עליסה בארץ הפלאות - פרק 4: הארנב שולח את ביל הקטן

זה היה הארנב הלבן, שחזר בדילוגים איטיים ומביט סביבו בדאגה כשהלך, כאילו איבד משהו. והיא שמעה אותו ממלמל לעצמו: "הדוכסית! הדוכסית! הו, כפותיי היקרות! הו, פרוותי ושפמי! היא תוציא אותי להורג, בטוח כמו שחמוסים הם חמוסים! איפה יכולתי להפיל אותם, מעניין?" עליסה ניחשה מיד שהוא מחפש את המניפה ואת זוג כפפות העור הלבנות, ומתוך טוב לב התחילה לחפש אותם, אבל הם לא נראו בשום מקום. נראה שהכול השתנה מאז ששחתה בבריכה, והאולם הגדול, עם שולחן הזכוכית והדלת הקטנה, נעלם לגמרי.

עד מהרה הבחין הארנב בעליסה, כשהסתובבה וחיפשה, וקרא אליה בטון כועס: "מה זה, מרי אן, מה את עושה כאן בחוץ? רוצי הביתה ברגע זה ותביאי לי זוג כפפות ומניפה! מהר, עכשיו!" ועליסה נבהלה כל כך, שרצה מיד לכיוון שהצביע עליו, בלי לנסות להסביר את הטעות שעשה.

"הוא חשב שאני המשרתת שלו," אמרה לעצמה כשרצה. "כמה הוא יופתע כשיגלה מי אני! אבל כדאי שאביא לו את המניפה והכפפות, כלומר, אם אמצא אותן." כשאמרה את זה, הגיעה אל בית קטן ומסודר, ועל הדלת שלו היה שלט נחושת מבריק, ועליו חרוט השם "ו. ארנב". היא נכנסה בלי לדפוק ומיהרה לעלות במדרגות, בפחד גדול שמא תפגוש את מרי אן האמיתית ויגרשו אותה מהבית לפני שתמצא את המניפה והכפפות.

"כמה מוזר זה נראה," אמרה עליסה לעצמה, "לעשות שליחויות בשביל ארנב! אני מניחה שבפעם הבאה דינה תשלח אותי לעשות שליחויות!" והיא התחילה לדמיין מה יקרה: "'מיס עליסה! בואי לכאן מיד ותתכונני לטיול שלך!' 'אני באה עוד רגע, אומנת! אבל אני צריכה לשמור שהעכבר לא יברח.' רק שאני לא חושבת," המשיכה עליסה, "שהיו נותנים לדינה להישאר בבית אם הייתה מתחילה לתת פקודות לאנשים ככה!"

בינתיים מצאה את דרכה לחדר קטן ומסודר, ובו שולחן ליד החלון, ועליו (כמו שקיוותה) מניפה ושניים או שלושה זוגות של כפפות עור לבנות וזעירות. היא לקחה את המניפה וזוג כפפות, ובדיוק עמדה לצאת מהחדר, כשעינה נפלה על בקבוקון קטן שעמד ליד המראה. הפעם לא הייתה עליו תווית עם המילים "שתה אותי", אבל בכל זאת היא פתחה את הפקק והצמידה אותו לשפתיה. "אני יודעת שמשהו מעניין בטוח יקרה," אמרה לעצמה, "בכל פעם שאני אוכלת או שותה משהו. אז אני רק אראה מה הבקבוק הזה עושה. אני מאוד מקווה שהוא יגדיל אותי שוב, כי באמת נמאס לי להיות דבר קטנטן כזה!"

והוא באמת עשה את זה, והרבה יותר מהר משציפתה. עוד לפני ששתתה חצי מהבקבוק, מצאה את ראשה לוחץ על התקרה, ונאלצה להתכופף כדי שצווארה לא יישבר. היא הניחה בחיפזון את הבקבוק ואמרה לעצמה: "זה מספיק לגמרי. אני מקווה שלא אגדל יותר. כבר עכשיו אני לא יכולה לצאת מהדלת. הלוואי שלא הייתי שותה כל כך הרבה!"

אבוי! כבר היה מאוחר מדי לייחל לזה! היא המשיכה לגדול ולגדול, ועד מהרה נאלצה לכרוע על הרצפה. דקה אחר כך כבר לא היה מקום אפילו לזה, והיא ניסתה לשכב, עם מרפק אחד צמוד לדלת והזרוע השנייה מקופלת סביב ראשה. ועדיין המשיכה לגדול, וכמוצא אחרון הוציאה זרוע אחת מהחלון ורגל אחת במעלה הארובה, ואמרה לעצמה: "עכשיו אני לא יכולה לעשות יותר כלום, יהיה מה שיהיה. מה יהיה איתי?"

