עליסה בארץ הפלאות - פרק 7: מסיבת תה מטורפת

לפני הבית, מתחת לעץ, היה ערוך שולחן, וארנב מרץ והכובען שתו לידו תה. מנמנמן ישב ביניהם, ישן עמוק, והשניים האחרים השתמשו בו ככרית, השעינו עליו את המרפקים ודיברו מעל ראשו. "מאוד לא נוח בשביל המנמנמן," חשבה עליסה, "רק שכיוון שהוא ישן, אני מניחה שלא איכפת לו."

השולחן היה גדול, אבל שלושתם הצטופפו בפינה אחת שלו. "אין מקום! אין מקום!" קראו כשראו את עליסה מגיעה. "יש המון מקום!" אמרה עליסה בכעס, והתיישבה בכורסה גדולה בקצה אחד של השולחן.

"קחי קצת יין," אמר ארנב מרץ בטון מעודד.

עליסה הביטה מסביב לשולחן, אבל לא היה עליו שום דבר מלבד תה. "אני לא רואה שום יין," העירה.

"אין," אמר ארנב מרץ.

"אז זה לא היה מנומס במיוחד להציע אותו," אמרה עליסה בכעס.

"זה לא היה מנומס במיוחד לשבת בלי שהזמינו אותך," אמר ארנב מרץ.

"לא ידעתי שזה השולחן שלך," אמרה עליסה. "הוא ערוך להרבה יותר משלושה."

"השיער שלך צריך תספורת," אמר הכובען. הוא הביט בעליסה זמן מה בסקרנות רבה, וזה היה הדבר הראשון שאמר.

"אתה צריך ללמוד לא להעיר הערות אישיות," אמרה עליסה בחומרה מסוימת. "זה גס מאוד."

הכובען פקח את עיניו לרווחה כששמע את זה, אבל כל מה שאמר היה: "במה דומה עורב לשולחן כתיבה?"

"נו, עכשיו יהיה קצת כיף!" חשבה עליסה. "אני שמחה שהם התחילו לשאול חידות. נדמה לי שאני יכולה לנחש את זה," הוסיפה בקול.

"את מתכוונת שאת חושבת שאת יכולה למצוא את התשובה?" אמר ארנב מרץ.

"בדיוק," אמרה עליסה.

"אז את צריכה להגיד את מה שאת מתכוונת," המשיך ארנב מרץ.

"אני כן," ענתה עליסה בחיפזון. "לפחות... לפחות אני מתכוונת למה שאני אומרת. זה אותו דבר, אתה יודע."

"זה בכלל לא אותו דבר!" אמר הכובען. "באותה מידה היית יכולה להגיד ש'אני רואה את מה שאני אוכלת' זה אותו דבר כמו 'אני אוכלת את מה שאני רואה'!"

"באותה מידה היית יכולה להגיד," הוסיף ארנב מרץ, "ש'אני אוהבת את מה שאני מקבלת' זה אותו דבר כמו 'אני מקבלת את מה שאני אוהבת'!"

"באותה מידה היית יכולה להגיד," הוסיף המנמנמן, שנראה שדיבר מתוך שינה, "ש'אני נושם כשאני ישן' זה אותו דבר כמו 'אני ישן כשאני נושם'!"

"אצלך זה באמת אותו דבר," אמר הכובען. וכאן נפסקה השיחה, והחבורה ישבה בשתיקה דקה אחת, בזמן שעליסה חשבה על כל מה שזכרה על עורבים ועל שולחנות כתיבה, וזה לא היה הרבה.

הכובען היה הראשון ששבר את השתיקה. "איזה יום בחודש היום?" אמר ופנה אל עליסה. הוא הוציא את השעון שלו מהכיס והביט בו בחוסר מנוחה, ניער אותו מדי פעם והצמיד אותו לאוזן.

עליסה חשבה קצת ואז אמרה: "הרביעי."

"טעות של יומיים!" נאנח הכובען. "אמרתי לך שחמאה לא תתאים למנגנון!" הוסיף, והביט בכעס בארנב מרץ.

"זאת הייתה החמאה הכי טובה," ענה ארנב מרץ בענווה.

