דקה או שתיים עמדה והביטה בבית, ותהתה מה לעשות עכשיו, כשפתאום יצא משרת במדים בריצה מהיער (היא חשבה שהוא משרת כי לבש מדים, אחרת, אילו שפטה רק לפי פניו, הייתה קוראת לו דג), ודפק בקול רם על הדלת במפרקי אצבעותיו. פתח לו משרת אחר במדים, עם פנים עגולות ועיניים גדולות כמו של צפרדע. ועליסה הבחינה ששני המשרתים היו עם שיער מפודר שהתסלסל על כל הראש. היא הייתה סקרנית מאוד לדעת מה כל זה, והתגנבה קצת מתוך היער כדי להקשיב.
המשרת־הדג התחיל בכך שהוציא מתחת לזרועו מכתב גדול, כמעט בגודל שלו, ומסר אותו לשני ואמר בטון חגיגי: "לדוכסית. הזמנה מהמלכה לשחק קרוקט." המשרת־הצפרדע חזר באותו טון חגיגי, ורק שינה קצת את סדר המילים: "מהמלכה. הזמנה לדוכסית לשחק קרוקט."
ואז שניהם קדו קידה עמוקה, והתלתלים שלהם הסתבכו זה בזה.
עליסה צחקה מזה כל כך, שנאלצה לרוץ בחזרה ליער מפחד שישמעו אותה. וכשהציצה שוב, המשרת־הדג כבר הלך, והשני ישב על האדמה ליד הדלת ובהה בטיפשות בשמיים.
עליסה ניגשה בביישנות אל הדלת ודפקה.
"אין שום טעם לדפוק," אמר המשרת, "ומשתי סיבות. ראשית, כי אני באותו צד של הדלת כמוך. שנית, כי הם עושים בפנים רעש כזה, שאף אחד לא יכול לשמוע אותך." ובאמת היה בפנים רעש יוצא דופן: יללות ועיטושים בלי הפסקה, ומדי פעם רעש התנפצות גדול, כאילו צלחת או קומקום נשברו לרסיסים.
"אז בבקשה," אמרה עליסה, "איך אני נכנסת?"
"אולי היה טעם בדפיקה שלך," המשיך המשרת בלי לשים לב אליה, "אילו הדלת הייתה בינינו. למשל, אילו היית בפנים, היית יכולה לדפוק, ואני הייתי יכול להוציא אותך, את יודעת." כל הזמן שדיבר הוא הביט למעלה לשמיים, ועליסה חשבה שזה בהחלט לא מנומס. "אבל אולי הוא לא יכול אחרת," אמרה לעצמה. "העיניים שלו כמעט ממש בקודקוד. אבל בכל מקרה הוא יכול לענות על שאלות. איך אני נכנסת?" חזרה בקול.
"אני אשב כאן," העיר המשרת, "עד מחר..."
באותו רגע נפתחה דלת הבית, וצלחת גדולה עפה החוצה, ישר אל ראשו של המשרת. היא רק שרטה את אפו, והתנפצה לרסיסים על אחד העצים מאחוריו.
"...או מחרתיים, אולי," המשיך המשרת באותו טון, בדיוק כאילו לא קרה שום דבר.
"איך אני נכנסת?" שאלה עליסה שוב, בקול רם יותר.
"האם את בכלל אמורה להיכנס?" אמר המשרת. "זאת השאלה הראשונה, את יודעת."
זאת הייתה, בלי ספק. רק שעליסה לא אהבה שאומרים לה את זה. "זה באמת נורא," מלמלה לעצמה, "איך כל היצורים מתווכחים. זה מספיק כדי לשגע מישהו!"
המשרת כנראה חשב שזאת הזדמנות טובה לחזור על ההערה שלו, בשינויים. "אני אשב כאן," אמר, "לסירוגין, ימים על ימים."
"אבל מה אני אעשה?" אמרה עליסה.
"מה שאת רוצה," אמר המשרת, והתחיל לשרוק.
"הו, אין טעם לדבר איתו," אמרה עליסה בייאוש. "הוא אידיוט גמור!" והיא פתחה את הדלת ונכנסה.
הדלת הובילה ישר למטבח גדול, שהיה מלא עשן מקצה לקצה. הדוכסית ישבה באמצע על שרפרף בעל שלוש רגליים וטיפלה בתינוק. הטבחית רכנה מעל האש ובחשה בקלחת גדולה, שנראתה מלאה מרק.
