כן! ועמוד המיטה היה שלו. המיטה הייתה שלו, החדר היה שלו. והטוב והמאושר מכול, הזמן שלפניו היה שלו, כדי לתקן בו!
"אחיה בעבר, בהווה ובעתיד!" חזר סקרוג', כשטיפס מן המיטה. "רוחות שלושתם ייאבקו בתוכי. הו ג'ייקוב מארלי! השמיים וזמן חג המולד יהיו ברוכים על זה! אני אומר זאת על ברכיי, ג'ייקוב הזקן; על ברכיי!"
הוא היה נרגש כל כך וזוהר כל כך מכוונותיו הטובות, שקולו השבור בקושי ענה לקריאתו. הוא התייפח בחוזקה במאבקו עם הרוח, ופניו היו רטובים מדמעות.
"הם לא נקרעו," קרא סקרוג', ואימץ לזרועותיו את אחד מווילונות מיטתו, "הם לא נקרעו, עם הטבעות והכול. הם כאן, אני כאן, את צללי הדברים שהיו עלולים להיות אפשר לפזר. הם יפוזרו. אני יודע שהם יפוזרו!"
ידיו היו עסוקות בבגדיו כל הזמן הזה; הופכות אותם מבפנים החוצה, לובשות אותם הפוכים, קורעות אותם, משכיחות אותם, עושות אותם שותפים לכל מיני שיגעונות.
"אני לא יודע מה לעשות!" קרא סקרוג', צוחק ובוכה באותה נשימה; ונכרך כולו בגרביו כמו לאוקון בנחשים. "אני קל כמו נוצה, אני מאושר כמו מלאך, אני עליז כמו תלמיד. אני מסוחרר כמו אדם שיכור. חג מולד שמח לכולם! שנה טובה ומאושרת לכל העולם. הלו כאן! יוהו! הלו!"
הוא קיפץ אל חדר המגורים, ועכשיו עמד שם: חסר נשימה לגמרי.
"הנה הסיר שהייתה בו הדייסה!" קרא סקרוג', ופתח שוב בריצה, והקיף את האח. "הנה הדלת, שדרכה נכנסה רוחו של ג'ייקוב מארלי! הנה הפינה שבה ישבה רוח חג המולד של ההווה! הנה החלון שבו ראיתי את הרוחות הנודדות! הכול בסדר, הכול נכון, הכול קרה. הא הא הא!"
באמת, בשביל אדם שיצא מן התרגול שנים רבות כל כך, זה היה צחוק נהדר, צחוק מהולל ביותר. אביה של שושלת ארוכה, ארוכה של צחוקים מבריקים!
"אני לא יודע איזה יום בחודש היום!" אמר סקרוג'. "אני לא יודע כמה זמן הייתי בין הרוחות. אני לא יודע כלום. אני ממש תינוק. לא חשוב. לא אכפת לי. אני מעדיף להיות תינוק. הלו! יוהו! הלו כאן!"
הוא נעצר בהתלהבותו כשהכנסיות צלצלו את הצלצולים העזים ביותר ששמע אי פעם. קשקוש, צלצול, פטיש; דינג, דונג, פעמון. פעמון, דונג, דינג; פטיש, צלצול, קשקוש! הו, נפלא, נפלא!
כשרץ אל החלון, פתח אותו, והוציא את ראשו. אין ערפל, אין אובך; בהיר, זוהר, עליז, מעורר, קר; קר, מחלל לדם שירקוד לצליליו; אור שמש זהוב; שמיים שמימיים; אוויר מתוק ורענן; פעמונים עליזים. הו, נפלא! נפלא!
"מה היום?" קרא סקרוג', וקרא למטה לנער בבגדי יום ראשון, שאולי התמהמה להביט סביבו.
"מה?" השיב הנער, בכל עוצמת פליאתו.
"מה היום, בחור יפה שלי?" אמר סקרוג'.
"היום!" השיב הנער. "נו, יום חג המולד."
"זה יום חג המולד!" אמר סקרוג' לעצמו. "לא החמצתי אותו. הרוחות עשו הכול בלילה אחד. הן יכולות לעשות כל מה שהן רוצות. כמובן שהן יכולות. כמובן שהן יכולות. הלו, בחור יפה שלי!"
