם שם. כל הזמן הזה הסתובבו הערמונים והכד סביב וסביב; ולאט לאט שמעו שיר, על ילד אבוד שנודד בשלג, מפי טים הקטן, שהיה לו קול קטן ומתלונן, ושר אותו טוב מאוד באמת.
לא היה בזה שום דבר יוצא דופן. הם לא היו משפחה נאה; הם לא היו לבושים היטב; נעליהם היו רחוקות מלהיות אטומות למים; בגדיהם היו דלים; ופיטר אולי הכיר, וסביר מאוד שהכיר, את פנים בית העבוט. אבל הם היו מאושרים, אסירי תודה, מרוצים זה מזה, ומרוצים מן הזמן; וכשדהו, ונראו מאושרים עוד יותר בפיזורים הבהירים של לפיד הרוח בפרידה, עינו של סקרוג' הייתה עליהם, ובמיוחד על טים הקטן, עד הסוף.
בינתיים התחיל להחשיך, וירד שלג כבד למדי; וכשסקרוג' והרוח הלכו ברחובות, הזוהר של האש השואגת במטבחים, בטרקלינים ובכל מיני חדרים היה נפלא. כאן, ההבהוב של הלהבה הראה הכנות לארוחה נעימה, עם צלחות חמות נאפות מבעד ומבעד לפני האש, ווילונות אדומים עמוקים, מוכנים להיסגר כדי לגרש את הקור והחושך. שם רצו כל ילדי הבית החוצה אל השלג לקראת אחיותיהם הנשואות, אחים, בני דודים, דודים ודודות, להיות הראשונים לברך אותם. כאן, שוב, היו צללים על וילון החלון של אורחים מתאספים; ושם חבורה של נערות נאות, כולן במצנפות ובמגפי פרווה, וכולן מפטפטות בבת אחת, דילגו בקלילות אל בית של שכן קרוב; ואוי לו לרווק שראה אותן נכנסות, מכשפות ערמומיות, הן ידעו זאת היטב, זוהרות!
אבל אילו שפטתם לפי מספר האנשים בדרכם לכינוסים ידידותיים, הייתם עלולים לחשוב שאיש לא היה בבית לקבל את פניהם כשהגיעו לשם, במקום שכל בית ציפה לאורחים, וערם את האש עד חצי הארובה. ברוך היה, איך שהרוח צהלה! איך שחשפה את רוחב חזה, ופתחה את כף ידה הרחבה, וריחפה הלאה, שופכת, ביד נדיבה, את עליזותה הבהירה והתמימה על כל דבר שבהישג ידה! אפילו מדליק הפנסים, שרץ לפניהם, מנקד את הרחוב האפלולי בנקודות של אור, ושהיה לבוש כדי לבלות את הערב איפשהו, צחק בקול רם כשהרוח עברה, אף שמעט ידע מדליק הפנסים שיש לו חברה מלבד חג המולד!
ועכשיו, בלי מילת אזהרה מן הרוח, עמדו על ערבה קודרת ושוממה, שבה גושים מפלצתיים של אבן גסה היו מושלכים סביב, כאילו זה בית הקברות של ענקים; ומים התפשטו לאן שרצו, או שהיו מתפשטים, אילולא הכפור שהחזיק אותם בשבי; ושום דבר לא צמח מלבד טחב ורותם, ועשב גס ופרוע. למטה במערב השאירה השמש השוקעת פס של אדום לוהט, שבהק על השממה לרגע, כמו עין זועפת, ובזעף נמוך, נמוך, נמוך יותר, אבד באפלה הסמיכה של הלילה החשוך ביותר.
"מה המקום הזה?" שאל סקרוג'.
"מקום שבו גרים כורים, שעמלים בבטן האדמה," השיבה הרוח. "אבל הם מכירים אותי. ראה!"
אור זרח מחלון של בקתה, ובמהירות התקדמו לעברו. כשעברו דרך הקיר של בוץ ואבן, מצאו חבורה עליזה מקובצת סביב אש זוהרת. איש ואישה זקנים, זקנים מאוד, עם ילדיהם וילדי ילדיהם, ועוד דור אחד אחריהם, כולם לבושים בעליזות בבגדי החג שלהם. האיש הזקן, בקול שרק לעתים רחוקות עלה מעל יללת הרוח על השממה העקרה, שר להם שיר חג מולד, זה היה שיר ישן מאוד כשהיה ילד, ומפעם לפעם הצטרפו כולם לפזמון. ובטוח כמו שהם הרימו את קולם, נעשה הזקן עליז ורם לגמרי; ובטוח כמו שהם הפסיקו, שקע שוב מרצו.
