עליסה בארץ הפלאות - פרק 3: מרוץ קוקוס וסיפור ארוך

זאת הייתה באמת חבורה משונה למראה שהתאספה על הגדה: הציפורים עם נוצות מרופטות, בעלי החיים עם פרווה דבוקה לגופם, וכולם רטובים עד לשד עצמותיהם, כועסים ולא נוח להם.

השאלה הראשונה, כמובן, הייתה איך להתייבש שוב. הם התייעצו על כך, ואחרי כמה דקות נראה לעליסה טבעי לגמרי למצוא את עצמה מדברת איתם בחופשיות, כאילו הכירה את כולם כל חייה. למעשה, היה לה ויכוח ארוך למדי עם הלורי, שבסוף נעלב והסכים לומר רק: "אני מבוגר ממך, ולכן אני יודע יותר טוב." ועליסה לא הסכימה לקבל את זה בלי לדעת בן כמה הוא, וכיוון שהלורי סירב בתוקף לגלות את גילו, לא היה עוד מה לומר.

לבסוף קרא העכבר, שנראה כמו בעל סמכות ביניהם: "שבו, כולכם, ותקשיבו לי! אני כבר אייבש אתכם מהר!" כולם התיישבו מיד במעגל גדול, והעכבר באמצע. עליסה לא הסירה ממנו את עיניה בדאגה, כי הייתה בטוחה שתצטנן קשות אם לא תתייבש מהר מאוד.

"אהם!" אמר העכבר בחשיבות. "כולכם מוכנים? זה הדבר הכי יבש שאני מכיר. שקט מסביב, בבקשה! 'ויליאם הכובש, שהאפיפיור תמך בעניינו, זכה עד מהרה לכניעתם של האנגלים, שחסרו מנהיגים, והתרגלו לאחרונה מאוד לתפיסת שלטון ולכיבושים. אדווין ומורקר, הרוזנים של מרסיה ונורתומבריה...'"

"איכס!" אמר הלורי ברעד.

"סליחה!" אמר העכבר בפנים זועפות, אבל בנימוס רב. "דיברת?"

"לא אני!" אמר הלורי בחיפזון.

"חשבתי שכן," אמר העכבר. "אני ממשיך. 'אדווין ומורקר, הרוזנים של מרסיה ונורתומבריה, הצהירו על תמיכתם בו. ואפילו סטיגנד, הארכיבישוף הפטריוט של קנטרברי, מצא לנכון...'"

"מצא מה?" אמר הברווז.

"מצא את זה," ענה העכבר בכעס למדי. "ודאי שאתה יודע מה זה 'את זה'."

"אני יודע היטב מה זה 'את זה' כשאני מוצא משהו," אמר הברווז. "בדרך כלל זאת צפרדע או תולעת. השאלה היא מה מצא הארכיבישוף?"

העכבר לא שם לב לשאלה הזאת, והמשיך בחיפזון: "'...מצא לנכון ללכת עם אדגר אתלינג לפגוש את ויליאם ולהציע לו את הכתר. התנהגותו של ויליאם הייתה מתונה בהתחלה. אבל החוצפה של הנורמנים שלו...' איך את מרגישה עכשיו, יקירתי?" המשיך, ופנה אל עליסה בזמן שדיבר.

"רטובה כמו קודם," אמרה עליסה בעצב. "זה בכלל לא מייבש אותי."

"במקרה כזה," אמר הדודו בחגיגיות וקם על רגליו, "אני מציע שהאספה תידחה, לשם אימוץ מיידי של אמצעים נמרצים יותר..."

"דבר עברית!" אמר הנשר הצעיר. "אני לא יודע מה פירוש חצי מהמילים הארוכות האלה, ויותר מזה, אני לא מאמין שגם אתה יודע!" והנשר הצעיר הרכין את ראשו כדי להסתיר חיוך. כמה מהציפורים האחרות צחקקו בקול.

"מה שהתכוונתי לומר," אמר הדודו בטון נעלב, "הוא שהדבר הטוב ביותר כדי לייבש אותנו יהיה מרוץ קוקוס."