למזלה של עליסה, הבקבוקון הקסום הקטן השפיע עכשיו במלואו, והיא לא גדלה יותר. ובכל זאת היה לה מאוד לא נוח, וכיוון שנראה שאין לה שום סיכוי לצאת אי פעם מהחדר, אין פלא שהרגישה אומללה.

"בבית היה הרבה יותר נעים," חשבה עליסה המסכנה, "כשלא גדלים וקטנים כל הזמן, ועכברים וארנבים לא נותנים לך פקודות. אני כמעט מצטערת שירדתי במחילת הארנב ההיא. ובכל זאת... ובכל זאת... זה די מעניין, אתם יודעים, החיים מהסוג הזה! מעניין מה קרה לי! כשהייתי קוראת אגדות, דמיינתי שדברים כאלה אף פעם לא קורים, ועכשיו הנה אני באמצע אחת! צריך לכתוב עליי ספר, באמת שצריך! וכשאגדל, אכתוב אחד. אבל אני כבר גדלתי," הוסיפה בטון עצוב. "לפחות כאן אין יותר מקום לגדול."

"אבל אז," חשבה עליסה, "אני אף פעם לא אהיה מבוגרת יותר ממה שאני עכשיו? זאת תהיה נחמה, מצד אחד: אף פעם לא להיות זקנה. אבל מצד שני, תמיד יהיו לי שיעורים ללמוד! הו, את זה לא הייתי רוצה!"

"הו, עליסה טיפשה שכמוך!" ענתה לעצמה. "איך את יכולה ללמוד שיעורים כאן? הרי בקושי יש מקום בשבילך, ובכלל אין מקום לספרי לימוד!"

וכך היא המשיכה, פעם בצד אחד ופעם בצד השני, וניהלה שיחה של ממש. אבל אחרי כמה דקות שמעה קול מבחוץ, ועצרה להקשיב.

"מרי אן! מרי אן!" אמר הקול. "תביאי לי את הכפפות שלי ברגע זה!" ואז נשמעה רקיעה קלה של רגליים על המדרגות. עליסה ידעה שזה הארנב שבא לחפש אותה, והיא רעדה עד שהבית כולו רעד, ושכחה לגמרי שהיא עכשיו גדולה פי אלף בערך מהארנב, ואין לה שום סיבה לפחד ממנו.

עד מהרה הגיע הארנב אל הדלת וניסה לפתוח אותה. אבל כיוון שהדלת נפתחה פנימה, והמרפק של עליסה היה לחוץ אליה בחוזקה, הניסיון נכשל. עליסה שמעה אותו אומר לעצמו: "אז אקיף את הבית ואכנס דרך החלון."

"את זה לא תעשה!" חשבה עליסה. ואחרי שחיכתה עד שנדמה לה ששמעה את הארנב ממש מתחת לחלון, פרשה פתאום את ידה וחטפה באוויר. היא לא תפסה שום דבר, אבל שמעה צווחה קטנה ונפילה, ורעש של זכוכית מתנפצת, ומזה הסיקה שייתכן שהוא נפל לתוך חממת מלפפונים, או משהו כזה.

אחר כך נשמע קול כועס, קולו של הארנב: "פט! פט! איפה אתה?" ואז קול שמעולם לא שמעה קודם: "בטח שאני כאן! חופר תפוחים, כבודו!"

"חופר תפוחים, באמת!" אמר הארנב בכעס. "הנה! בוא תעזור לי לצאת מזה!" (קולות של עוד זכוכית מתנפצת.)

"עכשיו תגיד לי, פט, מה זה שם בחלון?"

"בטח שזאת זרוע, כבודו!" (הוא ביטא את זה "זרוּעֶעַ".)

"זרוע, טיפש שכמוך! מי ראה אי פעם זרוע בגודל כזה? הרי היא ממלאת את כל החלון!"

"בטח שהיא ממלאת, כבודו, אבל בכל זאת זאת זרוע."

"נו, בכל מקרה אין לה מה לחפש שם. לך תוציא אותה!"

