עליסה התחילה להתעייף מאוד מלשבת ליד אחותה על הגדה בלי שום דבר לעשות. פעם או פעמיים הציצה בספר שאחותה קראה, אבל לא היו בו תמונות ולא שיחות. "ומה התועלת בספר," חשבה עליסה, "בלי תמונות ובלי שיחות?"
אז היא שקלה בינה לבין עצמה (כמה שיכלה, כי היום החם גרם לה להרגיש ישנונית וטיפשה מאוד) אם ההנאה שבקליעת שרשרת חינניות שווה את הטרחה לקום ולקטוף את החינניות, כשפתאום חלף ממש לידה ארנב לבן עם עיניים ורודות.
לא היה בזה שום דבר מיוחד במיוחד. וגם לא נראה לעליסה מוזר כל כך לשמוע את הארנב אומר לעצמו: "אוי ואבוי! אוי ואבוי! אני אאחר!" (כשחשבה על זה אחר כך, עלה בדעתה שהייתה צריכה להתפלא על זה, אבל באותו רגע הכול נראה טבעי לגמרי). אבל כשהארנב ממש הוציא שעון מכיס הווסט שלו, הביט בו ואז מיהר הלאה, קפצה עליסה על רגליה, כי פתאום עלה בדעתה שמעולם לא ראתה ארנב עם כיס בווסט, או עם שעון להוציא ממנו. בוערת מסקרנות רצה אחריו על פני השדה, ולמרבה המזל הגיעה בדיוק בזמן לראות אותו קופץ לתוך מחילת ארנבים גדולה שמתחת לגדר החיה.
רגע אחר כך כבר ירדה עליסה אחריו, בלי לחשוב אפילו פעם אחת איך בכלל תצא משם.
מחילת הארנב נמשכה ישר כמו מנהרה לאורך דרך מה, ואז ירדה פתאום למטה, פתאום כל כך, שלעליסה לא היה אפילו רגע לחשוב לעצור את עצמה לפני שמצאה את עצמה נופלת במורד באר עמוקה מאוד.
או שהבאר הייתה עמוקה מאוד, או שהיא נפלה לאט מאוד, כי היה לה המון זמן בזמן שירדה להביט סביבה ולתהות מה יקרה עכשיו. קודם ניסתה להביט למטה ולראות לאן היא מגיעה, אבל היה חשוך מדי לראות משהו. אחר כך הביטה בדפנות הבאר, וראתה שהן מלאות ארונות ומדפי ספרים. פה ושם ראתה מפות ותמונות תלויות על יתדות. מאחד המדפים הורידה צנצנת כשחלפה על פניו. על התווית היה כתוב "ריבת תפוזים", אבל לאכזבתה הגדולה הצנצנת הייתה ריקה. היא לא רצתה להפיל את הצנצנת, מחשש שתהרוג מישהו למטה, ולכן הצליחה להכניס אותה לאחד הארונות כשנפלה על פניו.
"נו!" חשבה עליסה לעצמה. "אחרי נפילה כזאת, ליפול במדרגות יהיה בשבילי כלום! כמה אמיצה כולם בבית יחשבו שאני! הרי לא הייתי אומרת על זה מילה, אפילו אם הייתי נופלת מראש הגג!" (וזה כנראה היה נכון מאוד.)
למטה, למטה, למטה. הנפילה הזאת לא תיגמר אף פעם? "מעניין כמה מיילים כבר נפלתי," אמרה בקול. "אני ודאי מתקרבת למרכז כדור הארץ. בואי נראה: זה יהיה ארבעת אלפים מייל למטה, נדמה לי..." (כי, אתם מבינים, עליסה למדה כמה דברים כאלה בשיעורים בכיתה, ואף שזאת לא הייתה הזדמנות טובה במיוחד להשוויץ בידיעות שלה, כי לא היה שם אף אחד שיקשיב לה, בכל זאת זה היה תרגול טוב לחזור על זה) "...כן, זה בערך המרחק הנכון. אבל מעניין לאיזה קו רוחב או קו אורך הגעתי?" (לעליסה לא היה מושג מה זה קו רוחב, וגם לא מה זה קו אורך, אבל היא חשבה שאלה מילים נאות וחשובות להגיד.)
עד מהרה התחילה שוב. "מעניין אם אפול ישר דרך כדור הארץ! כמה מצחיק יהיה לצאת בין האנשים שהולכים עם הראש למטה! האנטיפתיים, נדמה לי..." (הפעם היא די שמחה שאין שם אף אחד שמקשיב, כי זה בכלל לא נשמע כמו המילה הנכונה) "...אבל אצטרך לשאול אותם מה השם של הארץ, אתם יודעים. סליחה, גברתי, זאת ניו זילנד או אוסטרליה?" (והיא ניסתה לקוד קידה בזמן שדיברה. תארו לכם לקוד קידה כשאתם נופלים באוויר! אתם חושבים שהייתם מצליחים?) "ואיזו ילדה קטנה ובורה היא תחשוב שאני, אם אשאל! לא, אסור לשאול. אולי אראה את זה כתוב איפשהו."