"מה זה מרוץ קוקוס?" שאלה עליסה. לא שהיא רצתה כל כך לדעת, אבל הדודו עצר כאילו חשב שמישהו צריך לדבר, ואף אחד אחר לא נראה מוכן לומר דבר.

"נו," אמר הדודו, "הדרך הטובה ביותר להסביר את זה היא לעשות את זה." (ואולי תרצו לנסות את זה בעצמכם באיזה יום חורף, אז אספר לכם איך הדודו עשה את זה.)

קודם סימן מסלול מרוץ, בערך בצורת עיגול ("הצורה המדויקת לא משנה," אמר), ואז הוצבו כל בני החבורה לאורך המסלול, פה ושם. לא היה "אחת, שתיים, שלוש, רוצו!", אלא הם התחילו לרוץ מתי שרצו והפסיקו מתי שרצו, כך שלא היה קל לדעת מתי המרוץ נגמר. אבל כשרצו כחצי שעה בערך והתייבשו לגמרי, קרא הדודו פתאום: "המרוץ נגמר!" וכולם התגודדו סביבו, מתנשפים ושואלים: "אבל מי ניצח?"

על השאלה הזאת לא יכול היה הדודו לענות בלי מחשבה רבה, והוא ישב זמן רב עם אצבע אחת לחוצה על מצחו (התנוחה שבה רואים בדרך כלל את שייקספיר בתמונות שלו), בזמן שהאחרים חיכו בשקט. לבסוף אמר הדודו: "כולם ניצחו, וכולם חייבים לקבל פרסים."

"אבל מי ייתן את הפרסים?" שאלה מקהלה שלמה של קולות.

"נו, היא, כמובן," אמר הדודו והצביע על עליסה באצבע אחת. וכל החבורה התגודדה מיד סביבה וקראה בערבוביה: "פרסים! פרסים!"

לעליסה לא היה מושג מה לעשות. בייאוש הכניסה את ידה לכיס, ושלפה קופסת סוכריות (למרבה המזל, המים המלוחים לא נכנסו אליה), וחילקה אותן כפרסים. הייתה בדיוק אחת לכל אחד.

"אבל גם היא צריכה לקבל פרס, אתם יודעים," אמר העכבר.

"כמובן," ענה הדודו ברצינות רבה. "מה עוד יש לך בכיס?" המשיך, ופנה אל עליסה.

"רק אצבעון," אמרה עליסה בעצב.

"תני אותו לכאן," אמר הדודו.

ואז כולם התגודדו סביבה שוב, והדודו העניק לה בחגיגיות את האצבעון ואמר: "אנו מבקשים שתואילי לקבל את האצבעון הנאה הזה." וכשסיים את הנאום הקצר הזה, כולם הריעו.

עליסה חשבה שכל העניין מגוחך מאוד, אבל כולם נראו רציניים כל כך, שהיא לא העזה לצחוק. וכיוון שלא עלה בדעתה שום דבר לומר, היא פשוט קדה, ולקחה את האצבעון, בפנים חגיגיות ככל שיכלה.

הדבר הבא היה לאכול את הסוכריות. זה גרם לרעש ולבלבול, כי הציפורים הגדולות התלוננו שהן לא מרגישות את הטעם של שלהן, והקטנות נחנקו והיה צריך לטפוח להן על הגב. אבל לבסוף זה נגמר, והם התיישבו שוב במעגל וביקשו מהעכבר שיספר להם עוד משהו.

"הבטחת לספר לי את תולדותיך, אתה יודע," אמרה עליסה, "ולמה אתה שונא... ח' וכ'," הוסיפה בלחישה, בחצי פחד שהוא ייעלב שוב.

"הסיפור שלי ארוך ועצוב, ממש סיפור עם זנב!" אמר העכבר, פנה אל עליסה ונאנח.

"זנב ארוך, בהחלט," אמרה עליסה, והביטה בפליאה למטה אל זנבו של העכבר. "אבל למה אתה קורא לו עצוב?" והיא המשיכה לתהות על כך בזמן שהעכבר דיבר, כך שהסיפור נראה בדמיונה משהו כזה:

"אמר כלב זועם

לעכבר מסכן:

'בוא נלך למשפט,

אני אתבע אותך עכשיו!

