החזיון התקרב לאט, בכובד ראש ובשתיקה. כשהגיע קרוב אליו, כרע סקרוג' על ברכו; כי באוויר עצמו שבו נעה הרוח הזאת נדמה שהיא מפזרת קדרות ומסתורין.
היא הייתה עטופה בבגד שחור עמוק, שהסתיר את ראשה, את פניה, את צורתה, ולא השאיר ממנה דבר גלוי מלבד יד אחת מושטת. אילולא זו, היה קשה להפריד את דמותה מן הלילה, ולהבדיל אותה מן החושך שהקיף אותה.
הוא הרגיש שהיא גבוהה ומלכותית כשהגיעה לצידו, ושנוכחותה המסתורית מילאה אותו אימה חגיגית. יותר מזה לא ידע, כי הרוח לא דיברה ולא זזה.
"אני בנוכחות רוח חג המולד של העתיד?" אמר סקרוג'.
הרוח לא ענתה, אבל הצביעה קדימה בידה.
"את עומדת להראות לי צללים של הדברים שלא קרו, אבל יקרו בזמן שלפנינו," המשיך סקרוג'. "האם כך, רוח?"
החלק העליון של הבגד התכווץ לרגע בקפליו, כאילו הרוח הטתה את ראשה. זו הייתה התשובה היחידה שקיבל.
אף שבזמן הזה כבר היה רגיל היטב לחברת רוחות, פחד סקרוג' מן הצורה השותקת כל כך שרגליו רעדו מתחתיו, והוא מצא שבקושי יכול לעמוד כשהתכונן ללכת אחריה. הרוח עצרה לרגע, כאילו התבוננה במצבו, ונתנה לו זמן להתאושש.
אבל סקרוג' רק נעשה גרוע יותר מזה. אימה מעורפלת ולא ודאית הרטיטה אותו, לדעת שמאחורי התכריך האפלולי יש עיניים רפאיות הנעוצות בו בריכוז, בעוד שהוא, אף שמתח את עיניו שלו עד הקצה, לא יכול היה לראות דבר מלבד יד רפאית וערמה גדולה אחת של שחור.
"רוח העתיד!" קרא, "אני מפחד ממך יותר מכל רוח רפאים שראיתי. אבל מכיוון שאני יודע שמטרתך להיטיב איתי, ומכיוון שאני מקווה לחיות ולהיות אדם אחר ממה שהייתי, אני מוכן להתלוות אלייך, ולעשות זאת בלב מלא תודה. לא תדברי אליי?"
היא לא ענתה לו. היד הצביעה ישר לפניהם.
"הובילי!" אמר סקרוג'. "הובילי! הלילה דועך מהר, וזה זמן יקר בשבילי, אני יודע. הובילי, רוח!"
החזיון התרחק כפי שבא לקראתו. סקרוג' הלך בצל בגדו, שנשא אותו, כך חשב, וסחב אותו איתו.
נדמה שבקושי נכנסו לעיר; כי העיר נראתה דווקא צומחת סביבם, ומקיפה אותם מעצמה. אבל הנה הם, בלבה; בבורסה, בין הסוחרים; שמיהרו למעלה ולמטה, וצלצלו בכסף שבכיסיהם, ושוחחו בקבוצות, והביטו בשעוניהם, ושיחקו בהרהור בחותמות הזהב הגדולות שלהם; וכן הלאה, כפי שסקרוג' ראה אותם לעתים קרובות.
הרוח עצרה ליד קבוצה קטנה אחת של אנשי עסקים. כשהבחין שהיד מצביעה עליהם, התקדם סקרוג' להקשיב לשיחתם.
"לא," אמר איש גדול ושמן עם סנטר מפלצתי, "אני לא יודע הרבה על זה, לכאן או לכאן. אני רק יודע שהוא מת."
"מתי הוא מת?" שאל אחר.
"אתמול בלילה, אני מאמין."
"נו, מה היה לו?" שאל שלישי, ולקח כמות עצומה של טבק הרחה מקופסת הרחה גדולה מאוד. "חשבתי שהוא לעולם לא ימות."
"אלוהים יודע," אמר הראשון, בפיהוק.
"מה הוא עשה עם הכסף שלו?" שאל ג'נטלמן אדום פנים עם גידול משתלשל בקצה אפו, שרעד כמו הדלדולים של תרנגול הודו.
"לא שמעתי," אמר האיש עם הסנטר הגדול, ופיהק שוב. "השאיר אותו לחברה שלו, אולי. לי הוא לא השאיר אותו. זה כל מה שאני יודע."
הבדיחה הזאת התקבלה בצחוק כללי.