"כן, אבל כנראה נכנסו גם פירורים," רטן הכובען. "לא היית צריך למרוח אותה עם סכין הלחם."

ארנב מרץ לקח את השעון והביט בו בעגמומיות. אחר כך טבל אותו בכוס התה שלו והביט בו שוב. אבל הוא לא מצא שום דבר טוב יותר לומר מההערה הראשונה שלו: "זאת הייתה החמאה הכי טובה, אתה יודע."

עליסה הציצה מעבר לכתפו בסקרנות מסוימת. "איזה שעון מצחיק!" העירה. "הוא מראה את היום בחודש, ולא מראה מה השעה!"

"למה שיראה?" מלמל הכובען. "השעון שלך מראה לך באיזו שנה אנחנו?"

"כמובן שלא," ענתה עליסה מיד. "אבל זה כי אותה שנה נמשכת כל כך הרבה זמן ברציפות."

"וזה בדיוק המצב עם השעון שלי," אמר הכובען.

עליסה הייתה מבולבלת נורא. נראה שלהערה של הכובען אין שום משמעות, ובכל זאת היא בהחלט הייתה בעברית. "אני לא ממש מבינה אותך," אמרה, בנימוס הרב ביותר שיכלה.

"המנמנמן שוב ישן," אמר הכובען, ושפך קצת תה חם על אפו.

המנמנמן ניער את ראשו בקוצר רוח ואמר, בלי לפקוח את עיניו: "כמובן, כמובן. בדיוק מה שאני עצמי עמדתי להעיר."

"כבר ניחשת את החידה?" אמר הכובען, ופנה שוב אל עליסה.

"לא, אני מוותרת," ענתה עליסה. "מה התשובה?"

"אין לי שמץ של מושג," אמר הכובען.

"גם לי לא," אמר ארנב מרץ.

עליסה נאנחה בעייפות. "נדמה לי שהייתם יכולים לעשות משהו טוב יותר עם הזמן," אמרה, "מאשר לבזבז אותו על חידות שאין להן תשובות."

"אילו הכרת את הזמן כמו שאני מכיר אותו," אמר הכובען, "לא היית מדברת על לבזבז אותו. הוא אדם, לא חפץ."

"אני לא מבינה למה אתה מתכוון," אמרה עליסה.

"כמובן שלא!" אמר הכובען, והניד את ראשו בבוז. "אני מניח שאף פעם אפילו לא דיברת עם הזמן!"

"אולי לא," ענתה עליסה בזהירות. "אבל אני יודעת שבשיעורי מוזיקה אני צריכה להכות את הזמן בקצב."

"אה! זה מסביר הכול," אמר הכובען. "הוא לא סובל מכות. אילו רק היית שומרת איתו על יחסים טובים, הוא היה עושה עם השעון כמעט כל מה שהיית רוצה. למשל, נניח שהשעה תשע בבוקר, בדיוק הזמן להתחיל שיעורים: היית צריכה רק ללחוש לזמן רמז, ושוב השעון מסתובב כהרף עין! אחת וחצי, זמן ארוחת צהריים!"

("הלוואי שזה היה ככה," אמר ארנב מרץ לעצמו בלחישה.)

"זה בהחלט היה נהדר," אמרה עליסה מהורהרת. "אבל אז... אני לא הייתי רעבה, אתה יודע."

"לא בהתחלה, אולי," אמר הכובען. "אבל היית יכולה להשאיר את השעה אחת וחצי כמה זמן שרצית."

"ככה אתה מסתדר?" שאלה עליסה.

הכובען הניד את ראשו בעצב. "לא אני!" ענה. "רבנו במרץ שעבר, ממש לפני שהוא השתגע, את יודעת," (והצביע בכפית התה שלו על ארנב מרץ), "זה היה בקונצרט הגדול שערכה מלכת הלבבות, והייתי צריך לשיר:

'נצנץ, נצנץ, עטלף קטן!

מה אתה עושה כאן?'

את מכירה את השיר, אולי?"

"שמעתי משהו דומה," אמרה עליסה.

"הוא ממשיך, את יודעת," המשיך הכובען, "ככה:

'מעל העולם אתה עף,

כמו מגש תה ברקיע מרחף.

נצנץ, נצנץ...'"

