שיח ורדים גדול עמד ליד הכניסה לגן. הוורדים שצמחו עליו היו לבנים, אבל שלושה גננים עמדו לידו וצבעו אותם באדום בשקידה. עליסה חשבה שזה דבר מוזר מאוד, והתקרבה כדי להתבונן בהם. ובדיוק כשהגיעה אליהם, שמעה אחד מהם אומר: "תיזהר, חמש! אל תתיז עליי צבע ככה!"
"לא יכולתי שלא," אמר חמש בטון זועף. "שבע דחף לי את המרפק."
על זה הרים שבע את עיניו ואמר: "יפה מאוד, חמש! תמיד להטיל את האשמה על אחרים!"
"כדאי שאתה לא תדבר!" אמר חמש. "רק אתמול שמעתי את המלכה אומרת שמגיע לך שיערפו לך את הראש!"
"על מה?" אמר זה שדיבר ראשון.
"זה לא עניינך, שתיים!" אמר שבע.
"כן, זה כן עניינו!" אמר חמש. "ואני אגיד לו: זה היה על שהביא לטבחית פקעות של צבעונים במקום בצלים."
שבע זרק את המכחול שלו, ובדיוק התחיל: "נו, מכל הדברים הלא צודקים..." כשעינו נפלה במקרה על עליסה, שעמדה והתבוננה בהם, והוא עצר את עצמו פתאום. גם האחרים הסתובבו, וכולם קדו קידה עמוקה.
"תוכלו להגיד לי," אמרה עליסה, בביישנות מה, "למה אתם צובעים את הוורדים האלה?"
חמש ושבע לא אמרו דבר, אלא הביטו בשתיים. שתיים התחיל בקול נמוך: "נו, העניין הוא, את מבינה, גבירתי, שהיה צריך להיות פה שיח ורדים אדום, ואנחנו שתלנו לבן בטעות. ואם המלכה תגלה את זה, יערפו לכולנו את הראש, את יודעת. אז את מבינה, גבירתי, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, לפני שהיא מגיעה, כדי..." באותו רגע קרא חמש, שהביט בדאגה מעבר לגן: "המלכה! המלכה!" ושלושת הגננים השליכו את עצמם מיד אפיים ארצה. נשמע קול של צעדים רבים, ועליסה הביטה סביבה, להוטה לראות את המלכה.
קודם באו עשרה חיילים שנשאו אלות. כולם היו בצורה של שלושת הגננים: מלבניים ושטוחים, עם הידיים והרגליים בפינות. הם היו חיילי התלתן. אחריהם באו עשרת אנשי החצר. הם היו מקושטים כולם ביהלומים, והלכו בזוגות, כמו החיילים. אחריהם באו ילדי המלוכה. היו עשרה מהם, והיקירים הקטנים באו בדילוגים עליזים, יד ביד, בזוגות. כולם היו מקושטים בלבבות. אחר כך באו האורחים, רובם מלכים ומלכות, וביניהם זיהתה עליסה את הארנב הלבן. הוא דיבר בחיפזון ובעצבנות, חייך לכל מה שנאמר, ועבר על פניה בלי להבחין בה. אחריו בא נסיך הלבבות, ונשא את כתר המלך על כרית קטיפה ארגמנית. ואחרונים בכל התהלוכה המפוארת הזאת באו מלך ומלכת הלבבות.
עליסה התלבטה אם היא לא צריכה לשכב אפיים ארצה כמו שלושת הגננים, אבל לא זכרה ששמעה אי פעם על כלל כזה בתהלוכות. "וחוץ מזה, מה התועלת בתהלוכה," חשבה, "אם כולם צריכים לשכב על הפנים, כך שאף אחד לא יכול לראות אותה?" אז היא נשארה לעמוד במקומה, וחיכתה.
כשהתהלוכה הגיעה מול עליסה, כולם נעצרו והביטו בה, והמלכה אמרה בחומרה: "מי זאת?" היא אמרה את זה לנסיך הלבבות, שרק קד וחייך בתשובה.
"אידיוט!" אמרה המלכה, והניפה את ראשה בקוצר רוח. ואז פנתה אל עליסה והמשיכה: "מה שמך, ילדה?"