אל תסרב לי בכלל,

הבוקר אין לי מה לעשות,

ומשפט זה בדיוק בשבילי.'

אמר העכבר לכלב:

'משפט כזה, אדוני,

בלי שופט ובלי מושבעים,

הוא רק בזבוז נשימה.'

'אני אהיה השופט,

אני אהיה המושבעים,'

אמר הכלב הערמומי,

'אשפוט את כל העניין,

ואדון אותך

למוות.'"

"את לא מקשיבה!" אמר העכבר לעליסה בחומרה. "על מה את חושבת?"

"אני מבקשת סליחה," אמרה עליסה בענווה רבה. "הגעת לפנייה החמישית, נדמה לי?"

"אין לזה שום קשר!" קרא העכבר בחריפות ובכעס רב.

"קשר!" אמרה עליסה, שתמיד הייתה מוכנה לעזור, והביטה סביבה בדאגה. "הו, תן לי לעזור לך להתיר אותו!"

"לא אעשה שום דבר כזה," אמר העכבר, קם והתרחק. "את מעליבה אותי כשאת מדברת שטויות כאלה!"

"לא התכוונתי!" התחננה עליסה המסכנה. "אבל אתה נעלב כל כך מהר, אתה יודע!"

העכבר רק נהם בתשובה.

"בבקשה תחזור ותגמור את הסיפור שלך!" קראה עליסה אחריו. וכל האחרים הצטרפו במקהלה: "כן, בבקשה!" אבל העכבר רק הניד בראשו בקוצר רוח, והלך קצת יותר מהר.

"כמה חבל שהוא לא נשאר!" נאנח הלורי, ברגע שהעכבר נעלם לגמרי מהעין. וסרטנית זקנה ניצלה את ההזדמנות ואמרה לבתה: "אה, יקירתי! שזה ילמד אותך לעולם לא לאבד את העשתונות!" "תסתמי, אמא!" אמרה הסרטנית הצעירה, בעצבנות מה. "את מסוגלת להוציא מהכלים אפילו צדפה!"

"הלוואי שהייתה פה דינה שלנו, באמת הלוואי!" אמרה עליסה בקול, בלי לפנות לאף אחד מסוים. "היא הייתה מחזירה אותו מהר!"

"ומי זאת דינה, אם יורשה לי להעז לשאול?" אמר הלורי.

עליסה ענתה בהתלהבות, כי תמיד הייתה מוכנה לדבר על חיית המחמד שלה: "דינה היא החתולה שלנו. והיא כל כך מצוינת בתפיסת עכברים, שאתם לא יכולים לתאר לעצמכם! והו, הלוואי שהייתם רואים אותה רודפת אחרי ציפורים! הרי היא אוכלת ציפור קטנה ברגע שהיא מסתכלת עליה!"

הנאום הזה עורר התרגשות רבה בחבורה. כמה מהציפורים מיהרו מיד להסתלק. עורבנית זקנה אחת התחילה להתעטף בזהירות רבה, והעירה: "אני באמת חייבת ללכת הביתה. אוויר הלילה לא טוב לגרון שלי!" וכנרית קראה בקול רועד לילדיה: "בואו, יקיריי! הגיע הזמן שכולכם תהיו במיטה!" כולם הסתלקו בתירוצים שונים, ועד מהרה נשארה עליסה לבדה.

"הלוואי שלא הייתי מזכירה את דינה!" אמרה לעצמה בעצב. "נראה שאף אחד כאן למטה לא אוהב אותה, ואני בטוחה שהיא החתולה הכי טובה בעולם! הו, דינה יקירתי! מעניין אם אראה אותך אי פעם שוב!" וכאן התחילה עליסה המסכנה לבכות שוב, כי הרגישה בודדה ומדוכדכת מאוד. אבל כעבור זמן קצר שמעה שוב רקיעה קלה של צעדים מרחוק, והיא הרימה את עיניה בשקיקה, בחצי תקווה שהעכבר שינה את דעתו וחוזר לגמור את הסיפור שלו.