כאן התנער המנמנמן והתחיל לשיר מתוך שינה: "נצנץ, נצנץ, נצנץ, נצנץ..." והמשיך כל כך הרבה זמן, שהיו צריכים לצבוט אותו כדי שיפסיק.

"נו, בקושי גמרתי את הבית הראשון," אמר הכובען, "כשהמלכה קפצה וצעקה: 'הוא הורג את הזמן! לערוף את ראשו!'"

"איזו אכזריות נוראה!" קראה עליסה.

"ומאז," המשיך הכובען בטון עצוב, "הוא לא עושה שום דבר שאני מבקש! עכשיו השעה תמיד שש."

רעיון מבריק עלה בראשה של עליסה. "בגלל זה יש כאן כל כך הרבה כלי תה?" שאלה.

"כן, זה העניין," אמר הכובען באנחה. "תמיד שעת התה, ואין לנו זמן לשטוף את הכלים בין לבין."

"אז אתם כל הזמן זזים מסביב לשולחן, אני מניחה?" אמרה עליסה.

"בדיוק," אמר הכובען, "כשהכלים מתלכלכים."

"אבל מה קורה כשאתם מגיעים שוב להתחלה?" העזה עליסה לשאול.

"אולי נחליף נושא," קטע אותה ארנב מרץ בפיהוק. "זה מתחיל לשעמם אותי. אני מציע שהגברת הצעירה תספר לנו סיפור."

"אני חוששת שאני לא מכירה אף אחד," אמרה עליסה, מבוהלת למדי מההצעה.

"אז המנמנמן יספר!" קראו שניהם. "תתעורר, מנמנמן!" והם צבטו אותו משני הצדדים בבת אחת.

המנמנמן פקח לאט את עיניו. "לא ישנתי," אמר בקול צרוד וחלש. "שמעתי כל מילה שאמרתם, חבר'ה."

"ספר לנו סיפור!" אמר ארנב מרץ.

"כן, בבקשה!" התחננה עליסה.

"ותזדרז," הוסיף הכובען, "אחרת תירדם שוב לפני שתגמור."

"היו היו שלוש אחיות קטנות," התחיל המנמנמן בחיפזון רב, "ושמותיהן היו אלזי, לייסי וטילי. והן גרו בתחתית של באר..."

"ממה הן חיו?" אמרה עליסה, שתמיד התעניינה מאוד בשאלות של אכילה ושתייה.

"הן חיו על דבש," אמר המנמנמן, אחרי שחשב דקה או שתיים.

"זה לא יכול להיות, אתה יודע," העירה עליסה בעדינות. "הן היו חולות."

"והן באמת היו," אמר המנמנמן. "חולות מאוד."

עליסה ניסתה לדמיין איך נראית דרך חיים יוצאת דופן כזאת, אבל זה בלבל אותה יותר מדי, אז המשיכה: "אבל למה הן גרו בתחתית של באר?"

"קחי עוד קצת תה," אמר ארנב מרץ לעליסה, ברצינות רבה.

"עוד לא לקחתי כלום," ענתה עליסה בטון נעלב, "אז אני לא יכולה לקחת עוד."

"את מתכוונת שאת לא יכולה לקחת פחות," אמר הכובען. "קל מאוד לקחת יותר מכלום."

"אף אחד לא שאל את דעתך," אמרה עליסה.

"מי מעיר עכשיו הערות אישיות?" שאל הכובען בניצחון.

עליסה לא ממש ידעה מה לומר על זה. אז היא מזגה לעצמה קצת תה ולקחה לחם וחמאה, ואז פנתה אל המנמנמן וחזרה על שאלתה: "למה הן גרו בתחתית של באר?"

המנמנמן שוב לקח דקה או שתיים לחשוב על זה, ואז אמר: "זאת הייתה באר דבש."

"אין דבר כזה!" התחילה עליסה בכעס רב, אבל הכובען וארנב מרץ עשו "שש! שש!" והמנמנמן העיר בזעף: "אם את לא יכולה להתנהג בנימוס, כדאי שתגמרי את הסיפור בעצמך."

"לא, בבקשה תמשיך!" אמרה עליסה בענווה רבה. "לא אפריע שוב. אני מניחה שאולי יש אחת כזאת."