"בטוח שיש יותר מדי פלפל במרק הזה!" אמרה עליסה לעצמה, כמה שיכלה בין העיטושים.
בטוח שהיה יותר מדי פלפל באוויר. אפילו הדוכסית התעטשה מדי פעם. ולגבי התינוק, הוא התעטש ויילל לסירוגין בלי רגע של הפוגה. הדברים היחידים במטבח שלא התעטשו היו הטבחית וחתול גדול, שישב ליד האח וחייך מאוזן לאוזן.
"תוכלי בבקשה להגיד לי," אמרה עליסה, בביישנות מה, כי לא הייתה בטוחה לגמרי אם זה מנומס שהיא תדבר ראשונה, "למה החתול שלך מחייך ככה?"
"זה חתול מצ'שייר," אמרה הדוכסית, "ובגלל זה. חזיר!"
את המילה האחרונה אמרה באלימות פתאומית כזאת, שעליסה ממש קפצה. אבל ברגע הבא ראתה שהמילה הופנתה אל התינוק, ולא אליה, אז אזרה אומץ והמשיכה:
"לא ידעתי שחתולים מצ'שייר תמיד מחייכים. למעשה, לא ידעתי שחתולים יכולים לחייך."
"כולם יכולים," אמרה הדוכסית, "ורובם עושים את זה."
"אני לא מכירה אף אחד שעושה את זה," אמרה עליסה בנימוס רב, ושמחה מאוד שהצליחה להתחיל שיחה.
"את לא יודעת הרבה," אמרה הדוכסית, "וזאת עובדה."
עליסה לא אהבה בכלל את הטון של ההערה הזאת, וחשבה שכדאי לפתוח נושא שיחה אחר. בזמן שניסתה לבחור אחד, הורידה הטבחית את קלחת המרק מהאש, ומיד התחילה לזרוק כל מה שהיה בהישג ידה על הדוכסית ועל התינוק. קודם כלי האח, ואחר כך מטר של סירים, צלחות וקערות. הדוכסית לא שמה לב אליהם אפילו כשפגעו בה. והתינוק כבר יילל כל כך, שבכלל אי אפשר היה לדעת אם המכות כואבות לו או לא.
"הו, בבקשה, תיזהרי במה שאת עושה!" קראה עליסה, וקפצה למעלה ולמטה באימה נוראה. "הו, הנה הולך האף היקר שלו!" כשסיר גדול במיוחד עף ממש לידו וכמעט לקח אותו איתו.
"אילו כל אחד היה עוסק בעניינים שלו," אמרה הדוכסית בנהמה צרודה, "העולם היה מסתובב הרבה יותר מהר משהוא מסתובב עכשיו."
"וזה לא היה יתרון," אמרה עליסה, ששמחה מאוד על ההזדמנות להשוויץ קצת בידיעות שלה. "רק תחשבי איזה בלגן זה היה עושה ביום ובלילה! את מבינה, כדור הארץ צריך עשרים וארבע שעות להסתובב סביב הציר שלו, וכך כל יממה נחתכת ליום ולילה..."
"אם כבר מדברים על חיתוך," אמרה הדוכסית, "תחתכו לה את הראש!"
עליסה העיפה מבט מודאג למדי בטבחית, לראות אם היא מתכוונת לקבל את הרמז. אבל הטבחית בחשה במרק בשקידה, ונראה שלא הקשיבה. אז עליסה המשיכה: "עשרים וארבע שעות, נדמה לי. או שזה שתים עשרה? אני..."
"הו, אל תטרידי אותי," אמרה הדוכסית. "אף פעם לא סבלתי מספרים!" ועם זה התחילה שוב לטפל בילד שלה, ושרה לו מין שיר ערש בזמן שעשתה את זה, ונתנה לו טלטלה חזקה בסוף כל שורה:
"דבר בגסות אל בנך הקטן,
והכה אותו כשהוא עוטש;
הוא עושה את זה רק כדי להרגיז,
כי הוא יודע שזה מטריד ומשבש."
פזמון
(שבו הצטרפו הטבחית והתינוק):
"וואו! וואו! וואו!"
בזמן שהדוכסית שרה את הבית השני של השיר, היא המשיכה לזרוק את התינוק באלימות למעלה ולמטה, והקטן המסכן יילל כל כך, שעליסה בקושי שמעה את המילים:
"אני מדברת אל בני בחומרה,
ומכה אותו כשהוא עוטש;
כי הוא יודע ליהנות בשמחה
מהפלפל, מתי שהוא דורש!"
