"מוזרער ומוזרער!" קראה עליסה (היא הופתעה כל כך, שלרגע שכחה לגמרי איך מדברים עברית נכונה). "עכשיו אני נפתחת כמו הטלסקופ הכי גדול שהיה אי פעם! שלום לכן, רגליים!" (כי כשהביטה למטה אל רגליה, נדמה היה שהן כמעט נעלמו מהעין, כל כך רחוק הן התרחקו.) "הו, רגליים קטנות ומסכנות שלי, מעניין מי ינעל לכן עכשיו נעליים וגרביים, יקירותיי? אני בטוחה שאני לא אוכל! אהיה רחוקה מדי מכדי להטריד את עצמי בכן. תצטרכו להסתדר כמו שתוכלו... אבל אני חייבת להיות נחמדה אליהן," חשבה עליסה, "אחרת אולי הן לא ילכו לאן שאני רוצה ללכת! בואי נראה: אתן להן זוג מגפיים חדש בכל חג מולד."
והיא המשיכה לתכנן לעצמה איך תעשה את זה. "הן יצטרכו להישלח עם השליח," חשבה. "וכמה מצחיק זה ייראה, לשלוח מתנות לרגליים של עצמך! וכמה מוזרה תיראה הכתובת!
לכבוד מר כף הרגל הימנית של עליסה, השטיח שליד האח, (באהבה, מעליסה).
אוי ואבוי, איזה שטויות אני מדברת!"
בדיוק אז נחבט ראשה בתקרת האולם. למעשה, היא הייתה עכשיו בגובה של יותר משלושה מטרים. מיד הרימה את מפתח הזהב הקטן ומיהרה אל דלת הגן.
עליסה המסכנה! כל מה שיכלה לעשות, כששכבה על צדה, היה להציץ בעין אחת אל הגן. אבל לעבור דרכה היה חסר תקווה יותר מתמיד. היא התיישבה והתחילה לבכות שוב.
"את צריכה להתבייש בעצמך," אמרה עליסה, "ילדה גדולה כמוך" (ובצדק אמרה זאת), "להמשיך לבכות ככה! תפסיקי ברגע זה, אני אומרת לך!" אבל היא המשיכה בכל זאת, והזילה דליים של דמעות, עד שנוצרה סביבה בריכה גדולה, בעומק של עשרה סנטימטרים בערך, שהגיעה עד חצי האולם.
כעבור זמן מה שמעה רקיעה קלה של רגליים מרחוק, ומיהרה לנגב את עיניה כדי לראות מה מגיע. זה היה הארנב הלבן שחזר, לבוש בהידור, עם זוג כפפות עור לבנות ביד אחת ומניפה גדולה ביד השנייה. הוא בא בדילוגים, ממהר מאוד, ומלמל לעצמו: "הו! הדוכסית, הדוכסית! הו! כמה היא תתרתח אם נתתי לה לחכות!" עליסה הייתה נואשת כל כך, שהייתה מוכנה לבקש עזרה מכל אחד. לכן, כשהארנב התקרב אליה, היא התחילה בקול נמוך וביישני: "סליחה, אדוני..." הארנב נבהל נורא, הפיל את כפפות העור הלבנות ואת המניפה, ונמלט אל החושך מהר ככל שיכול.
עליסה הרימה את המניפה ואת הכפפות, ומכיוון שבאולם היה חם מאוד, היא ניפנפה לעצמה כל הזמן בזמן שהמשיכה לדבר: "אוי, אוי! כמה מוזר הכול היום! ואתמול הכול היה כרגיל. מעניין אם החליפו אותי בלילה? בואי נחשוב: הייתי אותה אחת כשקמתי הבוקר? נדמה לי שאני כמעט זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם אני לא אותה אחת, השאלה הבאה היא: מי אני, לכל הרוחות? אה, זאת החידה הגדולה!" והיא התחילה לחשוב על כל הילדים שהכירה שהיו בני גילה, לראות אם אולי הפכה לאחד מהם.
"אני בטוחה שאני לא עדה," אמרה, "כי לה יש תלתלים ארוכים כאלה, ולי אין תלתלים בכלל. ואני בטוחה שאני לא יכולה להיות מייבל, כי אני יודעת כל מיני דברים, והיא, הו! היא יודעת כל כך מעט! וחוץ מזה, היא היא, ואני אני, ו... אוי ואבוי, כמה מבלבל כל זה! אנסה לראות אם אני יודעת את כל הדברים שידעתי פעם. בואי נראה: ארבע כפול חמש זה שתים עשרה, וארבע כפול שש זה שלוש עשרה, וארבע כפול שבע זה... אוי ואבוי! בקצב הזה לעולם לא אגיע לעשרים! אבל לוח הכפל לא חשוב. ננסה גיאוגרפיה. לונדון היא הבירה של פריז, ופריז היא הבירה של רומא, ורומא... לא, זה הכול לא נכון, אני בטוחה! ודאי הפכתי למייבל! אנסה לדקלם את 'ראו איך הדבורה הקטנה...'" והיא שילבה את ידיה על ברכיה כאילו היא מדקלמת שיעורים, והתחילה לדקלם, אבל קולה נשמע צרוד ומוזר, והמילים לא יצאו כמו שיצאו פעם:
"ראו איך התנין הקטן
את זנבו מבריק,
ומי הנילוס הוא שופך
על קשקש זהב עתיק!