"סביר שזו תהיה הלוויה זולה מאוד," אמר אותו דובר; "כי בחיי, אני לא מכיר אף אחד שילך אליה. מה אם נארגן חבורה ונתנדב?"
"לא אכפת לי ללכת אם תסופק ארוחת צהריים," העיר הג'נטלמן עם הגידול על אפו. "אבל צריך להאכיל אותי, אם אני מצטרף."
עוד צחוק.
"ובכן, אני הכי חסר אינטרס מכולכם, אחרי הכול," אמר הדובר הראשון, "כי אני אף פעם לא לובש כפפות שחורות, ואני אף פעם לא אוכל ארוחת צהריים. אבל אציע ללכת, אם עוד מישהו ילך. כשאני חושב על זה, אני בכלל לא בטוח שלא הייתי הידיד הקרוב ביותר שלו; כי נהגנו לעצור ולדבר בכל פעם שנפגשנו. ביי, ביי!"
הדוברים והמאזינים התרחקו בנחת, והתערבו בקבוצות אחרות. סקרוג' הכיר את האנשים, והביט ברוח בבקשת הסבר.
החזיון גלש הלאה אל רחוב. אצבעו הצביעה על שני אנשים נפגשים. סקרוג' הקשיב שוב, במחשבה שאולי ההסבר טמון כאן.
גם את האנשים האלה הכיר היטב. הם היו אנשי עסקים: עשירים מאוד, ובעלי חשיבות רבה. הוא תמיד הקפיד לעמוד היטב בהערכתם: מבחינה עסקית, כלומר; מבחינה עסקית בלבד.
"מה שלומך?" אמר אחד.
"מה שלומך?" השיב השני.
"נו!" אמר הראשון. "השטן לקח לבסוף את שלו, הא?"
"כך מספרים לי," השיב השני. "קר, לא?"
"מתאים לחג המולד. אתה לא מחליק על הקרח, אני מניח?"
"לא. לא. יש לי דברים אחרים לחשוב עליהם. בוקר טוב!"
לא עוד מילה אחת. זו הייתה פגישתם, שיחתם ופרידתם.
בהתחלה נטה סקרוג' להתפלא שהרוח מייחסת חשיבות לשיחות שנראות שוליות כל כך; אבל מתוך ביטחון שבטח יש להן איזו מטרה נסתרת, הציב לעצמו לשקול מה היא עשויה להיות. בקושי אפשר היה להניח שיש להן קשר למותו של ג'ייקוב, שותפו הוותיק, כי זה היה עבר, ותחומה של רוח זו הוא העתיד. וגם לא יכול היה לחשוב על מישהו הקשור אליו ישירות, שעליו יוכל להחיל אותן. אבל מכיוון שלא פקפק שעל מי שלא יחולו, יש בהן מוסר השכל נסתר לתיקונו שלו, החליט לאצור כל מילה ששמע, וכל דבר שראה; ובמיוחד להתבונן בצל של עצמו כשיופיע. כי ציפה שהתנהגות עצמו העתידי תיתן לו את המפתח שהחמיץ, ותקל את פתרון החידות האלה.
הוא הביט סביבו באותו מקום עצמו בחיפוש אחר דמותו שלו; אבל איש אחר עמד בפינה הרגילה שלו, ואף שהשעון הצביע על השעה הרגילה שבה הוא נמצא שם, לא ראה שום דמות של עצמו בין ההמונים שזרמו פנימה דרך האכסדרה. אבל זה הפתיע אותו מעט; כי הוא גלגל בדעתו שינוי חיים, וחשב וקיווה שהוא רואה בזה את החלטותיו שזה עתה נולדו מתממשות.
שקט ואפל עמד לצידו החזיון, עם ידו המושטת. כשהתעורר מחיפושו המהורהר, דימה, לפי סיבוב היד ומיקומה ביחס אליו, שהעיניים הבלתי נראות מביטות בו בחדות. זה גרם לו לרעוד, ולהרגיש קר מאוד.
הם עזבו את המחזה ההומה, והלכו לחלק נידח של העיר, שסקרוג' מעולם לא חדר אליו קודם, אף שזיהה את מיקומו ואת שמו הרע. הדרכים היו מטונפות וצרות; החנויות והבתים עלובים; האנשים חצי עירומים, שיכורים, מרושלים, מכוערים. סמטאות וקשתות, כמו בורות שופכין רבים, הקיאו את עבירותיהם של ריח, וזוהמה וחיים, על הרחובות המפוזרים; וכל הרובע הסריח מפשע, מזוהמה ומאומללות.