"הלו!" השיב הנער.
"אתה מכיר את מוכר העופות, ברחוב השני מכאן, בפינה?" שאל סקרוג'.
"אני מקווה שאני מכיר," השיב הנער.
"נער נבון!" אמר סקרוג'. "נער יוצא דופן! אתה יודע אם הם מכרו את תרנגול ההודו שזכה בפרס שהיה תלוי שם? לא תרנגול ההודו הקטן שזכה בפרס: הגדול?"
"מה, זה שגדול כמוני?" השיב הנער.
"איזה נער מקסים!" אמר סקרוג'. "תענוג לדבר איתו. כן, בחור שלי!"
"הוא תלוי שם עכשיו," השיב הנער.
"באמת?" אמר סקרוג'. "לך וקנה אותו."
"נו, באמת!" קרא הנער.
"לא, לא," אמר סקרוג', "אני רציני. לך וקנה אותו, ותגיד להם להביא אותו לכאן, כדי שאוכל לתת להם את הכתובת לאן לקחת אותו. תחזור עם האיש, ואתן לך שילינג. תחזור איתו בפחות מחמש דקות ואתן לך חצי כתר!"
הנער טס כמו כדור. היה צריך יד יציבה על ההדק כדי לירות כדור אפילו בחצי מהירות כזאת.
"אשלח אותו לבוב קראצ'יט!" לחש סקרוג', שפשף את ידיו, והתפקע מצחוק. "הוא לא ידע מי שולח אותו. הוא בגודל כפול מטים הקטן. אף בדחן מעולם לא עשה בדיחה כמו שתהיה השליחה הזאת לבוב!"
היד שבה כתב את הכתובת לא הייתה יציבה, אבל כתוב כתב, איכשהו, וירד במדרגות לפתוח את דלת הרחוב, מוכן לבואו של איש מוכר העופות. כשעמד שם וחיכה לבואו, משך המקוש את עינו.
"אוהב אותו כל עוד אחיה!" קרא סקרוג', וטפח עליו בידו. "כמעט אף פעם לא הסתכלתי עליו קודם. איזו הבעה ישרה יש לו בפנים! זה מקוש נפלא! הנה תרנגול ההודו! הלו! יוהו! מה שלומך! חג מולד שמח!"
זה היה תרנגול הודו! הוא לעולם לא היה יכול לעמוד על רגליו, העוף הזה. הוא היה שובר אותן בדקה, כמו מקלות של שעוות חותם.
"נו, אי אפשר לשאת את זה עד קמדן טאון," אמר סקרוג'. "אתה חייב לקחת כרכרה."
הצחקוק שבו אמר זאת, והצחקוק שבו שילם על תרנגול ההודו, והצחקוק שבו שילם על הכרכרה, והצחקוק שבו גמל לנער, נפלו רק מן הצחקוק שבו התיישב שוב בכיסאו, חסר נשימה, וצחקק עד שבכה.
הגילוח לא היה משימה קלה, כי ידו המשיכה לרעוד מאוד; וגילוח דורש תשומת לב, גם כשלא רוקדים בזמן שעושים אותו. אבל אילו חתך את קצה אפו, היה שם עליו פיסת פלסטר, והיה מרוצה לגמרי.
הוא התלבש "במיטב בגדיו", ולבסוף יצא לרחובות. האנשים זרמו בינתיים החוצה, כפי שראה אותם עם רוח חג המולד של ההווה; וכשהלך וידיו מאחורי גבו, הביט סקרוג' בכל אחד בחיוך מאושר. הוא נראה נעים כל כך באופן שאין לעמוד בפניו, במילה אחת, ששלושה או ארבעה בחורים טובי לב אמרו: "בוקר טוב, אדוני! חג מולד שמח לך!" וסקרוג' אמר לעתים קרובות אחר כך, שמכל הקולות העליזים ששמע אי פעם, אלה היו העליזים ביותר באוזניו.
