עליסה בארץ הפלאות - פרק 5: עצה מזחל

הזחל ועליסה הביטו זה בזה זמן מה בשתיקה. לבסוף הוציא הזחל את הנרגילה מפיו ופנה אליה בקול עייף ומנומנם.

"מי את?" אמר הזחל.

זאת לא הייתה פתיחה מעודדת לשיחה. עליסה ענתה, בביישנות למדי: "אני... אני בקושי יודעת, אדוני, כרגע. לפחות אני יודעת מי הייתי כשקמתי הבוקר, אבל נדמה לי שהחליפו אותי כמה פעמים מאז."

"למה את מתכוונת?" אמר הזחל בחומרה. "תסבירי את עצמך!"

"אני חוששת שאני לא יכולה להסביר את עצמי, אדוני," אמרה עליסה, "כי אני לא אני, אתה מבין."

"אני לא מבין," אמר הזחל.

"אני חוששת שאני לא יכולה להגיד את זה בצורה ברורה יותר," ענתה עליסה בנימוס רב, "כי קודם כול אני בעצמי לא מבינה את זה. ולהיות בכל כך הרבה גדלים שונים ביום אחד, זה מבלבל מאוד."

"זה לא," אמר הזחל.

"נו, אולי לך זה עוד לא קרה," אמרה עליסה. "אבל כשתצטרך להפוך לגולם, ויום אחד תצטרך, אתה יודע, ואחרי זה לפרפר, נדמה לי שתרגיש קצת מוזר, לא?"

"אף לא קצת," אמר הזחל.

"נו, אולי הרגשות שלך שונים," אמרה עליסה. "כל מה שאני יודעת זה שלי זה היה מרגיש מוזר מאוד."

"לך!" אמר הזחל בבוז. "מי את?"

וזה החזיר אותם לתחילת השיחה. עליסה התרגזה קצת על שהזחל אומר הערות קצרות כל כך, והיא הזדקפה ואמרה ברצינות רבה: "נדמה לי שאתה צריך להגיד לי קודם מי אתה."

"למה?" אמר הזחל.

זאת הייתה עוד שאלה מבלבלת. וכיוון שעליסה לא מצאה שום סיבה טובה, וכיוון שהזחל נראה במצב רוח לא נעים במיוחד, היא הסתובבה ללכת.

"חזרי!" קרא הזחל אחריה. "יש לי משהו חשוב לומר!"

זה בהחלט נשמע מבטיח. עליסה הסתובבה וחזרה.

"אל תאבדי את העשתונות," אמר הזחל.

"זה הכול?" אמרה עליסה, ובלעה את כעסה כמה שיכלה.

"לא," אמר הזחל.

עליסה חשבה שהיא יכולה גם לחכות, כיוון שלא היה לה שום דבר אחר לעשות, ואולי בכל זאת הוא יגיד לה משהו ששווה לשמוע. במשך כמה דקות הוא העלה עשן בלי לדבר, אבל לבסוף פתח את זרועותיו, הוציא שוב את הנרגילה מפיו ואמר: "אז את חושבת שהשתנית, כן?"

"אני חוששת שכן, אדוני," אמרה עליסה. "אני לא זוכרת דברים כמו פעם, ואני לא נשארת באותו גודל אפילו עשר דקות ברציפות!"

"לא זוכרת איזה דברים?" אמר הזחל.

"נו, ניסיתי לדקלם את 'ראו איך הדבורה הקטנה', אבל הכול יצא אחרת!" ענתה עליסה בקול עצוב מאוד.

"דקלמי את 'אתה זקן, אבא ויליאם'," אמר הזחל.

עליסה שילבה את ידיה, והתחילה:

"אתה זקן, אבא ויליאם," אמר הצעיר,

"ושערך כבר לבן כמו צמר;

ואתה עומד על הראש בכל הזדמנות,

האם בגילך זה ראוי, תאמר?"

"בצעירותי," ענה האב לבנו,

"פחדתי שזה יזיק למוח;

אבל עכשיו, כשברור לי שאין לי,

אני עושה את זה שוב ושוב, בכוח!"

"אתה זקן," אמר הצעיר, "כמו שכבר אמרתי,

ונעשית עגלגל ושמן, כך נראה;

ובכל זאת התגלגלת בסלטה אל הפתח,

אז מה הסיבה לכך? הסבר נא!"

"בצעירותי," אמר החכם וניער את שיבתו,

"שמרתי על איבריי גמישים כמו שצריך

במשחה הזאת, שילינג לקופסה.

תרשה לי למכור לך שתיים? אני ממליץ!"

"אתה זקן," אמר הצעיר, "ולסתותיך חלשות

לכל דבר קשה יותר מחמאה;

ובכל זאת גמרת את האווז, עם העצמות והמקור,

איך הצלחת? זאת באמת פליאה!"

"בצעירותי," אמר אביו, "למדתי משפטים,

והתווכחתי על כל תיק עם אשתי;

והכוח שזה נתן ללסתות שלי

נשאר איתי כל ימי חיי."