עמוק במאורה הזאת של המקומות הידועים לשמצה, הייתה חנות נמוכת מצח ובולטת, מתחת לגג משופע, שבה קנו ברזל, סמרטוטים ישנים, בקבוקים, עצמות ופסולת שמנונית. על הרצפה בפנים נערמו ערמות של מפתחות חלודים, מסמרים, שרשראות, צירים, פצירות, מאזניים, משקולות ופסולת ברזל מכל הסוגים. סודות שמעטים היו רוצים לבחון נולדו והוסתרו בהרים של סמרטוטים מגונים, גושים של שומן מקולקל, וקברים של עצמות. בישיבה בין הסחורות שבהן סחר, ליד תנור פחם עשוי לבנים ישנות, היה נוכל אפור שיער, כמעט בן שבעים; שהתגונן מן האוויר הקר שבחוץ בווילון מעופש של בלויים שונים, תלוי על חבל; ועישן את מקטרתו בכל המותרות של פרישה שלווה.
סקרוג' והחזיון באו לפני האיש הזה, בדיוק כשאישה עם צרור כבד התגנבה לחנות. אבל היא בקושי נכנסה, כשאישה אחרת, עמוסה באותה מידה, נכנסה גם היא; ומיד אחריה איש בשחור דהוי, שנבהל ממראן לא פחות משהן נבהלו כשזיהו זו את זו. אחרי תקופה קצרה של תדהמה ריקה, שבה הצטרף אליהם האיש הזקן עם המקטרת, פרצו שלושתם בצחוק.
"תנו לעוזרת הבית להיות הראשונה!" קראה זו שנכנסה ראשונה. "תנו לכובסת להיות השנייה; ותנו לאיש של הקברן להיות השלישי. תראה, ג'ו הזקן, איזו הזדמנות! אם לא נפגשנו שלושתנו כאן בלי כוונה!"
"לא הייתם יכולים להיפגש במקום טוב יותר," אמר ג'ו הזקן, והוציא את המקטרת מפיו. "בואו לטרקלין. את מזמן בת בית בו, את יודעת; והשניים האחרים לא זרים. חכו עד שאסגור את דלת החנות. אה! איך שהיא חורקת! אין במקום פיסת מתכת חלודה כמו הצירים שלה, אני מאמין; ואני בטוח שאין כאן עצמות זקנות כמו שלי. הא, הא! כולנו מתאימים למקצוע שלנו, אנחנו זוג מתאים. בואו לטרקלין. בואו לטרקלין."
הטרקלין היה המרחב שמאחורי מסך הסמרטוטים. הזקן גרף את האש יחד בעזרת מוט מדרגות ישן, וכשכיוון את מנורתו המעשנת (כי היה לילה) בקנה מקטרתו, שם אותה שוב בפיו.
בזמן שעשה זאת, השליכה האישה שכבר דיברה את צרורה על הרצפה, והתיישבה בהתגנדרות על שרפרף; שילבה את מרפקיה על ברכיה, והביטה בהתרסה נועזת בשניים האחרים.
"מה זה משנה! מה זה משנה, גברת דילבר?" אמרה האישה. "לכל אדם יש זכות לדאוג לעצמו. הוא תמיד עשה את זה."
"זה נכון, באמת!" אמרה הכובסת. "אף אדם לא יותר ממנו."
"אז אל תעמדי ותבהי כאילו את מפחדת, אישה; מי יודע? אנחנו לא הולכים לחפש חורים זה במעיל של זה, אני מניחה?"
"לא, באמת!" אמרו גברת דילבר והאיש יחד. "נקווה שלא."
"טוב מאוד, אם כן!" קראה האישה. "זה מספיק. למי רע מאובדן של כמה דברים כאלה? לא לאדם מת, אני מניחה."
"לא, באמת," אמרה גברת דילבר, וצחקה.
"אם הוא רצה לשמור אותם אחרי שימות, קמצן זקן ורשע שכמותו," המשיכה האישה, "למה לא היה נורמלי בחייו? אילו היה, היה לו מישהו לטפל בו כשהמוות היכה בו, במקום לשכב שם ולהתנשם את נשימתו האחרונה, לבד עם עצמו."
"זו המילה הכי נכונה שנאמרה אי פעם," אמרה גברת דילבר. "זה עונש עליו."
"הלוואי שזה היה עונש קצת יותר כבד," השיבה האישה; "והיה, אתם יכולים לסמוך על זה, אילו יכולתי לשים את ידי על משהו אחר. תפתח את הצרור הזה, ג'ו הזקן, ותגיד לי מה ערכו. תדבר ברור. אני לא מפחדת להיות הראשונה, ולא מפחדת שהם יראו. אנחנו יודעים די טוב שעזרנו לעצמנו, עוד לפני שנפגשנו כאן, אני מאמינה. זה לא חטא. תפתח את הצרור, ג'ו."