אחר כך הייתה שתיקה ארוכה, ועליסה שמעה רק לחישות מדי פעם, כמו: "בטח שאני לא אוהב את זה, כבודו, בכלל לא, בכלל לא!" "תעשה מה שאני אומר לך, פחדן!" ולבסוף פרשה שוב את ידה וחטפה עוד פעם באוויר. הפעם נשמעו שתי צווחות קטנות, ועוד קולות של זכוכית מתנפצת. "כמה חממות מלפפונים יש כאן!" חשבה עליסה. "מעניין מה הם יעשו עכשיו! ולגבי למשוך אותי החוצה מהחלון, הלוואי שהם היו יכולים! אני בטוחה שאני לא רוצה להישאר כאן יותר!"

היא חיכתה זמן מה בלי לשמוע שום דבר נוסף. לבסוף נשמעה נקישה של גלגלי עגלה קטנים, וקול של הרבה קולות מדברים יחד. היא הצליחה להבין את המילים: "איפה הסולם השני? למה, הייתי צריך להביא רק אחד. לביל יש את השני. ביל! תביא אותו לכאן, בחור! הנה, תעמיד אותם בפינה הזאת. לא, קודם תקשור אותם יחד. הם עוד לא מגיעים אפילו לחצי הגובה. הו! הם יספיקו. אל תהיה קפדן. הנה, ביל! תתפוס את החבל הזה. הגג יחזיק? תיזהר מהרעף הרופף ההוא. הו, הוא נופל! ראשים למטה!" (חבטה חזקה.) "עכשיו, מי עשה את זה? ביל, נדמה לי. מי ירד בארובה? לא, אני לא! אתה תעשה את זה! את זה אני לא אעשה! ביל ירד. הנה, ביל! הבוס אומר שאתה צריך לרדת בארובה!"

"הו! אז ביל צריך לרדת בארובה, אה?" אמרה עליסה לעצמה. "נראה שהם מטילים הכול על ביל! לא הייתי רוצה להיות במקומו של ביל בעד שום הון. האח הזאת צרה, בטוח, אבל נדמה לי שאני יכולה לבעוט קצת!"

היא הורידה את רגלה במורד הארובה כמה שיכלה, וחיכתה עד ששמעה חיה קטנה (היא לא יכלה לנחש מאיזה סוג) מגרדת ומטפסת בארובה, ממש מעליה. ואז, כשאמרה לעצמה "זה ביל", נתנה בעיטה חדה אחת, וחיכתה לראות מה יקרה.

הדבר הראשון ששמעה היה מקהלה כללית של "הנה עף ביל!" ואחר כך את קולו של הארנב לבדו: "תתפסו אותו, אתם שליד הגדר!" ואז שקט, ואז עוד בלבול של קולות: "תחזיקו לו את הראש. עכשיו ברנדי. אל תחנקו אותו. איך זה היה, בחור? מה קרה לך? תספר לנו הכול!"

לבסוף נשמע קול חלש וצפצפני ("זה ביל," חשבה עליסה): "נו, אני בקושי יודע. לא, לא עוד, תודה, כבר יותר טוב לי. אבל אני נסער מדי מכדי לספר לכם. כל מה שאני יודע זה שמשהו קפץ עליי כמו בובה מקופסת הפתעה, ואני עפתי למעלה כמו זיקוק!"

"באמת עפת, בחור!" אמרו האחרים.

"אנחנו חייבים לשרוף את הבית!" אמר קולו של הארנב. ועליסה קראה בקול רם ככל שיכלה: "אם תעשו את זה, אשסה בכם את דינה!"

מיד השתרר שקט מוחלט, ועליסה חשבה לעצמה: "מעניין מה הם יעשו עכשיו! אילו היה להם שכל, היו מורידים את הגג." אחרי דקה או שתיים, התחילו שוב להתרוצץ, ועליסה שמעה את הארנב אומר: "מריצה מלאה תספיק, בתור התחלה."

"מריצה מלאה של מה?" חשבה עליסה. אבל היא לא הייתה צריכה לתהות זמן רב, כי ברגע הבא נכנס מבעד לחלון מטר של אבנים קטנות, נוקשות ומקשקשות, וכמה מהן פגעו בפניה. "אני אשים לזה סוף," אמרה לעצמה, וצעקה: "כדאי לכם לא לעשות את זה שוב!" ושוב השתרר שקט מוחלט.

עליסה הבחינה בהפתעה מסוימת שהאבנים הופכות כולן לעוגיות קטנות כשהן שוכבות על הרצפה, ורעיון מבריק עלה בראשה. "אם אוכל אחת מהעוגיות האלה," חשבה, "היא בטוח תשנה משהו בגודל שלי. ומכיוון שהיא בשום אופן לא יכולה להגדיל אותי, היא כנראה תקטין אותי."