הרוח לא התעכבה כאן, אלא ציוותה על סקרוג' לאחוז בגלימתה, וכשעברה מעל הערבה, מיהרה, לאן? לא לים? לים. לאימתו של סקרוג', כשהביט לאחור, ראה את קצה היבשה, רכס סלעים מפחיד, מאחוריהם; ואוזניו התחרשו מרעם המים, כשהתגלגלו ושאגו והשתוללו בין המערות הנוראות שחצבו, וניסו בעזות לחתור תחת האדמה.
על שונית עגומה של סלעים שקועים, כחמישה קילומטרים מן החוף, שעליה המים התחככו והתנפצו כל השנה הפראית, עמד מגדלור בודד. ערמות גדולות של אצות ים נצמדו לבסיסו, וציפורי סערה, שנולדו מן הרוח, אפשר להניח, כמו שאצות הים נולדו מן המים, עלו וירדו סביבו, כמו הגלים שעליהם גלשו.
אבל אפילו כאן, שני אנשים ששמרו על האור עשו אש, שדרך חרך הירי בקיר האבן העבה הטילה קרן של בהירות על הים הנורא. כשהם מחברים את ידיהם המיובלות מעל השולחן הגס שליד ישבו, איחלו זה לזה חג מולד שמח בכד הגרוג שלהם; ואחד מהם: המבוגר, גם כן, שפניו כולן פגועות ומצולקות ממזג אוויר קשה, כמו פסל החרטום של ספינה ישנה: פתח בשיר חסון שהיה כמו סערה בפני עצמו.
שוב מיהרה הרוח הלאה, מעל הים השחור והגועש, הלאה, הלאה, עד שכשהיו רחוקים, כפי שאמרה לסקרוג', מכל חוף, נחתו על ספינה. הם עמדו ליד ההגאי שליד ההגה, התצפיתן בחרטום, הקצינים שהיו במשמרת; דמויות כהות ורפאיות בעמדותיהן השונות; אבל כל אחד מהם זמזם מנגינת חג מולד, או חשב מחשבה של חג מולד, או דיבר בלחש לחברו על איזה יום חג מולד שעבר, עם תקוות השיבה הביתה הקשורות בו. וכל אדם על הסיפון, ער או ישן, טוב או רע, אמר לאחר מילה טובה יותר ביום ההוא מאשר בכל יום בשנה; והשתתף במידת מה בחגיגותיו; וזכר את אלה שאהב במרחק, וידע שהם שמחים לזכור אותו.
זו הייתה הפתעה גדולה לסקרוג', בזמן שהקשיב לגניחת הרוח, וחשב איזה דבר חגיגי זה לנוע בחושך הבודד מעל תהום לא ידועה, שמעמקיה סודות עמוקים כמו המוות: זו הייתה הפתעה גדולה לסקרוג', בעודו עסוק כך, לשמוע צחוק לבבי. וזו הייתה הפתעה גדולה הרבה יותר לסקרוג' לזהות אותו כצחוקו של אחיינו שלו, ולמצוא את עצמו בחדר בהיר, יבש ומבהיק, והרוח עומדת מחייכת לצידו, ומביטה באותו אחיין בחביבות של הסכמה!
"הא, הא!" צחק האחיין של סקרוג'. "הא, הא, הא!"
אם במקרה, בהזדמנות לא סבירה כלשהי, אתם מכירים אדם מבורך בצחוק יותר מן האחיין של סקרוג', כל מה שאני יכול לומר הוא שהייתי רוצה להכיר גם אותו. הציגו אותו לפניי, ואטפח את היכרותנו.
זה סידור הוגן, צודק ואצילי של הדברים, שבזמן שיש הדבקה במחלה ובצער, אין דבר בעולם מדבק באופן שאין לעמוד בפניו כמו צחוק ומצב רוח טוב. כשהאחיין של סקרוג' צחק בדרך הזאת: אוחז בצדדיו, מגלגל את ראשו, ומעקם את פניו לעוויות המופרזות ביותר: צחקה אחייניתו של סקרוג', מצד הנישואים, בלבביות כמוהו. וידידיהם שהתאספו, שלא פיגרו אף במעט, שאגו בעוז.