"שמי עליסה, אם יואיל הוד מלכותה," אמרה עליסה בנימוס רב. אבל לעצמה הוסיפה: "הרי הם רק חפיסת קלפים, בסך הכול. אני לא צריכה לפחד מהם!"
"ומי אלה?" אמרה המלכה, והצביעה על שלושת הגננים ששכבו סביב שיח הוורדים. כי, אתם מבינים, כיוון שהם שכבו על הפנים, והדוגמה על הגב שלהם הייתה כמו של כל שאר החפיסה, היא לא יכלה לדעת אם הם גננים, או חיילים, או אנשי חצר, או שלושה מילדיה שלה.
"איך אני אמורה לדעת?" אמרה עליסה, מופתעת מהאומץ של עצמה. "זה לא עניין שלי."
המלכה האדימה מזעם, ואחרי שנעצה בה מבט לרגע כמו חיית טרף, צרחה: "לערוף את ראשה! לערוף..."
"שטויות!" אמרה עליסה, בקול רם והחלטי מאוד, והמלכה שתקה.
המלך הניח את ידו על זרועה ואמר בביישנות: "תחשבי, יקירתי. היא רק ילדה!"
המלכה הסתובבה ממנו בכעס, ואמרה לנסיך: "תהפוך אותם!"
הנסיך עשה את זה, בזהירות רבה, ברגל אחת.
"קומו!" אמרה המלכה בקול צווחני ורם, ושלושת הגננים קפצו מיד והתחילו לקוד למלך, למלכה, לילדי המלוכה ולכל השאר.
"תפסיקו עם זה!" צרחה המלכה. "אתם עושים לי סחרחורת." ואז פנתה אל שיח הוורדים והמשיכה: "מה עשיתם כאן?"
"אם יואיל הוד מלכותה," אמר שתיים בטון עניו מאוד, וכרע על ברך אחת כשדיבר, "ניסינו..."
"אני רואה!" אמרה המלכה, שבינתיים בחנה את הוורדים. "לערוף את ראשיהם!" והתהלוכה המשיכה, ושלושה מהחיילים נשארו מאחור כדי להוציא להורג את הגננים האומללים, שרצו אל עליסה לבקש הגנה.
"לא יערפו את ראשיכם!" אמרה עליסה, והכניסה אותם לעציץ גדול שעמד בקרבת מקום. שלושת החיילים שוטטו דקה או שתיים וחיפשו אותם, ואז צעדו בשקט אחרי האחרים.
"ערפתם את ראשיהם?" צעקה המלכה.
"ראשיהם נעלמו, אם יואיל הוד מלכותה!" צעקו החיילים בתשובה.
"יפה מאוד!" צעקה המלכה. "את יודעת לשחק קרוקט?"
החיילים שתקו והביטו בעליסה, כי היה ברור שהשאלה מופנית אליה.
"כן!" צעקה עליסה.
"אז בואי!" שאגה המלכה, ועליסה הצטרפה לתהלוכה, ותהתה מאוד מה יקרה עכשיו.
"זה... זה יום יפה מאוד!" אמר קול ביישני לצדה. היא הלכה ליד הארנב הלבן, שהציץ בדאגה בפניה.
"מאוד," אמרה עליסה. "איפה הדוכסית?"
"שקט! שקט!" אמר הארנב בטון נמוך וחפוז. הוא הביט בדאגה מעבר לכתפו כשדיבר, ואז התרומם על קצות האצבעות, קירב את פיו לאוזנה ולחש: "היא נידונה להוצאה להורג."
"על מה?" אמרה עליסה.
"אמרת 'אוי, חבל'?" שאל הארנב.
"לא, לא אמרתי," אמרה עליסה. "אני בכלל לא חושבת שזה חבל. אמרתי 'על מה?'"
"היא סטרה למלכה על האוזניים..." התחיל הארנב. עליסה פלטה צווחת צחוק קטנה. "הו, שקט!" לחש הארנב בטון מבוהל. "המלכה תשמע אותך! את מבינה, היא איחרה קצת, והמלכה אמרה..."