אז היא בלעה אחת מהעוגיות, ושמחה מאוד לגלות שהיא מתחילה מיד להתכווץ. ברגע שהייתה קטנה מספיק כדי לעבור בדלת, רצה החוצה מהבית, ומצאה בחוץ קהל שלם של חיות קטנות וציפורים שחיכו. הלטאה הקטנה והמסכנה, ביל, הייתה באמצע, ושני שרקנים החזיקו אותה ונתנו לה משהו מבקבוק. כולם התנפלו על עליסה ברגע שהופיעה, אבל היא ברחה מהר ככל שיכלה, ועד מהרה מצאה את עצמה בטוחה ביער עבות.

"הדבר הראשון שאני צריכה לעשות," אמרה עליסה לעצמה, כשטיילה ביער, "הוא לגדול שוב לגודל הנכון שלי. והדבר השני הוא למצוא את הדרך אל הגן המקסים ההוא. נדמה לי שזאת תהיה התוכנית הטובה ביותר."

אין ספק שזה נשמע כמו תוכנית מצוינת, מסודרת ופשוטה מאוד. הקושי היחיד היה שלא היה לה שמץ של מושג איך לבצע אותה. ובזמן שהציצה בדאגה בין העצים, נביחה קטנה וחדה ממש מעל ראשה גרמה לה להרים את עיניה בחיפזון.

גור כלבים ענקי הביט בה מלמעלה בעיניים גדולות ועגולות, ומתח בחולשה כפה אחת, מנסה לגעת בה. "מסכן קטן!" אמרה עליסה בטון מפתה, והשתדלה מאוד לשרוק לו. אבל כל הזמן פחדה נורא מהמחשבה שאולי הוא רעב, ובמקרה כזה סביר מאוד שיאכל אותה למרות כל הפיתויים שלה.

כמעט בלי לדעת מה היא עושה, הרימה מקל קטן והושיטה אותו לגור. מיד קפץ הגור באוויר על כל רגליו בבת אחת, ביבבת שמחה, התנפל על המקל והעמיד פנים שהוא מטלטל אותו. אז התחמקה עליסה אל מאחורי גדילן גדול, כדי שלא ידרסו אותה, וברגע שהופיעה בצד השני, התנפל הגור שוב על המקל, והתהפך ראש מעל רגליים בחיפזון שלו לתפוס אותו. אז עליסה, שחשבה שזה דומה מאוד למשחק עם סוס עבודה, וציפתה בכל רגע שהוא ירמוס אותה, רצה שוב סביב הגדילן. ואז התחיל הגור בסדרה של הסתערויות קצרות על המקל, רץ כל פעם מעט מאוד קדימה והרבה מאוד אחורה, ונבח בקול צרוד כל הזמן, עד שלבסוף התיישב במרחק רב, מתנשף, ולשונו משתלשלת מפיו ועיניו הגדולות עצומות למחצה.

זה נראה לעליסה הזדמנות טובה לברוח. אז יצאה מיד לדרך, ורצה עד שהתעייפה לגמרי ונשמתה נעתקה, ועד שהנביחות של הגור נשמעו חלשות מאוד מרחוק.

"ובכל זאת, איזה גור חמוד הוא היה!" אמרה עליסה, כשנשענה על נורית כדי לנוח, וניפנפה לעצמה באחד העלים. "הייתי שמחה מאוד ללמד אותו תרגילים, אילו... אילו רק הייתי בגודל המתאים לזה! אוי ואבוי! כמעט שכחתי שאני צריכה לגדול שוב! בואי נראה, איך עושים את זה? אני מניחה שאני צריכה לאכול או לשתות משהו, אבל השאלה הגדולה היא: מה?"

השאלה הגדולה הייתה בהחלט: מה? עליסה הביטה סביבה בפרחים ובגבעולי העשב, אבל לא ראתה שום דבר שנראה כמו הדבר הנכון לאכול או לשתות בנסיבות האלה. לידה צמחה פטרייה גדולה, בערך בגובה שלה. ואחרי שהביטה מתחתיה, ומשני צדיה ומאחוריה, עלה בדעתה שכדאי גם להסתכל ולראות מה יש עליה.

היא נמתחה על קצות האצבעות והציצה מעל שפת הפטרייה, ועיניה פגשו מיד את עיניו של זחל כחול גדול, שישב למעלה בזרועות שלובות, עישן בשקט נרגילה ארוכה, ולא שם לב אליה כלל, וגם לא לשום דבר אחר.