איך בשמחה הוא מחייך,
את טפריו פורש,
ודגים קטנים מזמין
בלסת שמחייכת חרש!"
"אני בטוחה שאלה לא המילים הנכונות," אמרה עליסה המסכנה, ועיניה התמלאו שוב דמעות כשהמשיכה: "אני בטח מייבל בסוף, ואצטרך ללכת לגור בבית הקטן והצפוף ההוא, ולא יהיו לי כמעט צעצועים לשחק בהם, והו! כל כך הרבה שיעורים ללמוד! לא, החלטתי. אם אני מייבל, אשאר כאן למטה! לא יעזור להם להכניס את הראש ולהגיד 'עלי שוב למעלה, יקירה!' אני רק אביט למעלה ואגיד 'אז מי אני? תגידו לי את זה קודם, ואז, אם אני אוהבת להיות האדם הזה, אעלה. ואם לא, אשאר כאן למטה עד שאהיה מישהי אחרת.' אבל אוי ואבוי!" קראה עליסה, ופרצה פתאום בבכי, "הלוואי שהם באמת היו מכניסים את הראש! כל כך נמאס לי להיות לבד כאן!"
כשאמרה את זה, הביטה למטה אל ידיה, והופתעה לראות שבזמן שדיברה, לבשה את אחת מכפפות העור הלבנות והקטנות של הארנב. "איך יכולתי לעשות את זה?" חשבה. "אני בטח מתכווצת שוב." היא קמה והלכה אל השולחן כדי למדוד את עצמה לפיו, וגילתה שלפי מה שיכלה לנחש, היא עכשיו בגובה של כשישים סנטימטר בערך, וממשיכה להתכווץ במהירות. עד מהרה הבינה שהסיבה לכך היא המניפה שהחזיקה, והיא הפילה אותה בחיפזון, בדיוק בזמן כדי לא להתכווץ ולהיעלם לגמרי.
"זה באמת היה על חודו של סכין!" אמרה עליסה, מבוהלת למדי מהשינוי הפתאומי, אבל שמחה מאוד לגלות שהיא עדיין קיימת. "ועכשיו אל הגן!" והיא רצה במלוא המהירות בחזרה אל הדלת הקטנה. אבל אבוי! הדלת הקטנה הייתה שוב סגורה, ומפתח הזהב הקטן שכב על שולחן הזכוכית כמו קודם. "והמצב גרוע מתמיד," חשבה הילדה המסכנה, "כי אף פעם לא הייתי קטנה כל כך, אף פעם! ואני מצהירה שזה פשוט נורא, כן!"
כשאמרה את המילים האלה, החליקה רגלה, ורגע אחר כך, פלאש! היא הייתה במים מלוחים עד הסנטר. המחשבה הראשונה שלה הייתה שאיכשהו נפלה לים. "ובמקרה כזה אוכל לחזור ברכבת," אמרה לעצמה. (עליסה הייתה בחוף הים פעם אחת בחייה, והגיעה למסקנה הכללית שלאן שלא תלכי על חוף אנגליה, תמצאי כמה קרונות רחצה בתוך הים, כמה ילדים שחופרים בחול באתי עץ, אחר כך שורה של בתי הארחה, ומאחוריהם תחנת רכבת.) אבל עד מהרה הבינה שהיא בתוך בריכת הדמעות שבכתה כשהייתה בגובה שלושה מטרים.
"הלוואי שלא הייתי בוכה כל כך הרבה!" אמרה עליסה, כששחתה הנה והנה וניסתה למצוא את הדרך החוצה. "עכשיו, כנראה, אקבל על זה עונש ואטבע בדמעות של עצמי! זה באמת יהיה דבר מוזר! אבל הכול מוזר היום."
בדיוק אז שמעה משהו מתיז מים בבריכה, לא רחוק ממנה, והיא שחתה קרוב יותר כדי לראות מה זה. בהתחלה חשבה שזה ודאי סוס ים או היפופוטם, אבל אז נזכרה כמה היא קטנה עכשיו, ועד מהרה הבינה שזה רק עכבר שהחליק פנימה כמוה.