פזמון
"וואו! וואו! וואו!"
"הנה! את יכולה לטפל בו קצת, אם את רוצה!" אמרה הדוכסית לעליסה, וזרקה אליה את התינוק כשדיברה. "אני חייבת ללכת להתכונן לשחק קרוקט עם המלכה." והיא מיהרה לצאת מהחדר. הטבחית זרקה אחריה מחבת כשיצאה, אבל המחבת רק החטיאה אותה.
עליסה תפסה את התינוק בקושי מסוים, כי הוא היה יצור קטן בעל צורה משונה, ושלח את ידיו ורגליו לכל הכיוונים, "ממש כמו כוכב ים," חשבה עליסה. הקטן המסכן נחר כמו קטר כשתפסה אותו, והמשיך להתקפל ולהתיישר שוב ושוב, כך שבדקה או שתיים הראשונות כל מה שיכלה לעשות היה להחזיק אותו.
ברגע שהבינה מה הדרך הנכונה לטפל בו (שהייתה לקפל אותו למין קשר, ואז להחזיק חזק את האוזן הימנית שלו ואת הרגל השמאלית שלו, כדי שלא יתיר את עצמו), נשאה אותו החוצה אל האוויר הפתוח. "אם לא אקח את הילד הזה איתי," חשבה עליסה, "הם בטוח יהרגו אותו תוך יום או יומיים. זה לא יהיה רצח להשאיר אותו מאחור?" את המילים האחרונות אמרה בקול, והקטן נחר בתשובה (בינתיים הוא הפסיק להתעטש). "אל תנחר," אמרה עליסה. "זאת בכלל לא דרך נאותה להתבטא."
התינוק נחר שוב, ועליסה הביטה בדאגה רבה בפניו כדי לראות מה קרה לו. לא היה ספק שהיה לו אף סולד מאוד, הרבה יותר דומה לחוטם מאשר לאף אמיתי. וגם העיניים שלו נעשו קטנות מאוד בשביל תינוק. בקיצור, עליסה בכלל לא אהבה איך שהדבר הזה נראה. "אבל אולי הוא רק התייפח," חשבה, והביטה שוב בעיניו לראות אם יש בהן דמעות.
לא, לא היו דמעות. "אם אתה הולך להפוך לחזיר, יקירי," אמרה עליסה ברצינות, "לא יהיה לי שום עניין איתך יותר. שים לב!" הקטן המסכן התייפח שוב (או נחר, אי אפשר היה לדעת), והם המשיכו זמן מה בשתיקה.
עליסה בדיוק התחילה לחשוב לעצמה: "נו, מה אעשה עם היצור הזה כשאביא אותו הביתה?" כשהוא נחר שוב, בחוזקה כזאת, שהיא הביטה למטה אל פניו בבהלה מסוימת. הפעם לא יכלה להיות שום טעות: זה היה לא פחות ולא יותר מחזיר, והיא הרגישה שיהיה מגוחך לגמרי להמשיך לשאת אותו.
אז היא הניחה את היצור הקטן על הקרקע, והרגישה הקלה גדולה כשראתה אותו מדדה בשקט אל תוך היער. "אילו היה גדל," אמרה לעצמה, "הוא היה נעשה ילד מכוער נורא. אבל הוא חזיר די נאה, נדמה לי." והיא התחילה לחשוב על ילדים אחרים שהכירה, שהיו יכולים להיות חזירים טובים מאוד, ובדיוק אמרה לעצמה: "אילו רק ידעו את הדרך הנכונה להפוך אותם..." כשנבהלה קצת לראות את החתול מצ'שייר יושב על ענף של עץ, כמה מטרים ממנה.
החתול רק חייך כשראה את עליסה. הוא נראה טוב לב, חשבה. ובכל זאת היו לו טפרים ארוכים מאוד והרבה מאוד שיניים, ולכן הרגישה שצריך להתייחס אליו בכבוד.
"חתלתול מצ'שייר," התחילה, בביישנות למדי, כי בכלל לא ידעה אם הוא יאהב את השם. אבל הוא רק חייך קצת יותר רחב. "נו, עד עכשיו הוא מרוצה," חשבה עליסה, והמשיכה. "תוכל להגיד לי, בבקשה, לאיזה כיוון אני צריכה ללכת מכאן?"
"זה תלוי מאוד לאן את רוצה להגיע," אמר החתול.
"לא כל כך איכפת לי לאן..." אמרה עליסה.