הוא לא הלך רחוק, כשראה מתקרב לעברו את הג'נטלמן השמנמן, שנכנס לבית המסחר שלו יום קודם, ואמר: "סקרוג' ומארלי, אני מאמין?" כאב פילח את ליבו כשחשב איך יביט בו הג'נטלמן הזקן כשייפגשו; אבל הוא ידע איזו דרך ישרה לפניו, והלך בה.
"אדוני היקר," אמר סקרוג', והחיש את צעדיו, ותפס את הג'נטלמן הזקן בשתי ידיו. "מה שלומך? אני מקווה שהצלחת אתמול. זה היה טוב מאוד מצידך. חג מולד שמח לך, אדוני!"
"מר סקרוג'?"
"כן," אמר סקרוג'. "זה שמי, ואני חושש שהוא לא נעים לך. הרשה לי לבקש את סליחתך. והאם תהיה טוב כל כך..." וכאן לחש סקרוג' באוזנו.
"אלוהים ישמור!" קרא הג'נטלמן, כאילו נשימתו נעתקה. "מר סקרוג' היקר, אתה רציני?"
"אם תואיל," אמר סקרוג'. "לא פרוטה פחות. הרבה תשלומים שבפיגור כלולים בזה, אני מבטיח לך. תעשה לי את הטובה הזאת?"
"אדוני היקר," אמר השני, ולחץ את ידו. "אני לא יודע מה לומר לנדיבות כזא..."
"אל תגיד כלום, בבקשה," השיב סקרוג'. "בוא לבקר אותי. תבוא לבקר אותי?"
"אבוא!" קרא הג'נטלמן הזקן. והיה ברור שהתכוון לעשות זאת.
"תודה," אמר סקרוג'. "אני אסיר תודה לך מאוד. אני מודה לך חמישים פעמים. אלוהים יברך אותך!"
הוא הלך לכנסייה, ושוטט ברחובות, והתבונן באנשים הממהרים הלוך ושוב, וטפח על ראשי ילדים, ושאל קבצנים לשלומם, והביט למטה אל מטבחי הבתים, ולמעלה אל החלונות, ומצא שכל דבר יכול לתת לו הנאה. הוא מעולם לא חלם שאיזה טיול, שאיזה דבר, יכול לתת לו אושר רב כל כך. אחר הצהריים הפנה את צעדיו לבית אחיינו.
הוא עבר ליד הדלת תריסר פעמים, לפני שהיה לו האומץ לעלות ולדפוק. אבל הוא הסתער, ועשה זאת:
"אדונך בבית, יקירתי?" אמר סקרוג' לנערה. נערה נחמדה! מאוד.
"כן, אדוני."
"איפה הוא, חמודה?" אמר סקרוג'.
"הוא בחדר האוכל, אדוני, עם הגברת. אראה לך את הדרך למעלה, אם תרצה."
"תודה. הוא מכיר אותי," אמר סקרוג', וידו כבר על מנעול חדר האוכל. "אכנס כאן, יקירתי."
הוא סובב אותו בעדינות, והחליק את פניו פנימה, מסביב לדלת. הם הביטו בשולחן (שהיה ערוך במלוא ההדר); כי עקרות הבית הצעירות האלה תמיד עצבניות בעניינים כאלה, ואוהבות לראות שהכול כשורה.
"פרד!" אמר סקרוג'.
אלוהים אדירים, איך שאחייניתו מצד הנישואים נבהלה! סקרוג' שכח, לרגע, שהיא יושבת בפינה עם ההדום, אחרת לא היה עושה זאת בשום אופן.
"נו, אלוהים ישמור את נפשי!" קרא פרד, "מי זה?"
"זה אני. הדוד שלך סקרוג'. באתי לארוחת הערב. תיתן לי להיכנס, פרד?"
לתת לו להיכנס! מזל שלא תלש את זרועו. תוך חמש דקות הרגיש בבית. שום דבר לא יכול היה להיות לבבי יותר. אחייניתו נראתה בדיוק אותו דבר. כך גם טופר כשבא. כך גם האחות העגלגלה כשבאה. כך גם כל אחד כשבא. מסיבה נפלאה, משחקים נפלאים, אחדות דעים נפלאה, אושר נפ־לא!