"אתה זקן," אמר הצעיר, "וקשה להאמין

שעינך עוד חדה כמו תער;

ובכל זאת איזנת צלופח על קצה האף,

איך נעשית כל כך חכם? הסבר!"

"עניתי על שלוש שאלות, וזה מספיק,"

אמר אביו, "אל תתנשא עליי!

אתה חושב שאקשיב כל היום לשטויות כאלה?

הסתלק, או שאבעט אותך במורד המדרגות, בחיי!"

"זה לא נאמר נכון," אמר הזחל.

"לא לגמרי נכון, אני חוששת," אמרה עליסה בביישנות. "כמה מהמילים השתנו."

"זה לא נכון מההתחלה ועד הסוף," אמר הזחל בהחלטיות, והשתררה שתיקה של כמה דקות.

הזחל היה הראשון שדיבר.

"באיזה גודל את רוצה להיות?" שאל.

"הו, לא איכפת לי במיוחד מהגודל," ענתה עליסה בחיפזון. "רק שלא נעים להשתנות כל כך הרבה, אתה יודע."

"אני לא יודע," אמר הזחל.

עליסה לא אמרה דבר. אף פעם בחייה לא סתרו אותה כל כך הרבה, והיא הרגישה שהיא מאבדת את סבלנותה.

"את מרוצה עכשיו?" אמר הזחל.

"נו, הייתי רוצה להיות קצת יותר גדולה, אדוני, אם לא איכפת לך," אמרה עליסה. "שבעה סנטימטרים זה גובה עלוב כל כך."

"זה גובה טוב מאוד!" אמר הזחל בכעס, והזדקף כשדיבר (הוא היה בגובה שבעה סנטימטרים בדיוק).

"אבל אני לא רגילה לזה!" התחננה עליסה המסכנה בקול מעורר רחמים. והיא חשבה לעצמה: "הלוואי שהיצורים האלה לא היו נעלבים כל כך מהר!"

"תתרגלי עם הזמן," אמר הזחל. והוא הכניס את הנרגילה לפיו והתחיל לעשן שוב.

הפעם חיכתה עליסה בסבלנות עד שירצה לדבר שוב. אחרי דקה או שתיים הוציא הזחל את הנרגילה מפיו, פיהק פעם או פעמיים והתנער. אחר כך ירד מהפטרייה וזחל משם בעשב, ורק העיר כשהלך: "צד אחד יגדיל אותך, והצד השני יקטין אותך."

"צד אחד של מה? הצד השני של מה?" חשבה עליסה לעצמה.

"של הפטרייה," אמר הזחל, בדיוק כאילו שאלה אותו בקול. ורגע אחר כך כבר נעלם מהעין.

עליסה נשארה להביט מהורהרת בפטרייה דקה אחת, וניסתה להבין מה הם שני הצדדים שלה. וכיוון שהיא הייתה עגולה לגמרי, זאת הייתה שאלה קשה מאוד. אבל לבסוף כרכה את זרועותיה סביבה כמה שהגיעו, ושברה פיסה מהשפה בכל יד.

"ועכשיו, מה זה מה?" אמרה לעצמה, וכרסמה קצת מהפיסה שביד ימין כדי לבדוק מה יקרה. ברגע הבא הרגישה מכה חזקה מתחת לסנטר: הסנטר שלה פגע ברגל!

היא נבהלה מאוד מהשינוי הפתאומי הזה, אבל הרגישה שאין זמן לבזבז, כי היא התכווצה במהירות. אז ניגשה מיד לאכול קצת מהפיסה השנייה. הסנטר שלה היה לחוץ כל כך אל רגלה, שבקושי היה מקום לפתוח את הפה. אבל לבסוף הצליחה, ובלעה פירור מהפיסה שביד שמאל.

* * *

"נו, הראש שלי סוף סוף חופשי!" אמרה עליסה בשמחה, אבל השמחה הפכה לבהלה ברגע הבא, כשגילתה שהכתפיים שלה נעלמו. כל מה שראתה כשהביטה למטה היה צוואר ארוך עד אין קץ, שנראה כאילו הוא מתרומם כמו גבעול מתוך ים של עלים ירוקים, הרחק מתחתיה.

"מה יכול להיות כל הדבר הירוק הזה?" אמרה עליסה. "ולאן נעלמו הכתפיים שלי? והו, הידיים המסכנות שלי, איך זה שאני לא רואה אתכן?" היא הזיזה אותן כשדיברה, אבל נראה שזה לא הוביל לשום דבר, מלבד רעד קל בין העלים הירוקים הרחוקים.

כיוון שנראה שאין שום סיכוי להעלות את הידיים אל הראש, ניסתה להוריד את הראש אליהן, ושמחה מאוד לגלות שהצוואר שלה מתכופף בקלות לכל כיוון, כמו נחש. בדיוק הצליחה לכופף אותו למטה בזיגזג חינני, ועמדה לצלול בין העלים, שהתברר שהם לא אחרים מאשר צמרות העצים שמתחתם טיילה, כששריקה חדה גרמה לה להירתע בחיפזון. יונה גדולה עפה אל פניה והכתה בה בחוזקה בכנפיה.