"אז לא משנה לאיזה כיוון תלכי," אמר החתול.
"...כל עוד אגיע לאנשהו," הוסיפה עליסה כהסבר.
"הו, לשם בטוח תגיעי," אמר החתול, "אם רק תלכי מספיק זמן."
עליסה הרגישה שאי אפשר להכחיש את זה, אז ניסתה שאלה אחרת. "איזה מין אנשים גרים כאן בסביבה?"
"בכיוון ההוא," אמר החתול, ונופף בכפו הימנית מסביב, "גר כובען. ובכיוון ההוא," ונופף בכף השנייה, "גר ארנב מרץ. תבקרי את מי שתרצי. שניהם משוגעים."
"אבל אני לא רוצה ללכת בין אנשים משוגעים," העירה עליסה.
"הו, את זה אי אפשר למנוע," אמר החתול. "כולנו משוגעים כאן. אני משוגע. את משוגעת."
"איך אתה יודע שאני משוגעת?" אמרה עליסה.
"את בטוח משוגעת," אמר החתול, "אחרת לא היית באה לכאן."
עליסה לא חשבה שזה מוכיח משהו בכלל. ובכל זאת המשיכה: "ואיך אתה יודע שאתה משוגע?"
"קודם כול," אמר החתול, "כלב הוא לא משוגע. את מסכימה?"
"נדמה לי שכן," אמרה עליסה.
"נו, אז," המשיך החתול, "את מבינה, כלב נוהם כשהוא כועס, ומכשכש בזנבו כשהוא שמח. ואני נוהם כשאני שמח, ומכשכש בזנבי כשאני כועס. לכן אני משוגע."
"אני קוראת לזה גרגור, לא נהימה," אמרה עליסה.
"תקראי לזה איך שאת רוצה," אמר החתול. "את משחקת היום קרוקט עם המלכה?"
"הייתי רוצה מאוד," אמרה עליסה, "אבל עוד לא הזמינו אותי."
"תראי אותי שם," אמר החתול, ונעלם.
עליסה לא הופתעה מזה במיוחד, כל כך התרגלה לכך שקורים דברים מוזרים. בזמן שהביטה במקום שבו היה, הוא הופיע שוב פתאום.
"דרך אגב, מה קרה לתינוק?" אמר החתול. "כמעט שכחתי לשאול."
"הוא הפך לחזיר," אמרה עליסה בשקט, ממש כאילו החתול חזר בדרך טבעית.
"חשבתי שזה מה שיקרה," אמר החתול, ונעלם שוב.
עליסה חיכתה קצת, בחצי ציפייה לראות אותו שוב, אבל הוא לא הופיע, ואחרי דקה או שתיים היא המשיכה ללכת בכיוון שבו, לפי מה שנאמר, גר ארנב מרץ. "כובענים כבר ראיתי," אמרה לעצמה. "ארנב מרץ יהיה הרבה יותר מעניין. ואולי, כיוון שעכשיו מאי, הוא לא יהיה משוגע לגמרי, לפחות לא משוגע כמו שהיה במרץ." כשאמרה את זה, הרימה את עיניה, והנה החתול שוב, יושב על ענף של עץ.
"אמרת חזיר או חציר?" אמר החתול.
"אמרתי חזיר," ענתה עליסה. "והלוואי שלא היית מופיע ונעלם כל כך פתאום. אתה גורם לסחרחורת."
"בסדר," אמר החתול. והפעם נעלם לאט מאוד, החל מקצה הזנב וכלה בחיוך, שנשאר עוד זמן מה אחרי שכל השאר כבר נעלם.
"נו! ראיתי הרבה פעמים חתול בלי חיוך," חשבה עליסה, "אבל חיוך בלי חתול! זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיים שלי!"
היא לא הלכה הרבה יותר רחוק לפני שראתה את הבית של ארנב מרץ. היא חשבה שזה ודאי הבית הנכון, כי הארובות היו בצורת אוזניים, והגג היה מכוסה בפרווה במקום בקש. הבית היה גדול כל כך, שהיא לא רצתה להתקרב אליו עד שכרסמה עוד קצת מהפיסה שביד שמאל של הפטרייה, והגביהה את עצמה לגובה של כשישים סנטימטר. וגם אז התקרבה אליו בביישנות למדי, ואמרה לעצמה: "ומה אם הוא בכל זאת משוגע לגמרי! אני כמעט מצטערת שלא הלכתי לבקר את הכובען במקום!"