"הא, הא! הא, הא, הא, הא!"
"הוא אמר שחג המולד זה הבלים, חי נפשי!" קרא האחיין של סקרוג'. "והוא גם האמין בזה!"
"בושה לו עוד יותר, פרד!" אמרה אחייניתו של סקרוג' בזעם. ברוכות הנשים האלה; הן אף פעם לא עושות שום דבר בחצי. הן תמיד ברצינות.
היא הייתה יפה מאוד: יפה להפליא. עם פנים בעלות גומות, מופתעות למראה ומצוינות; פה קטן ובשל, שנראה כאילו נעשה כדי שינשקו לו, כמו שבלי ספק נעשה; כל מיני נקודות קטנות וטובות על סנטרה, שהתמזגו זו בזו כשצחקה; וזוג העיניים השטופות שמש ביותר שראיתם אי פעם בראשו של יצור קטן. בסך הכול היא הייתה מה שהייתם קוראים לו מגרה, אתם יודעים; אבל גם מספקת. הו, מספקת לגמרי.
"הוא בחור זקן ומשונה," אמר האחיין של סקרוג', "זו האמת: ולא נעים כמו שהיה יכול להיות. אבל עבירותיו נושאות את עונשן בעצמן, ואין לי מה לומר נגדו."
"אני בטוחה שהוא עשיר מאוד, פרד," רמזה אחייניתו של סקרוג'. "לפחות אתה תמיד אומר לי כך."
"ומה בכך, יקירתי!" אמר האחיין של סקרוג'. "העושר שלו לא מועיל לו. הוא לא עושה איתו שום טוב. הוא לא עושה לעצמו נוחות איתו. אין לו הסיפוק לחשוב, הא, הא, הא!, שאי פעם יועיל איתו לנו."
"אין לי סבלנות אליו," העירה אחייניתו של סקרוג'. אחיותיה של אחייניתו של סקרוג', וכל שאר הגבירות, הביעו אותה דעה.
"הו, לי יש!" אמר האחיין של סקרוג'. "צר לי עליו; לא הייתי יכול לכעוס עליו גם אילו ניסיתי. מי סובל מגחמותיו הרעות? הוא עצמו, תמיד. הנה, הוא מחליט לסלוד מאיתנו, והוא לא יבוא לסעוד איתנו. מה התוצאה? הוא לא מפסיד הרבה ארוחה."
"באמת, אני חושבת שהוא מפסיד ארוחה טובה מאוד," קטעה אחייניתו של סקרוג'. כל השאר אמרו אותו דבר, וצריך להודות שהם היו שופטים מוסמכים, כי זה עתה סעדו; ועם הקינוח על השולחן, היו מקובצים סביב האש, לאור המנורה.
"ובכן! אני שמח מאוד לשמוע," אמר האחיין של סקרוג', "כי אין לי אמונה גדולה בעקרות הבית הצעירות האלה. מה אתה אומר, טופר?"
לטופר הייתה בבירור עין על אחת מאחיותיה של אחייניתו של סקרוג', כי ענה שרווק הוא מנודה אומלל, שאין לו זכות להביע דעה בנושא. ולשמע זה הסמיקה אחותה של אחייניתו של סקרוג', העגלגלה עם צווארון התחרה: לא זו עם הוורדים.
"המשך, פרד," אמרה אחייניתו של סקרוג', ומחאה כפיים. "הוא אף פעם לא גומר את מה שהוא מתחיל לומר! הוא בחור מגוחך כל כך!"
האחיין של סקרוג' התענג על עוד צחוק, ומכיוון שאי אפשר היה להרחיק את ההדבקה, אף שהאחות העגלגלה ניסתה קשות לעשות זאת בחומץ ריחני, אחרי דוגמתו הלכו כולם פה אחד.
"רק התכוונתי לומר," אמר האחיין של סקרוג', "שהתוצאה של כך שהוא סולד מאיתנו, ולא שמח איתנו, היא, כך אני חושב, שהוא מפסיד כמה רגעים נעימים, שלא היו יכולים להזיק לו. אני בטוח שהוא מפסיד חברה נעימה יותר ממה שהוא יכול למצוא במחשבותיו שלו, אם במשרדו הישן והמעופש, ואם בחדריו המאובקים. אני מתכוון לתת לו את אותה הזדמנות בכל שנה, בין שהוא אוהב את זה ובין שלא, כי אני מרחם עליו. הוא יכול לגדף את חג המולד עד יום מותו, אבל הוא לא יוכל שלא לחשוב עליו טוב יותר, אני מאתגר אותו, אם ימצא אותי בא לשם, במצב רוח טוב, שנה אחר שנה, ואומר: דוד סקרוג', מה שלומך? אם זה רק יכניס אותו למצב רוח להשאיר לפקיד המסכן שלו חמישים לירות, זה משהו; ואני חושב שטלטלתי אותו אתמול."