"למקומות!" צעקה המלכה בקול רעם, והאנשים התחילו להתרוצץ לכל הכיוונים ולהיתקל זה בזה. אבל תוך דקה או שתיים התמקמו, והמשחק התחיל. עליסה חשבה שמעולם בחייה לא ראתה מגרש קרוקט מוזר כזה. הוא היה כולו תלוליות ותלמים. הכדורים היו קיפודים חיים, המקלות היו פלמינגו חיים, והחיילים היו צריכים להתקפל ולעמוד על הידיים והרגליים כדי ליצור את הקשתות.
הקושי העיקרי שעליסה מצאה בהתחלה היה לשלוט בפלמינגו שלה. היא הצליחה לתחוב את גופו בנוחות למדי מתחת לזרועה, ורגליו משתלשלות למטה. אבל בדרך כלל, בדיוק כשיישרה יפה את צווארו ועמדה להכות בקיפוד בראשו, הוא היה מסתובב ומביט למעלה אל פניה בהבעה מבולבלת כזאת, שהיא לא יכלה שלא לפרוץ בצחוק. וכשהורידה שוב את ראשו ועמדה להתחיל מחדש, היה מרגיז מאוד לגלות שהקיפוד התפרש ובדיוק זוחל משם. וחוץ מכל זה, בדרך כלל עמדה תלולית או תלם בדרך לכל מקום שאליו רצתה לשלוח את הקיפוד. וכיוון שהחיילים המקופלים כל הזמן קמו והלכו לחלקים אחרים של המגרש, עליסה הגיעה עד מהרה למסקנה שזה משחק קשה מאוד באמת.
כל השחקנים שיחקו בבת אחת בלי לחכות לתורם, רבו כל הזמן ונלחמו על הקיפודים. ותוך זמן קצר מאוד המלכה הייתה בזעם נורא, והתהלכה ורקעה ברגליה וצעקה "לערוף את ראשו!" או "לערוף את ראשה!" בערך פעם בדקה.
עליסה התחילה להרגיש לא בנוח. אמנם עוד לא היה לה שום ויכוח עם המלכה, אבל היא ידעה שזה יכול לקרות בכל רגע. "ואז," חשבה, "מה יהיה איתי? הם אוהבים נורא לערוף ראשים כאן. הפלא הגדול הוא שבכלל נשאר מישהו בחיים!"
היא חיפשה מסביב איזו דרך לברוח, ותהתה אם תוכל להסתלק בלי שיראו אותה, כשהבחינה במראה מוזר באוויר. בהתחלה זה בלבל אותה מאוד, אבל אחרי שהתבוננה בו דקה או שתיים, הבינה שזה חיוך, ואמרה לעצמה: "זה החתול מצ'שייר. עכשיו יהיה לי עם מי לדבר."
"איך הולך לך?" אמר החתול, ברגע שהיה מספיק פה כדי לדבר בו.
עליסה חיכתה עד שהעיניים הופיעו, ואז הנהנה. "אין טעם לדבר איתו," חשבה, "עד שהאוזניים שלו יגיעו, או לפחות אחת מהן." עוד דקה, וכל הראש הופיע, ואז הניחה עליסה את הפלמינגו שלה והתחילה לספר על המשחק, שמחה מאוד שיש לה מישהו שמקשיב לה. נראה שהחתול חשב שמספיק ממנו נראה עכשיו, ויותר ממנו לא הופיע.
"אני לא חושבת שהם משחקים בהגינות בכלל," התחילה עליסה, בטון מתלונן למדי, "וכולם רבים בצורה כל כך נוראה, שאי אפשר לשמוע את עצמך מדבר. ונראה שאין להם שום חוקים מסוימים. לפחות אם יש, אף אחד לא שם לב אליהם. ואין לך מושג כמה מבלבל זה שכל הדברים חיים. למשל, הקשת שאני צריכה לעבור בה עכשיו מטיילת לה בקצה השני של המגרש. ובדיוק עכשיו הייתי מכה את הקיפוד של המלכה, רק שהוא ברח כשראה את שלי מגיע!"
"איך את אוהבת את המלכה?" אמר החתול בקול נמוך.
"בכלל לא," אמרה עליסה. "היא כל כך..." בדיוק אז הבחינה שהמלכה ממש מאחוריה ומקשיבה. אז המשיכה: "...עומדת לנצח, שבקושי שווה לגמור את המשחק."
המלכה חייכה והמשיכה ללכת.