"אחת, באמת!" אמר המנמנמן בכעס. אבל הוא הסכים להמשיך. "וכך שלוש האחיות הקטנות האלה... הן למדו לשאוב, את יודעת..."

"מה הן שאבו?" אמרה עליסה, ושכחה לגמרי את הבטחתה.

"דבש," אמר המנמנמן, הפעם בלי לחשוב בכלל.

"אני רוצה כוס נקייה," קטע הכובען. "בואו כולנו נזוז מקום אחד."

הוא זז כשדיבר, והמנמנמן הלך אחריו. ארנב מרץ עבר למקום של המנמנמן, ועליסה לקחה, בלי רצון רב, את המקום של ארנב מרץ. הכובען היה היחיד שהרוויח משהו מההחלפה. ומצבה של עליסה היה הרבה יותר גרוע מקודם, כי ארנב מרץ בדיוק הפך את כד החלב לתוך הצלחת שלו.

עליסה לא רצתה להעליב שוב את המנמנמן, אז התחילה בזהירות רבה: "אבל אני לא מבינה. מאיפה הן שאבו את הדבש?"

"אפשר לשאוב מים מבאר מים," אמר הכובען, "אז נדמה לי שאפשר לשאוב דבש מבאר דבש, נכון, טיפשה?"

"אבל הן היו בתוך הבאר," אמרה עליסה למנמנמן, והחליטה לא לשים לב להערה האחרונה.

"כמובן שהן היו," אמר המנמנמן, "באר היטב בפנים."

התשובה הזאת בלבלה כל כך את עליסה המסכנה, שהיא נתנה למנמנמן להמשיך זמן מה בלי להפריע לו.

"הן למדו לשאוב," המשיך המנמנמן, פיהק ושפשף את עיניו, כי נעשה ישנוני מאוד, "והן שאבו כל מיני דברים, כל דבר שמתחיל במ'..."

"למה במ'?" אמרה עליסה.

"למה לא?" אמר ארנב מרץ.

עליסה שתקה.

בינתיים עצם המנמנמן את עיניו והתחיל לשקוע בתנומה. אבל כשהכובען צבט אותו, הוא התעורר שוב בצווחה קטנה, והמשיך: "...שמתחיל במ', כמו מלכודות עכברים, ומולד הירח, ומחשבות, ומאום. את יודעת שאומרים על משהו שהוא 'שווה מאום'. ראית פעם דבר כזה, שאיבה של מאום?"

"באמת, עכשיו כשאתה שואל אותי," אמרה עליסה, מבולבלת מאוד, "אני לא חושבת..."

"אז את לא צריכה לדבר," אמר הכובען.

הגסות הזאת הייתה יותר ממה שעליסה יכלה לשאת. היא קמה בגועל רב והלכה. המנמנמן נרדם מיד, ואף אחד מהשניים האחרים לא שם לב כלל ללכתה, אף שהיא הביטה לאחור פעם או פעמיים, בחצי תקווה שיקראו לה. בפעם האחרונה שראתה אותם, הם ניסו להכניס את המנמנמן לתוך קומקום התה.

"בכל מקרה, לשם אני לא אלך יותר לעולם!" אמרה עליסה כשפילסה את דרכה ביער. "זאת מסיבת התה הכי טיפשית שהייתי בה בכל חיי!"

בדיוק כשאמרה את זה, הבחינה שבאחד העצים יש דלת שמובילה ישר לתוכו. "זה מוזר מאוד!" חשבה. "אבל הכול מוזר היום. אני חושבת שכדאי שאכנס מיד." ונכנסה.

שוב מצאה את עצמה באולם הארוך, ליד שולחן הזכוכית הקטן. "עכשיו אסתדר טוב יותר הפעם," אמרה לעצמה, והתחילה בכך שלקחה את מפתח הזהב הקטן ופתחה את הדלת שהובילה אל הגן. אחר כך ניגשה לכרסם את הפטרייה (היא שמרה פיסה ממנה בכיס) עד שהייתה בגובה של כשלושים סנטימטר. אחר כך הלכה במעבר הקטן, ואז... מצאה את עצמה סוף סוף בגן היפה, בין ערוגות הפרחים הצבעוניות והמזרקות הצוננות.