אבל אבירות חבריה לא הרשתה זאת; והאיש בשחור הדהוי, שעלה ראשון אל הפרצה, הוציא את שללו. הוא לא היה רב. חותם או שניים, נרתיק לעיפרון, זוג חפתים, וסיכה שאינה שווה הרבה, זה הכול. כל אחד מהם נבדק והוערך בידי ג'ו הזקן, ששרטט בגיר על הקיר את הסכומים שהיה מוכן לתת עבור כל אחד, וחיבר אותם לסך הכול כשראה שלא יבוא עוד דבר.
"זה החשבון שלך," אמר ג'ו, "ולא הייתי נותן עוד שישה פני, גם אילו היו מבשלים אותי על שלא עשיתי זאת. מי הבא?"
גברת דילבר הייתה הבאה. סדינים ומגבות, מעט בגדים, שתי כפיות תה מכסף מיושנות, מלקחי סוכר, וכמה מגפיים. החשבון שלה נרשם על הקיר באותה דרך.
"אני תמיד נותן יותר מדי לגבירות. זו חולשה שלי, וכך אני הורס את עצמי," אמר ג'ו הזקן. "זה החשבון שלך. אילו ביקשת ממני עוד פני אחד, ועשית מזה שאלה פתוחה, הייתי מתחרט על שהייתי נדיב כל כך ומוריד חצי כתר."
"ועכשיו תפתח את הצרור שלי, ג'ו," אמרה האישה הראשונה.
ג'ו ירד על ברכיו כדי לפתוח אותו בנוחות רבה יותר, ואחרי שהתיר קשרים רבים מאוד, גרר החוצה גליל גדול וכבד של איזה אריג כהה.
"איך את קוראת לזה?" אמר ג'ו. "וילונות מיטה!"
"אה!" השיבה האישה, צוחקת ונשענת קדימה על זרועותיה השלובות. "וילונות מיטה!"
"את לא מתכוונת לומר שהורדת אותם, עם הטבעות והכול, כשהוא שוכב שם?" אמר ג'ו.
"כן, אני כן," השיבה האישה. "למה לא?"
"נולדת לעשות את הונך," אמר ג'ו, "ואת בוודאי תעשי אותו."
"אני בוודאי לא אעצור את ידי, כשאני יכולה להשיג משהו לתוכה כשאני מושיטה אותה, למען אדם כמו שהוא היה, אני מבטיחה לך, ג'ו," השיבה האישה בקרירות. "אל תטפטף את השמן הזה על השמיכות, עכשיו."
"השמיכות שלו?" שאל ג'ו.
"של מי עוד אתה חושב?" השיבה האישה. "לא סביר שהוא יצטנן בלעדיהן, אני מעזה לומר."
"אני מקווה שהוא לא מת ממשהו מידבק? אה?" אמר ג'ו הזקן, ועצר בעבודתו והרים את מבטו.
"אל תפחד מזה," השיבה האישה. "אני לא אוהבת את חברתו כל כך שהייתי מתמהמהת סביבו בשביל דברים כאלה, אילו כן. אה! אתה יכול להסתכל דרך החולצה הזאת עד שהעיניים יכאבו לך; אבל לא תמצא בה חור, וגם לא מקום שחוק. זו הטובה ביותר שהייתה לו, וגם יפה. הם היו מבזבזים אותה, אילולא אני."
"למה את קוראת לבזבז אותה?" שאל ג'ו הזקן.
"להלביש אותו בה לקבורה, בוודאי," השיבה האישה בצחוק. "מישהו היה טיפש מספיק לעשות את זה, אבל אני הורדתי אותה שוב. אם כותנה פשוטה לא טובה מספיק למטרה כזאת, היא לא טובה לשום דבר. היא מתאימה לגוף בדיוק באותה מידה. הוא לא יכול להיראות מכוער יותר ממה שנראה בזו."
סקרוג' הקשיב לשיחה הזאת באימה. כשישבו מקובצים סביב שללם, באור הדל שסיפקה מנורתו של הזקן, הביט בהם בתיעוב ובגועל, שבקושי יכלו להיות גדולים יותר אילו היו שדים מגונים, הסוחרים בגופה עצמה.
"הא, הא!" צחקה אותה אישה, כשג'ו הזקן הוציא שקית פלנל ובה כסף, וספר את רווחיהם השונים על הקרקע. "זה הסוף של זה, אתם רואים! הוא הבריח כל אחד ממנו כשהיה חי, כדי שנרוויח כשהוא מת! הא, הא, הא!"
"רוח!" אמר סקרוג', רועד מכף רגל ועד ראש. "אני רואה, אני רואה. המקרה של האיש האומלל הזה יכול להיות שלי. חיי נוטים לכיוון הזה, עכשיו. שמיים רחמנים, מה זה!"