"עם מי את מדברת?" אמר המלך, שניגש אל עליסה והביט בראש החתול בסקרנות רבה.
"זה ידיד שלי, חתול מצ'שייר," אמרה עליסה. "הרשה לי להציג אותו."
"אני בכלל לא אוהב איך שהוא נראה," אמר המלך. "אבל הוא רשאי לנשק את ידי, אם הוא רוצה."
"אני מעדיף שלא," העיר החתול.
"אל תהיה חצוף," אמר המלך, "ואל תסתכל עליי ככה!" והוא נעמד מאחורי עליסה כשדיבר.
"גם חתול רשאי להביט במלך," אמרה עליסה. "קראתי את זה באיזה ספר, אבל אני לא זוכרת איפה."
"נו, צריך לסלק אותו," אמר המלך בהחלטיות רבה, וקרא למלכה, שעברה שם באותו רגע: "יקירתי! הייתי רוצה שתסלקי את החתול הזה!"
למלכה הייתה רק דרך אחת לפתור את כל הקשיים, גדולים כקטנים. "לערוף את ראשו!" אמרה, בלי אפילו להסתובב.
"אני אביא את התליין בעצמי," אמר המלך בלהיטות, ומיהר משם.
עליסה חשבה שכדאי לה לחזור ולראות איך מתקדם המשחק, כששמעה את קולה של המלכה מרחוק, צורחת מזעם. היא כבר שמעה אותה דנה שלושה מהשחקנים להוצאה להורג על שהחמיצו את תורם, והיא בכלל לא אהבה את המצב, כי המשחק היה בבלבול כזה, שהיא אף פעם לא ידעה אם תורה או לא. אז הלכה לחפש את הקיפוד שלה.
הקיפוד היה עסוק בקרב עם קיפוד אחר, וזה נראה לעליסה הזדמנות מצוינת להכות אחד מהם בשני. הקושי היחיד היה שהפלמינגו שלה עבר לצד השני של הגן, ושם ראתה אותו מנסה, בצורה חסרת אונים, לעוף ולעלות על עץ.
עד שתפסה את הפלמינגו והחזירה אותו, הקרב נגמר, ושני הקיפודים נעלמו מהעין. "אבל זה לא כל כך משנה," חשבה עליסה, "כי כל הקשתות נעלמו מהצד הזה של המגרש." אז היא תחבה אותו מתחת לזרועה, כדי שלא יברח שוב, וחזרה לשוחח עוד קצת עם הידיד שלה.
כשחזרה אל החתול מצ'שייר, הופתעה למצוא קהל גדול למדי שהתאסף סביבו. התנהל ויכוח בין התליין, המלך והמלכה, שדיברו כולם בבת אחת, בזמן שכל השאר שתקו לגמרי ונראו מאוד לא בנוח.
ברגע שעליסה הופיעה, פנו אליה שלושתם כדי שתכריע בשאלה, וחזרו לפניה על הטיעונים שלהם. אבל כיוון שכולם דיברו בבת אחת, היה לה קשה מאוד להבין בדיוק מה הם אומרים.
הטיעון של התליין היה שאי אפשר לערוף ראש אם אין גוף לערוף אותו ממנו. שהוא אף פעם לא היה צריך לעשות דבר כזה, והוא לא מתכוון להתחיל בגילו.
הטיעון של המלך היה שאפשר לערוף את ראשו של כל דבר שיש לו ראש, ושאסור לדבר שטויות.
הטיעון של המלכה היה שאם לא יעשו משהו בעניין בפחות מרגע, היא תוציא להורג את כולם, מסביב. (ההערה האחרונה הזאת היא שגרמה לכל החבורה להיראות רצינית ומודאגת כל כך.)
לעליסה לא עלה בדעתה שום דבר אחר לומר מלבד: "הוא שייך לדוכסית. כדאי שתשאלו אותה על זה."
"היא בכלא," אמרה המלכה לתליין. "תביא אותה לכאן." והתליין יצא לדרך כמו חץ.
ראש החתול התחיל להתעמעם ברגע שהתליין הלך, ועד שחזר עם הדוכסית, הוא נעלם לגמרי. אז המלך והתליין התרוצצו בפראות הנה והנה וחיפשו אותו, בזמן ששאר החבורה חזרה למשחק.