עכשיו היה תורם לצחוק לרעיון שהוא טלטל את סקרוג'. אבל מכיוון שהיה טוב לב לגמרי, ולא היה אכפת לו הרבה על מה הם צוחקים, ובלבד שיצחקו בכל מקרה, עודד אותם בעליזותם, והעביר את הבקבוק בשמחה.
אחרי התה הייתה להם קצת מוזיקה. כי הם היו משפחה מוזיקלית, וידעו מה הם עושים כששרו שיר בכמה קולות או קנון, אני יכול להבטיח לכם: במיוחד טופר, שיכול היה לנהום בבס כמו מקצוען, ולעולם לא לנפח את הוורידים הגדולים במצחו, או להאדים בפנים בגלל זה. אחייניתו של סקרוג' ניגנה היטב בנבל; וניגנה בין שאר המנגינות לחן פשוט וקטן (כלום ושום דבר: הייתם יכולים ללמוד לשרוק אותו בשתי דקות), שהיה מוכר לילדה שבאה לקחת את סקרוג' מן הפנימייה, כפי שהזכירה לו רוח חג המולד של העבר. כשהלחן הזה נשמע, עלו על דעתו כל הדברים שהרוח ההיא הראתה לו; הוא התרכך יותר ויותר; וחשב שאילו יכול היה להקשיב לו לעתים קרובות, לפני שנים, אולי היה מטפח את החסדים של החיים לאושרו שלו בידיו שלו, בלי להיזקק לאת של הקברן שקבר את ג'ייקוב מארלי.
אבל הם לא הקדישו את כל הערב למוזיקה. אחרי זמן מה שיחקו במשחקי קנסות; כי טוב להיות ילדים לפעמים, ואף פעם לא טוב יותר מאשר בחג המולד, כשמייסדו האדיר היה בעצמו ילד. רגע! קודם היה משחק תופסת עיוורים. כמובן שהיה. ואני לא מאמין שטופר היה באמת עיוור יותר משאני מאמין שהיו לו עיניים במגפיים. דעתי היא שזה היה דבר מוסכם בינו לבין האחיין של סקרוג'; ושרוח חג המולד של ההווה ידעה זאת. הדרך שבה רדף אחרי האחות העגלגלה בצווארון התחרה הייתה עלבון לפתיות של הטבע האנושי. מפיל את כלי האש, מתגלגל על הכיסאות, מתנגש בפסנתר, נחנק בין הווילונות, לאן שהיא הלכה, לשם הלך גם הוא! הוא תמיד ידע היכן האחות העגלגלה. הוא לא רצה לתפוס אף אחד אחר. אילו נפלתם עליו (כמו שכמה מהם עשו) בכוונה, היה מעמיד פנים שהוא מנסה לתפוס אתכם, מה שהיה עלבון לשכלכם, ומיד היה מחליק הצידה לכיוון האחות העגלגלה. היא צעקה לעתים קרובות שזה לא הוגן; וזה באמת לא היה הוגן. אבל כשלבסוף תפס אותה; כשלמרות כל רשרושי המשי שלה, ורפרופיה המהירים על פניו, דחק אותה לפינה שממנה אין מנוס; אז הייתה התנהגותו מתועבת ביותר. כי העמדת הפנים שלו שאינו מכיר אותה; העמדת הפנים שלו שיש צורך לגעת בקישוט ראשה, ולוודא עוד את זהותה בלחיצה על טבעת מסוימת על אצבעה, ועל שרשרת מסוימת סביב צווארה; הייתה שפלה, מפלצתית! אין ספק שהיא אמרה לו את דעתה על כך, כשעיוור אחר היה בתפקיד, והם היו מסודים כל כך זה עם זה, מאחורי הווילונות.