הוא נרתע באימה, כי המחזה השתנה, ועכשיו כמעט נגע במיטה: מיטה חשופה, בלי וילונות: שעליה, מתחת לסדין מרופט, שכב משהו מכוסה, שאף שהיה אילם, הכריז על עצמו בלשון נוראה.
החדר היה חשוך מאוד, חשוך מדי כדי להתבונן בו בדיוק כלשהו, אף שסקרוג' הציץ סביבו בציות לדחף סודי, להוט לדעת איזה חדר זה. אור חיוור, שעלה באוויר שבחוץ, נפל ישר על המיטה; ועליה, בזוזה ומרוקנת, בלי שמירה, בלי בכי, בלי דאגה, הייתה גופתו של האיש הזה.
סקרוג' הציץ לעבר החזיון. ידו היציבה הצביעה על הראש. הכיסוי היה מסודר ברשלנות כזאת שההרמה הקלה ביותר שלו, תנועת אצבע מצד סקרוג', הייתה חושפת את הפנים. הוא חשב על כך, הרגיש כמה קל יהיה לעשות זאת, והשתוקק לעשות זאת; אבל לא היה לו יותר כוח להסיר את הצעיף מאשר לגרש את רוח הרפאים שלצידו.
הו מוות קר, קר, נוקשה ונורא, הקם את מזבחך כאן, וקשט אותו באימות כאלה שיש לך לפקודתך: כי זו ממלכתך! אבל מן הראש האהוב, הנערץ והמכובד, אינך יכול להפוך אפילו שערה אחת למטרותיך האיומות, או לעשות תו אחד מתועב. לא שהיד כבדה ותיפול כשישחררו אותה; לא שהלב והדופק דוממים; אלא שהיד הייתה פתוחה, נדיבה ונאמנה; הלב אמיץ, חם ורך; והדופק דופק של אדם. הכה, צל, הכה! וראה את מעשיו הטובים צומחים מן הפצע, לזרוע את העולם בחיי נצח!
שום קול לא אמר את המילים האלה באוזני סקרוג', ובכל זאת שמע אותן כשהביט במיטה. הוא חשב: אילו אפשר היה להקים את האיש הזה עכשיו, מה היו מחשבותיו הראשונות? קמצנות, עסקאות קשות, דאגות חונקות? הן הביאו אותו לסוף עשיר, באמת!
הוא שכב, בבית החשוך והריק, בלי גבר, אישה או ילד, שיאמרו: הוא היה טוב אליי בזה או בזה, ולזכר מילה טובה אחת אהיה טוב אליו. חתול שרט את הדלת, ונשמע קול של עכברושים מכרסמים מתחת לאבן האח. מה רצו בחדר המוות, ולמה היו חסרי מנוחה ונסערים כל כך, סקרוג' לא העז לחשוב.
"רוח!" אמר, "זה מקום מפחיד. כשאעזוב אותו, לא אעזוב את הלקח שלו, האמיני לי. בואי נלך!"
ועדיין הצביעה הרוח באצבע לא זזה על הראש.
"אני מבין אותך," השיב סקרוג', "והייתי עושה זאת, אילו יכולתי. אבל אין לי הכוח, רוח. אין לי הכוח."
שוב נראה שהיא מביטה בו.
"אם יש אדם כלשהו בעיר, שמרגיש רגש בגלל מותו של האיש הזה," אמר סקרוג' בייסורים, "הראי לי את האדם הזה, רוח, אני מתחנן!"
החזיון פרש לפניו את גלימתו הכהה לרגע, כמו כנף; וכשמשך אותה, חשף חדר באור יום, שבו היו אם וילדיה.
היא חיכתה למישהו, ובלהיטות מודאגת; כי הלכה הלוך ושוב בחדר; נבהלה מכל קול; הביטה מן החלון; הציצה בשעון; ניסתה, לשווא, לעבוד במחט שלה; ובקושי יכלה לשאת את קולות הילדים במשחקם.
לבסוף נשמעה הדפיקה המיוחלת. היא מיהרה לדלת, ופגשה את בעלה; אדם שפניו היו טרודות ומדוכאות, אף שהיה צעיר. הייתה בהן הבעה מיוחדת עכשיו; מין שמחה רצינית שהתבייש בה, ושניסה לדכא.
הוא התיישב לארוחה שנשמרה בשבילו ליד האש; וכששאלה אותו בקול חלש מה החדשות (מה שקרה רק אחרי שתיקה ארוכה), נראה נבוך כיצד לענות.
"הן טובות?" אמרה, "או רעות?" כדי לעזור לו.