"נחש!" צרחה היונה.

"אני לא נחש!" אמרה עליסה בכעס. "עזבי אותי!"

"נחש, אני אומרת שוב!" חזרה היונה, אבל בטון מאופק יותר, והוסיפה במין יבבה: "ניסיתי כל דרך, ושום דבר לא מתאים להם!"

"אין לי מושג קלוש על מה את מדברת," אמרה עליסה.

"ניסיתי שורשי עצים, וניסיתי גדות, וניסיתי גדרות חיות," המשיכה היונה בלי לשים לב אליה, "אבל הנחשים האלה! אי אפשר לרצות אותם!"

עליסה הייתה מבולבלת יותר ויותר, אבל חשבה שאין טעם לומר שום דבר נוסף עד שהיונה תגמור.

"כאילו לא מספיק קשה לדגור על הביצים," אמרה היונה, "אני עוד צריכה לשמור מפני נחשים יום ולילה! הרי לא עצמתי עין שלושה שבועות!"

"אני מצטערת מאוד שהטרידו אותך," אמרה עליסה, שהתחילה להבין למה היא מתכוונת.

"ובדיוק כשתפסתי את העץ הכי גבוה ביער," המשיכה היונה, והרימה את קולה לצרחה, "ובדיוק כשחשבתי שסוף סוף אהיה חופשייה מהם, הם חייבים לבוא מתפתלים מהשמיים! איכס, נחש!"

"אבל אני לא נחש, אני אומרת לך!" אמרה עליסה. "אני... אני..."

"נו! מה את?" אמרה היונה. "אני רואה שאת מנסה להמציא משהו!"

"אני... אני ילדה קטנה," אמרה עליסה, בהיסוס מסוים, כשנזכרה בכל השינויים שעברה באותו יום.

"סיפור אמין מאוד, באמת!" אמרה היונה בטון של בוז עמוק. "ראיתי הרבה ילדות קטנות בימיי, אבל אף פעם לא אחת עם צוואר כזה! לא, לא! את נחש, ואין טעם להכחיש. אני מניחה שבפעם הבאה תגידי לי שאף פעם לא טעמת ביצה!"

"טעמתי ביצים, בהחלט," אמרה עליסה, שהייתה ילדה דוברת אמת מאוד. "אבל ילדות קטנות אוכלות ביצים בדיוק כמו נחשים, את יודעת."

"אני לא מאמינה," אמרה היונה. "אבל אם כן, אז הן מין נחשים, זה כל מה שאני יכולה לומר."

זה היה רעיון חדש כל כך לעליסה, שהיא שתקה לגמרי דקה או שתיים, וזה נתן ליונה הזדמנות להוסיף: "את מחפשת ביצים, את זה אני יודעת היטב. ומה זה משנה לי אם את ילדה קטנה או נחש?"

"לי זה משנה הרבה," אמרה עליסה בחיפזון. "אבל במקרה אני לא מחפשת ביצים. ואילו חיפשתי, לא הייתי רוצה את שלך. אני לא אוהבת אותן נאות."

"נו, אז הסתלקי!" אמרה היונה בטון זועף, והתיישבה שוב בקן שלה. עליסה התכופפה בין העצים כמה שיכלה, כי הצוואר שלה הסתבך כל הזמן בין הענפים, ומדי פעם נאלצה לעצור ולהתיר אותו. כעבור זמן מה נזכרה שהיא עדיין מחזיקה בידיה את פיסות הפטרייה, והיא ניגשה לעבודה בזהירות רבה: כרסמה קודם מאחת ואחר כך מהשנייה, ופעם גבהה ופעם נמכה, עד שהצליחה להחזיר את עצמה לגובה הרגיל שלה.

עבר כל כך הרבה זמן מאז שהייתה בגודל קרוב לנכון, שבהתחלה זה הרגיש מוזר לגמרי. אבל תוך כמה דקות התרגלה, והתחילה לדבר עם עצמה, כרגיל. "נו, חצי מהתוכנית שלי כבר בוצע! כמה מבלבלים כל השינויים האלה! אני אף פעם לא בטוחה מה אהיה, מדקה לדקה! אבל חזרתי לגודל הנכון שלי. הדבר הבא הוא להיכנס אל הגן היפה ההוא. מעניין איך עושים את זה?" כשאמרה את זה, הגיעה פתאום אל קרחת יער, ובה בית קטן בגובה של מטר ועשרים בערך. "מי שלא גר שם," חשבה עליסה, "אסור לי להופיע לפניהם בגודל הזה. הרי אבהיל אותם עד מוות!" אז התחילה לכרסם שוב מהפיסה שביד ימין, ולא העזה להתקרב לבית עד שהקטינה את עצמה לגובה של עשרים ושלושה סנטימטרים.