אחייניתו של סקרוג' לא הייתה בחבורת תופסת העיוורים, אלא הושבה בנוחות בכורסה גדולה ועם הדום, בפינה נעימה, שבה הרוח וסקרוג' היו ממש מאחוריה. אבל היא הצטרפה למשחקי הקנסות, ואהבה את אהובה להפליא בכל אותיות האלף־בית. כמו כן במשחק "איך, מתי והיכן" הייתה גדולה מאוד, ולשמחתו הסודית של האחיין של סקרוג', ניצחה את אחיותיה בקלות: אף שגם הן היו נערות חריפות, כפי שטופר יכול היה לספר לכם. אולי היו שם עשרים אנשים, צעירים וזקנים, אבל כולם שיחקו, וכך גם סקרוג'; כי מרוב העניין שהיה לו במה שקרה, שכח לגמרי שקולו לא השמיע שום צליל באוזניהם, ולפעמים יצא בניחוש שלו בקול רם למדי, ולעתים קרובות מאוד ניחש נכון לגמרי, גם כן; כי המחט החדה ביותר, הטובה ביותר מווייטצ'פל, שמובטח שלא תחתוך בחור שלה, לא הייתה חדה מסקרוג'; קהה ככל שהחליט שהוא.
הרוח שמחה מאוד למצוא אותו במצב הרוח הזה, והביטה בו בחסד כזה, שהוא התחנן כמו ילד שיורשה לו להישאר עד שהאורחים ילכו. אבל את זה, אמרה הרוח, אי אפשר לעשות.
"הנה משחק חדש," אמר סקרוג'. "חצי שעה אחת, רוח, רק אחת!"
זה היה משחק שנקרא כן ולא, שבו האחיין של סקרוג' היה צריך לחשוב על משהו, והשאר היו צריכים לגלות מה; והוא עונה לשאלותיהם רק כן או לא, לפי המקרה. מטר השאלות החריף שאליו נחשף הוציא ממנו שהוא חושב על חיה, חיה חיה, חיה די לא נעימה, חיה פראית, חיה שנוהמת ורוטנת לפעמים, ומדברת לפעמים, וגרה בלונדון, ומסתובבת ברחובות, ולא מציגים אותה לראווה, ואף אחד לא מוביל אותה, ולא גרה בגן חיות, ומעולם לא נשחטה בשוק, ואינה סוס, או חמור, או פרה, או שור, או נמר, או כלב, או חזיר, או חתול, או דוב. בכל שאלה חדשה ששאלו אותו, פרץ האחיין הזה בשאגת צחוק חדשה; והשתעשע באופן שאין לתארו, עד שנאלץ לקום מן הספה ולרקוע ברגליו. לבסוף האחות העגלגלה, שנפלה למצב דומה, קראה:
"גיליתי! אני יודעת מה זה, פרד! אני יודעת מה זה!"
"מה זה?" קרא פרד.
"זה הדוד שלך סקרו־ו־ו־ו־וג'!"
וזה בהחלט מה שזה היה. התפעלות הייתה הרגש הכללי, אף שכמה התנגדו שהתשובה לשאלה "האם זה דוב?" הייתה צריכה להיות "כן"; כיוון שתשובה שלילית הספיקה כדי להסיט את מחשבותיהם ממר סקרוג', בהנחה שאי פעם הייתה להם נטייה לכיוון הזה.
"הוא נתן לנו הרבה עליזות, אני בטוח," אמר פרד, "ויהיה זה כפוי טובה לא לשתות לחייו. הנה כוס יין חם מתובל מוכנה לידינו ברגע זה; ואני אומר: 'לחיי דוד סקרוג'!'"
"נו! לחיי דוד סקרוג'!" קראו.
"חג מולד שמח ושנה טובה ומאושרת לזקן, מה שלא יהיה!" אמר האחיין של סקרוג'. "הוא לא היה מקבל את זה ממני, אבל שיהיה לו בכל זאת. לחיי דוד סקרוג'!"
דוד סקרוג' נעשה, בלי משים, עליז וקל לב כל כך, שהיה מרים כוסית לחברה שאינה מודעת לו בתמורה, ומודה להם בנאום שלא נשמע, אילו נתנה לו הרוח זמן. אבל כל המחזה חלף בנשימת המילה האחרונה שאמר אחיינו; והוא והרוח שוב יצאו למסעותיהם.