"רעות," ענה.
"אנחנו הרוסים לגמרי?"
"לא. עוד יש תקווה, קרוליין."
"אם הוא יתרכך," אמרה בתדהמה, "יש! שום דבר אינו מעבר לתקווה, אם נס כזה קרה."
"הוא כבר מעבר להתרככות," אמר בעלה. "הוא מת."
היא הייתה יצור עדין וסבלני, אם פניה דיברו אמת; אבל היא הייתה אסירת תודה בנפשה לשמוע זאת, ואמרה זאת, בידיים שלובות. היא התפללה למחילה ברגע הבא, והצטערה; אבל הראשון היה רגש ליבה.
"מה שהאישה השיכורה למחצה, שסיפרתי לך עליה אתמול בלילה, אמרה לי כשניסיתי לראות אותו ולהשיג דחייה של שבוע; ומה שחשבתי שהוא רק תירוץ להתחמק ממני; מתברר שהיה נכון לגמרי. הוא היה אז לא רק חולה מאוד, אלא גוסס."
"למי יועבר החוב שלנו?"
"אני לא יודע. אבל עד אז יהיה לנו הכסף מוכן; וגם אם לא, יהיה זה מזל רע באמת למצוא נושה חסר רחמים כל כך ביורשו. אנחנו יכולים לישון הלילה בלב קל, קרוליין!"
כן. ככל שריככו את זה, ליבם היה קל יותר. פני הילדים, השותקים והמקובצים סביב כדי לשמוע את מה שהבינו מעט כל כך, היו בהירים יותר; וזה היה בית מאושר יותר בגלל מותו של האיש הזה! הרגש היחיד שהרוח יכלה להראות לו, שנגרם מן המאורע, היה רגש של שמחה.
"הראי לי איזו רוך הקשור במוות," אמר סקרוג'; "אחרת החדר האפל ההוא, רוח, שעזבנו זה עתה, יהיה נוכח לפניי לעד."
הרוח הובילה אותו דרך כמה רחובות המוכרים לרגליו; וכשהלכו, הביט סקרוג' פה ושם כדי למצוא את עצמו, אבל בשום מקום לא נראה. הם נכנסו לביתו של בוב קראצ'יט המסכן; המשכן שביקר בו קודם; ומצאו את האם והילדים יושבים סביב האש.
שקט. שקט מאוד. הקראצ'יטים הקטנים והרעשנים היו דוממים כמו פסלים בפינה אחת, וישבו והביטו בפיטר, שהיה לפניו ספר. האם ובנותיה היו עסוקות בתפירה. אבל בוודאי היו שקטים מאוד!
"'ויקח ילד ויעמידהו בתוכם.'"
היכן שמע סקרוג' את המילים האלה? הוא לא חלם אותן. הנער בטח קרא אותן בקול, כשהוא והרוח עברו את הסף. למה לא המשיך?
האם הניחה את עבודתה על השולחן, והרימה את ידה אל פניה.
"הצבע מכאיב לעיניי," אמרה.
הצבע? אה, טים הקטן המסכן!
"הן טובות יותר עכשיו שוב," אמרה אשתו של קראצ'יט. "זה מחליש אותן לאור נרות; ולא הייתי מראה עיניים חלשות לאביכם כשהוא חוזר הביתה, בעד כל הון שבעולם. זה בטח קרוב לשעה שלו."
"עברה אותה, דווקא," ענה פיטר, וסגר את ספרו. "אבל אני חושב שהוא הלך קצת יותר לאט ממה שנהג, בערבים האחרונים האלה, אמא."
הם היו שוב שקטים מאוד. לבסוף אמרה, בקול יציב ועליז, שרעד רק פעם אחת:
"ראיתי אותו הולך עם... ראיתי אותו הולך עם טים הקטן על כתפו, מהר מאוד באמת."
"וגם אני," קרא פיטר. "לעתים קרובות."
"וגם אני," קרא אחר. וכך כולם.
"אבל הוא היה קל מאוד לשאת," המשיכה, מרוכזת בעבודתה, "ואביו אהב אותו כל כך, שזה לא היה טורח: לא טורח. והנה אביכם ליד הדלת!"
היא מיהרה החוצה לקראתו; ובוב הקטן בצעיף שלו, הוא היה זקוק לו, הבחור המסכן, נכנס. התה שלו היה מוכן בשבילו על הכיריים, וכולם התחרו מי יעזור לו יותר. אז עלו שני הקראצ'יטים הצעירים על ברכיו והניחו, כל ילד לחי קטנה, על פניו, כאילו אמרו: "אל תיקח את זה ללב, אבא. אל תצטער!"