למטה, למטה, למטה. לא היה שום דבר אחר לעשות, אז עליסה התחילה עד מהרה לדבר שוב. "דינה תתגעגע אליי מאוד הלילה, נדמה לי!" (דינה הייתה החתולה.) "אני מקווה שיזכרו את צלוחית החלב שלה בשעת התה. דינה יקירתי! הלוואי שהיית כאן למטה איתי! אין עכברים באוויר, אני חוששת, אבל אולי היית תופסת עטלף, וזה דומה מאוד לעכבר, את יודעת. אבל מעניין אם חתולים אוכלים עטלפים?" וכאן התחילה עליסה להיות די ישנונית, והמשיכה לומר לעצמה, כמו בחלום: "חתולים אוכלים עטלפים? חתולים אוכלים עטלפים?" ולפעמים: "עטלפים אוכלים חתולים?" כי, אתם מבינים, מכיוון שלא ידעה לענות על אף אחת מהשאלות, לא כל כך משנה איך שאלה אותן. היא הרגישה שהיא נרדמת, ובדיוק התחילה לחלום שהיא הולכת יד ביד עם דינה ואומרת לה ברצינות רבה: "עכשיו, דינה, תגידי לי את האמת: אכלת פעם עטלף?" כשפתאום, טראח! טראח! היא נחתה על ערמת זרדים ועלים יבשים, והנפילה נגמרה.
עליסה לא נפגעה בכלל, ובתוך רגע קפצה על רגליה. היא הביטה למעלה, אבל מעליה היה חושך מוחלט. לפניה נמשך עוד מעבר ארוך, והארנב הלבן עוד נראה בו, ממהר במורדו. אסור היה לבזבז אף רגע. עליסה טסה כמו הרוח, והגיעה בדיוק בזמן לשמוע אותו אומר, כשפנה בפינה: "הו, אוזניי ושפמי, כמה מאוחר נהיה!" היא הייתה ממש מאחוריו כשפנתה בפינה, אבל הארנב כבר לא נראה. היא מצאה את עצמה באולם ארוך ונמוך, שהיה מואר בשורת מנורות שנתלו מהתקרה.
מסביב לאולם היו דלתות, אבל כולן היו נעולות. ואחרי שעליסה הלכה לאורך צד אחד וחזרה לאורך הצד השני, וניסתה כל דלת, היא הלכה בעצב באמצע האולם ותהתה איך בכלל תצא משם.
פתאום הגיעה אל שולחן קטן עם שלוש רגליים, עשוי כולו זכוכית מוצקה. לא היה עליו שום דבר מלבד מפתח זהב זעיר, והמחשבה הראשונה של עליסה הייתה שאולי הוא שייך לאחת מדלתות האולם. אבל אבוי! או שהמנעולים היו גדולים מדי, או שהמפתח היה קטן מדי, אבל בכל מקרה הוא לא פתח אף אחת מהן. ובכל זאת, בסיבוב השני, הגיעה אל וילון נמוך שלא הבחינה בו קודם, ומאחוריו הייתה דלת קטנה, בגובה של כארבעים סנטימטר. היא ניסתה את מפתח הזהב הקטן במנעול, ולשמחתה הגדולה הוא התאים!
עליסה פתחה את הדלת וגילתה שהיא מובילה למעבר קטן, לא הרבה יותר גדול מחור של עכברוש. היא כרעה על ברכיה והביטה לאורך המעבר אל הגן המקסים ביותר שראיתם אי פעם. כמה השתוקקה לצאת מהאולם החשוך ההוא ולשוטט בין ערוגות הפרחים הצבעוניות ובין המזרקות הצוננות, אבל היא לא הצליחה להכניס אפילו את הראש דרך הפתח. "וגם אם הראש שלי היה עובר," חשבה עליסה המסכנה, "זה לא היה עוזר הרבה בלי הכתפיים. הו, הלוואי שיכולתי להתקפל כמו טלסקופ! נדמה לי שהייתי יכולה, אילו רק ידעתי איך להתחיל." כי, אתם מבינים, כל כך הרבה דברים יוצאי דופן קרו לאחרונה, שעליסה התחילה לחשוב שבאמת מעט מאוד דברים הם בלתי אפשריים באמת.
נראה שאין טעם לחכות ליד הדלת הקטנה, אז היא חזרה אל השולחן, בחצי תקווה שאולי תמצא עליו מפתח נוסף, או לפחות ספר הוראות איך מקפלים אנשים כמו טלסקופים. הפעם מצאה עליו בקבוקון קטן ("שבטוח לא היה פה קודם," אמרה עליסה), ועל צוואר הבקבוקון הייתה תווית נייר, ועליה המילים "שתה אותי", מודפסות יפה באותיות גדולות.