אבל למחרת בבוקר הוא היה מוקדם במשרד. הו, הוא היה שם מוקדם. אילו רק יכול היה להיות שם ראשון, ולתפוס את בוב קראצ'יט מאחר! זה הדבר שעליו שם את ליבו.
והוא עשה זאת; כן, עשה! השעון צלצל תשע. אין בוב. רבע אחרי. אין בוב. הוא איחר שמונה עשרה דקות וחצי שלמות. סקרוג' ישב ודלתו פתוחה לרווחה, כדי שיוכל לראות אותו נכנס למכל.
כובעו היה כבר בידו, לפני שפתח את הדלת; וגם צעיפו. הוא היה על השרפרף שלו כהרף עין; מתנפל על העבודה בעטו, כאילו הוא מנסה להשיג את השעה תשע.
"הלו!" נהם סקרוג', בקולו הרגיל, ככל שיכול היה לחקות אותו. "מה פירוש הדבר שאתה בא לכאן בשעה כזאת?"
"צר לי מאוד, אדוני," אמר בוב. "איחרתי."
"איחרת?" חזר סקרוג'. "כן. אני חושב שאיחרת. בוא הנה, אדוני, בבקשה."
"זה רק פעם בשנה, אדוני," הפציר בוב, כשהופיע מן המכל. "זה לא יחזור על עצמו. הייתי די שמח אתמול, אדוני."
"עכשיו, אני אגיד לך מה, ידידי," אמר סקרוג', "אני לא מתכוון לסבול דבר כזה עוד. ולכן," המשיך, כשזינק מן השרפרף שלו, ונתן לבוב תקיעה כזאת בווסט שהוא התנודד לאחור אל המכל שוב; "ולכן אני עומד להעלות לך את המשכורת!"
בוב רעד, והתקרב קצת אל הסרגל. עלה בדעתו לרגע להפיל את סקרוג' בעזרתו, להחזיק אותו, ולקרוא לאנשים בחצר לעזרה ולכתונת משוגעים.
"חג מולד שמח, בוב!" אמר סקרוג', ברצינות שאי אפשר היה לטעות בה, כשטפח לו על הגב. "חג מולד שמח יותר, בוב, בחור טוב שלי, ממה שנתתי לך במשך שנים רבות! אעלה לך את המשכורת, ואשתדל לעזור למשפחתך הנאבקת, ונדון בענייניך עוד היום אחר הצהריים, על קערת חג מולד של יין חם מתובל, בוב! תדליק את האש, ותקנה עוד דלי פחם לפני שתשים נקודה על עוד אות אחת, בוב קראצ'יט!"
סקרוג' היה טוב ממילתו. הוא עשה את כל זה, ועוד הרבה הרבה יותר; ולטים הקטן, שלא מת, היה אב שני. הוא נעשה ידיד טוב, אדון טוב ואדם טוב, ככל שהכירה העיר הישנה והטובה, או כל עיר, עיירה או רובע ישנים וטובים אחרים, בעולם הישן והטוב. כמה אנשים צחקו לראות את השינוי בו, אבל הוא נתן להם לצחוק, ולא שם לב אליהם הרבה; כי היה חכם מספיק לדעת שמעולם לא קרה דבר על הכדור הזה, לטובה, שכמה אנשים לא צחקו עליו עד שבעו בהתחלה; ומכיוון שידע שאנשים כאלה יהיו עיוורים בכל מקרה, חשב שמוטב שיקמטו את עיניהם בחיוכים, מאשר שתהיה להם המחלה בצורות פחות מושכות. ליבו שלו צחק: וזה הספיק לו לגמרי.
לא היה לו עוד שום קשר עם רוחות, אבל חי לפי עקרון ההתנזרות המוחלטת מהן, מאז ולתמיד; ותמיד אמרו עליו שהוא יודע לחגוג את חג המולד היטב, אם יש אדם חי שיש לו הידיעה הזאת. שייאמר הדבר באמת עלינו, ועל כולנו! וכך, כפי שהעיר טים הקטן, אלוהים יברך את כולנו, כל אחד ואחד!