הרבה ראו, ורחוק הלכו, ובתים רבים ביקרו, אבל תמיד בסוף שמח. הרוח עמדה ליד מיטות חולים, והם היו עליזים; בארצות זרות, והם היו קרובים לבית; ליד אנשים נאבקים, והם היו סבלניים בתקוותם הגדולה; ליד עוני, והוא היה עשיר. בבית מחסה, בבית חולים ובכלא, בכל מקלט של אומללות, שבו אדם יהיר, בסמכותו הקטנה והקצרה, לא נעל את הדלת והשאיר את הרוח בחוץ, היא השאירה את ברכתה, ולימדה את סקרוג' את מצוותיה.
זה היה לילה ארוך, אם היה זה רק לילה; אבל לסקרוג' היו ספקות בזה, כי חופשות חג המולד נראו דחוסות לתוך פרק הזמן שבילו יחד. מוזר היה גם, שבזמן שסקרוג' נשאר בלי שינוי בצורתו החיצונית, הרוח הזדקנה, הזדקנה בבירור. סקרוג' הבחין בשינוי הזה, אבל מעולם לא דיבר עליו, עד שעזבו מסיבת ילדים של ליל השנים עשר, כשהביט ברוח כשעמדו יחד במקום פתוח, והבחין ששערה אפור.
"האם חיי הרוחות קצרים כל כך?" שאל סקרוג'.
"חיי על הכדור הזה קצרים מאוד," השיבה הרוח. "הם נגמרים הלילה."
"הלילה!" קרא סקרוג'.
"הלילה בחצות. הקשב! הזמן מתקרב."
הפעמונים צלצלו ברגע ההוא רבע לשתים עשרה.
"סלחי לי אם אינני מוצדק במה שאני שואל," אמר סקרוג', והביט בריכוז בגלימת הרוח, "אבל אני רואה משהו מוזר, שאינו שייך לך, בולט משולייך. זו רגל או טופר?"
"זה יכול להיות טופר, לפי הבשר שיש עליו," הייתה תשובתה העצובה של הרוח. "הבט כאן."
מקפלי גלימתה הוציאה שני ילדים; אומללים, שפלים, מפחידים, מחרידים, עלובים. הם כרעו לרגליה, ונאחזו בצד החיצוני של בגדה.
"הו, אדם! הבט כאן. הבט, הבט, כאן למטה!" קראה הרוח.
הם היו ילד וילדה. צהובים, כחושים, מרופטים, זועפים, זאביים; אבל גם משתטחים, בשפלותם. במקום שבו נעורים חינניים היו צריכים למלא את תווי פניהם, ולגעת בהם בגווניהם הרעננים ביותר, יד מעופשת ומצומקת, כמו של זקנה, צבטה אותם, ועיקמה אותם, וקרעה אותם לגזרים. במקום שבו מלאכים יכלו לשבת על כס, ארבו שדים, ובהקו החוצה באיום. שום שינוי, שום השפלה, שום עיוות של האנושות, בשום דרגה, בכל סודות הבריאה המופלאה, אין לו מפלצות נוראות ומבעיתות אפילו בחצי.
סקרוג' נרתע לאחור, מזועזע. כשהראו לו אותם כך, ניסה לומר שהם ילדים יפים, אבל המילים חנקו את עצמן, במקום להיות שותפות לשקר בגודל עצום כזה.
"רוח! הם שלך?" סקרוג' לא יכול היה לומר יותר.
"הם של האדם," אמרה הרוח, והביטה בהם מלמעלה. "והם נאחזים בי, ופונים אליי מעל לראשי אבותיהם. הילד הזה הוא הבורות. הילדה הזאת היא המחסור. היזהר משניהם, ומכל בני מעמדם, אבל יותר מכול היזהר מן הילד הזה, כי על מצחו אני רואה כתוב את מה שהוא האבדון, אלא אם הכתב יימחק. הכחישו זאת!" קראה הרוח, ומתחה את ידה לעבר העיר. "השמיצו את מי שאומרים לכם זאת! הודו בזה למטרותיכם המפלגתיות, והחמירו את זה. וחכו לסוף!"
"אין להם מקלט או משאב?" קרא סקרוג'.
"אין בתי כלא?" אמרה הרוח, ופנתה אליו בפעם האחרונה במילותיו שלו. "אין בתי מחסה לעניים?"
הפעמון צלצל שתים עשרה.
סקרוג' הביט סביבו אחרי הרוח, ולא ראה אותה. כשהצלצול האחרון חדל לרטוט, נזכר בנבואתו של ג'ייקוב מארלי הזקן, וכשהרים את עיניו, ראה חזיון חגיגי, עטוף ובכובע ברדס, בא לעברו, כמו ערפל לאורך הקרקע.