בוב היה עליז מאוד איתם, ודיבר בנעימות לכל המשפחה. הוא הביט בעבודה שעל השולחן, ושיבח את החריצות והמהירות של גברת קראצ'יט והבנות. הם יגמרו הרבה לפני יום ראשון, אמר.
"יום ראשון! הלכת היום, אם כן, רוברט?" אמרה אשתו.
"כן, יקירתי," השיב בוב. "הלוואי שיכולת ללכת. היה עושה לך טוב לראות כמה ירוק המקום. אבל תראי אותו לעתים קרובות. הבטחתי לו שאלך לשם ביום ראשון. ילדי הקטן, הקטן!" קרא בוב. "ילדי הקטן!"
הוא נשבר בבת אחת. הוא לא יכול היה שלא. אילו יכול היה, אולי היו הוא וילדו רחוקים זה מזה יותר ממה שהיו.
הוא יצא מן החדר, ועלה במדרגות אל החדר שלמעלה, שהיה מואר בעליזות ומקושט לחג המולד. היה שם כיסא קרוב לילד, והיו סימנים שמישהו היה שם, לאחרונה. בוב המסכן התיישב בו, וכשחשב קצת והתעשת, נשק לפנים הקטנות. הוא השלים עם מה שקרה, וירד שוב מאושר לגמרי.
הם התקבצו סביב האש ושוחחו; הבנות והאם עדיין עובדות. בוב סיפר להם על טוב הלב יוצא הדופן של אחיינו של מר סקרוג', שבקושי ראה אותו יותר מפעם אחת, ושכשפגש אותו ברחוב באותו יום, וראה שהוא נראה קצת, "רק קצת מדוכדך, את יודעת," אמר בוב, שאל מה קרה שהציק לו. "ואז," אמר בוב, "כי הוא הג'נטלמן הכי נעים דיבור ששמעתם אי פעם, סיפרתי לו. 'צר לי על כך מכל הלב, מר קראצ'יט,' אמר, 'וצר לי מכל הלב על אשתך הטובה.' אגב, איך הוא ידע את זה, אני לא יודע."
"ידע מה, יקירי?"
"נו, שאת אישה טובה," השיב בוב.
"כולם יודעים את זה!" אמר פיטר.
"הערה טובה מאוד, בני!" קרא בוב. "אני מקווה שהם יודעים. 'צר לי מכל הלב,' אמר, 'על אשתך הטובה. אם אוכל לעזור לך בדרך כלשהי,' אמר, ונתן לי את הכרטיס שלו, 'שם אני גר. בבקשה בוא אליי.' ובכן, זה לא היה," קרא בוב, "בגלל משהו שהוא אולי יוכל לעשות בשבילנו, כמו בגלל דרכו הטובה, שזה היה מקסים לגמרי. זה באמת נראה כאילו הכיר את טים הקטן שלנו, והרגיש איתנו."
"אני בטוחה שהוא נשמה טובה!" אמרה גברת קראצ'יט.
"היית בטוחה יותר, יקירתי," השיב בוב, "אילו ראית אותו ודיברת איתו. לא אתפלא בכלל, זכרו את מה שאני אומר!, אם ישיג לפיטר משרה טובה יותר."
"רק תשמע את זה, פיטר," אמרה גברת קראצ'יט.
"ואז," קראה אחת הבנות, "פיטר יתחיל לצאת עם מישהי, ויקים בית משלו."
"לכי מפה!" השיב פיטר בחיוך רחב.
"זה סביר בדיוק כמו שלא," אמר בוב, "אחד הימים האלה; אף שיש הרבה זמן לזה, יקירתי. אבל איך ומתי שלא ניפרד זה מזה, אני בטוח שאף אחד מאיתנו לא ישכח את טים הקטן המסכן, נכון?, או את הפרידה הראשונה הזאת שהייתה בינינו?"
"לעולם לא, אבא!" קראו כולם.
"ואני יודע," אמר בוב, "אני יודע, יקיריי, שכשנזכור כמה סבלני וכמה עדין הוא היה, אף שהיה ילד קטן, קטן; לא נריב בקלות בינינו, ונשכח את טים הקטן המסכן כשנעשה זאת."
"לא, לעולם לא, אבא!" קראו כולם שוב.
"אני מאושר מאוד," אמר בוב הקטן, "אני מאושר מאוד!"
גברת קראצ'יט נשקה לו, בנותיו נשקו לו, שני הקראצ'יטים הצעירים נשקו לו, ופיטר והוא לחצו ידיים. רוחו של טים הקטן, מהותך הילדותית הייתה מאת האלוהים!