טוב ויפה להגיד "שתה אותי", אבל עליסה הקטנה והנבונה לא התכוונה לעשות את זה בחיפזון. "לא, קודם אסתכל," אמרה, "ואראה אם כתוב עליו 'רעל' או לא." כי היא קראה כמה סיפורים קטנים ונחמדים על ילדים שנכוו, ושחיות טרף אכלו אותם, ועל עוד דברים לא נעימים, והכול רק כי הם לא רצו לזכור את הכללים הפשוטים שחבריהם לימדו אותם. למשל, שמוט ברזל לוהט ישרוף אותך אם תחזיק בו יותר מדי זמן, ושאם חותכים את האצבע עמוק מאוד בסכין, בדרך כלל יוצא דם. והיא אף פעם לא שכחה שאם שותים הרבה מבקבוק שכתוב עליו "רעל", כמעט בטוח שזה לא יעשה לך טוב, במוקדם או במאוחר.
אבל על הבקבוק הזה לא היה כתוב "רעל", אז עליסה העזה לטעום ממנו. הוא היה טעים מאוד (למעשה, היה לו מין טעם מעורב של עוגת דובדבנים, רפרפת, אננס, הודו צלוי, טופי וטוסט חם עם חמאה), ועד מהרה גמרה אותו.
* * *
"איזו הרגשה מוזרה!" אמרה עליסה. "אני בטח מתקפלת כמו טלסקופ."
וזה באמת מה שקרה. עכשיו היה גובהה רק עשרים וחמישה סנטימטר, ופניה אורו כשחשבה שעכשיו היא בגודל הנכון לעבור בדלת הקטנה אל הגן המקסים ההוא. אבל קודם חיכתה כמה דקות לראות אם היא עומדת להתכווץ עוד. זה הלחיץ אותה קצת. "כי זה עלול להיגמר, אתם יודעים," אמרה עליסה לעצמה, "בזה שאכבה לגמרי, כמו נר. מעניין איך אראה אז?" והיא ניסתה לדמיין איך נראית להבה של נר אחרי שמכבים את הנר, כי לא זכרה שראתה אי פעם דבר כזה.
אחרי זמן מה, כשראתה שלא קורה שום דבר נוסף, החליטה ללכת אל הגן מיד. אבל אבוי לעליסה המסכנה! כשהגיעה אל הדלת, גילתה ששכחה את מפתח הזהב הקטן, וכשחזרה אל השולחן לקחת אותו, גילתה שהיא בשום אופן לא יכולה להגיע אליו. היא ראתה אותו בבירור דרך הזכוכית, וניסתה בכל כוחה לטפס על אחת מרגלי השולחן, אבל היא הייתה חלקלקה מדי. וכשהתעייפה לגמרי מהניסיונות, התיישבה הקטנה המסכנה ובכתה.
"נו, אין טעם לבכות ככה!" אמרה עליסה לעצמה, בחריפות למדי. "אני מייעצת לך להפסיק ברגע זה!" בדרך כלל נתנה לעצמה עצות טובות מאוד (אף שרק לעתים רחוקות מאוד מילאה אותן), ולפעמים נזפה בעצמה בחומרה כזאת, שהדמעות עלו בעיניה. ופעם אחת זכרה שניסתה לסטור לעצמה על האוזניים, כי רימתה את עצמה במשחק קרוקט ששיחקה נגד עצמה. כי הילדה המוזרה הזאת אהבה מאוד להעמיד פנים שהיא שני אנשים. "אבל אין טעם עכשיו," חשבה עליסה המסכנה, "להעמיד פנים שאני שני אנשים! הרי בקושי נשאר ממני מספיק בשביל אדם אחד מכובד!"
עד מהרה נפלה עינה על קופסת זכוכית קטנה ששכבה מתחת לשולחן. היא פתחה אותה, ומצאה בה עוגה קטנה מאוד, ועליה המילים "אכול אותי", כתובות יפה בצימוקים. "נו, אוכל אותה," אמרה עליסה, "ואם היא תגדיל אותי, אוכל להגיע אל המפתח, ואם היא תקטין אותי, אוכל לזחול מתחת לדלת. ככה או ככה אגיע אל הגן, ולא איכפת לי מה מהשניים יקרה!"
היא אכלה ביס קטן, ואמרה לעצמה בדאגה: "לאיזה כיוון? לאיזה כיוון?" והחזיקה את ידה על קודקודה כדי להרגיש לאיזה כיוון היא גדלה. והיא הופתעה מאוד לגלות שנשארה באותו גודל. אמנם זה מה שקורה בדרך כלל כשאוכלים עוגה, אבל עליסה כל כך התרגלה לצפות רק לדברים יוצאי דופן, שנראה לה משעמם וטיפשי מאוד שהחיים ימשיכו כרגיל.
אז היא ניגשה לעבודה, ועד מהרה גמרה את כל העוגה.
* * *