"האם יהיה טעם," חשבה עליסה, "לדבר עם העכבר הזה? הכול כל כך יוצא דופן כאן למטה, שנראה לי סביר מאוד שהוא יודע לדבר. בכל מקרה, לנסות לא יזיק." אז התחילה: "הו עכבר, אתה יודע את הדרך החוצה מהבריכה הזאת? נמאס לי מאוד לשחות כאן, הו עכבר!" (עליסה חשבה שזאת ודאי הדרך הנכונה לדבר אל עכבר. היא מעולם לא עשתה דבר כזה, אבל זכרה שראתה בספר הדקדוק הלטיני של אחיה: "עכבר, של עכבר, לעכבר, את העכבר, הו עכבר!") העכבר הביט בה בסקרנות למדי, ונראה לה שהוא קורץ באחת מעיניו הקטנות, אבל הוא לא אמר דבר.
"אולי הוא לא מבין עברית," חשבה עליסה. "אני מניחה שזה עכבר צרפתי, שבא לאנגליה עם ויליאם הכובש." (כי עם כל הידיעות שלה בהיסטוריה, לא היה לעליסה מושג ברור כמה זמן עבר מאז שמשהו קרה.) אז התחילה שוב: "או אה מה שאט?" שזה "איפה החתולה שלי?" בצרפתית, והמשפט הראשון בספר השיעורים שלה בצרפתית. העכבר זינק פתאום מתוך המים, ונראה שהוא רועד כולו מפחד. "הו, אני מבקשת סליחה!" קראה עליסה בחיפזון, מפחד שפגעה ברגשות של החיה המסכנה. "שכחתי לגמרי שאתה לא אוהב חתולים."
"לא אוהב חתולים!" קרא העכבר בקול צווחני ונרגש. "את היית אוהבת חתולים אילו היית במקומי?"
"נו, אולי לא," אמרה עליסה בטון מרגיע. "אל תכעס על זה. ובכל זאת, הלוואי שיכולתי להראות לך את החתולה שלנו, דינה. נדמה לי שהיית מחבב חתולים אילו רק ראית אותה. היא כזאת יצור שקט ויקר," המשיכה עליסה, חצי לעצמה, כששחתה בעצלות בבריכה, "והיא יושבת ומגרגרת כל כך יפה ליד האח, מלקקת את כפותיה ורוחצת את פניה. והיא כל כך רכה ונעימה לחבק. והיא כל כך מצוינת בתפיסת עכברים... הו, אני מבקשת סליחה!" קראה עליסה שוב, כי הפעם סמרה כל פרוותו של העכבר, והיא הייתה בטוחה שהוא באמת נעלב. "לא נדבר עליה יותר, אם אתה מעדיף שלא."
"נדבר, באמת!" קרא העכבר, שרעד עד קצה זנבו. "כאילו אני הייתי מדבר על נושא כזה! המשפחה שלנו תמיד שנאה חתולים: יצורים מגעילים, שפלים וגסים! שלא אשמע את השם הזה שוב!"
"באמת שלא!" אמרה עליסה, ומיהרה מאוד לשנות את נושא השיחה. "אתה... אתה אוהב... אה... כלבים?" העכבר לא ענה, אז עליסה המשיכה בהתלהבות: "יש כלב קטן כל כך נחמד ליד הבית שלנו, הייתי רוצה להראות לך אותו! טרייר קטן עם עיניים נוצצות, אתה יודע, עם, הו, שיער חום ארוך ומתולתל כזה! והוא מביא דברים כשזורקים אותם, והוא יושב על הרגליים האחוריות ומתחנן לארוחה שלו, ועוד כל מיני דברים, אני לא זוכרת אפילו חצי מהם. והוא שייך לאיכר, אתה יודע, והאיכר אומר שהוא כל כך מועיל, שהוא שווה מאה לירות! הוא אומר שהוא הורג את כל העכברושים ו... אוי ואבוי!" קראה עליסה בקול עצוב, "אני חוששת שפגעתי בו שוב!" כי העכבר שחה ממנה והלאה מהר ככל שיכול, ועורר מהומה של ממש בבריכה כששחה.
אז קראה אחריו ברכות: "עכבר יקר! בבקשה תחזור, ולא נדבר לא על חתולים ולא על כלבים, אם אתה לא אוהב אותם!" כשהעכבר שמע את זה, הוא הסתובב ושחה לאט בחזרה אליה. פניו היו חיוורות לגמרי (מרוב כעס, חשבה עליסה), והוא אמר בקול נמוך ורועד: "בואי נגיע לחוף, ואז אספר לך את תולדותיי, ותביני למה אני שונא חתולים וכלבים."
הגיע הזמן ללכת, כי הבריכה כבר נעשתה צפופה למדי בציפורים ובבעלי החיים שנפלו לתוכה. היו שם ברווז ודודו, תוכי לורי ונשר צעיר, ועוד כמה יצורים משונים. עליסה הובילה את הדרך, וכל החבורה שחתה אל החוף.