"רוח," אמר סקרוג', "משהו אומר לי שרגע פרידתנו קרוב. אני יודע זאת, אבל אינני יודע איך. אמרי לי מי היה האיש שראינו שוכב מת?"
רוח חג המולד של העתיד הובילה אותו, כמו קודם, אף שבזמן אחר, כך חשב: ואכן, לא נראה סדר בחזיונות האחרונים האלה, מלבד שהיו בעתיד, אל מקומות המפגש של אנשי העסקים, אבל לא הראתה לו את עצמו. ואכן, הרוח לא עצרה לשום דבר, אלא הלכה ישר הלאה, כמו אל המטרה שזה עתה התבקשה, עד שסקרוג' התחנן שתתעכב לרגע.
"החצר הזאת," אמר סקרוג', "שדרכה אנחנו ממהרים עכשיו, היא המקום שבו נמצא מקום עבודתי, והיה במשך זמן רב. אני רואה את הבית. תני לי לראות מה אהיה, בימים שיבואו!"
הרוח עצרה; היד הצביעה למקום אחר.
"הבית שם," קרא סקרוג'. "למה את מצביעה הרחק?"
האצבע הבלתי מתפשרת לא השתנתה.
סקרוג' מיהר אל חלון משרדו, והציץ פנימה. זה עדיין היה משרד, אבל לא שלו. הרהיטים לא היו אותם רהיטים, והדמות בכיסא לא הייתה הוא. החזיון הצביע כמו קודם.
הוא הצטרף אליו שוב, ובתהייה למה ולאן הלך, התלווה אליו עד שהגיעו לשער ברזל. הוא עצר להביט סביבו לפני שנכנס.
חצר כנסייה. כאן, אם כן; האיש האומלל, ששמו עכשיו היה עליו ללמוד, שכב מתחת לאדמה. זה היה מקום ראוי. מוקף חומות בתים; מכוסה עשב ועשבים שוטים, פרי מותה של הצמחייה, לא חייה; חנוק מקבורה רבה מדי; שמן מתיאבון שבע. מקום ראוי!
הרוח עמדה בין הקברים, והצביעה מטה על אחד. הוא התקדם לעברו רועד. החזיון היה בדיוק כפי שהיה, אבל הוא פחד שהוא רואה משמעות חדשה בצורתו החגיגית.
"לפני שאתקרב אל האבן הזאת שאת מצביעה עליה," אמר סקרוג', "עני לי על שאלה אחת. האם אלה צללי הדברים שיהיו, או שהם רק צללי דברים שעשויים להיות?"
ועדיין הצביעה הרוח מטה על הקבר שלידו עמדה.
"דרכי בני אדם מבשרות סופים מסוימים, שאליהם, אם יתמידו בהן, הן חייבות להוביל," אמר סקרוג'. "אבל אם יסטו מן הדרכים, הסופים ישתנו. אמרי שכך הוא עם מה שאת מראה לי!"
הרוח הייתה דוממת כתמיד.
סקרוג' זחל לעברה, רועד בעודו הולך; וכשעקב אחרי האצבע, קרא על אבן הקבר המוזנח את שמו שלו: אבנעזר סקרוג'.
"האם אני האיש ההוא ששכב על המיטה?" קרא, על ברכיו.
האצבע הצביעה מן הקבר אליו, ושוב חזרה.
"לא, רוח! הו לא, לא!"
האצבע עדיין הייתה שם.
"רוח!" קרא, ואחז בחוזקה בגלימתה, "שמעי אותי! אינני האיש שהייתי. לא אהיה האיש שהייתי צריך להיות אילולא המפגש הזה. למה להראות לי את זה, אם אני מעבר לכל תקווה!"
לראשונה נראה שהיד רועדת.
"רוח טובה," המשיך, כשנפל ארצה לפניה: "טבעך מליץ בעדי, ומרחם עליי. הבטיחי לי שעוד אוכל לשנות את הצללים האלה שהראית לי, בחיים שהשתנו!"
היד הטובה רעדה.
"אכבד את חג המולד בליבי, ואנסה לשמור אותו כל השנה. אחיה בעבר, בהווה ובעתיד. רוחות שלושתם ייאבקו בתוכי. לא אסגור את ליבי בפני הלקחים שהן מלמדות. הו, אמרי לי שאוכל למחוק את הכתוב על האבן הזאת!"
בייסוריו תפס את היד הרפאית. היא ניסתה להשתחרר, אבל הוא היה חזק בתחינתו, ועצר אותה. הרוח, חזקה ממנו עוד יותר, הדפה אותו.
כשהרים את ידיו בתפילה אחרונה שגורלו יתהפך, ראה שינוי בברדס ובבגד של החזיון. הוא התכווץ, קרס, והצטמק לכדי עמוד מיטה.