"את לא יכולה לתאר לעצמך כמה אני שמחה לראות אותך שוב, יקירתי!" אמרה הדוכסית, כששילבה בחיבה את זרועה בזרועה של עליסה, והן הלכו משם יחד.
עליסה שמחה מאוד למצוא אותה במצב רוח כל כך נעים, וחשבה לעצמה שאולי זה היה רק הפלפל שעשה אותה פראית כל כך כשנפגשו במטבח.
"כשאני אהיה דוכסית," אמרה לעצמה (אבל לא בטון מלא תקווה במיוחד), "לא יהיה במטבח שלי פלפל בכלל. מרק טוב מאוד גם בלי. אולי זה תמיד הפלפל שעושה אנשים חמי מזג," המשיכה, מרוצה מאוד שגילתה מין כלל חדש, "והחומץ שעושה אותם חמוצים, והקמומיל שעושה אותם מרירים, ו... וסוכריות וכאלה שעושים ילדים מתוקים. הלוואי שאנשים ידעו את זה. אז הם לא היו קמצנים כל כך עם ממתקים, אתם יודעים..."
בינתיים היא שכחה לגמרי את הדוכסית, ונבהלה קצת כששמעה את קולה ממש ליד אוזנה. "את חושבת על משהו, יקירתי, וזה גורם לך לשכוח לדבר. אני לא יכולה להגיד לך כרגע מה מוסר ההשכל של זה, אבל אזכר בעוד רגע."
"אולי אין לזה מוסר השכל," העזה עליסה להעיר.
"נו, נו, ילדה!" אמרה הדוכסית. "לכל דבר יש מוסר השכל, אם רק מוצאים אותו." והיא נדחקה קרוב יותר לצדה של עליסה כשדיברה.
עליסה לא אהבה כל כך להיות קרובה אליה כל כך. ראשית, כי הדוכסית הייתה מכוערת מאוד. ושנית, כי היא הייתה בדיוק בגובה המתאים כדי להניח את הסנטר שלה על הכתף של עליסה, וזה היה סנטר חד באופן לא נוח. אבל עליסה לא רצתה להיות גסה, אז סבלה את זה כמה שיכלה.
"המשחק הולך קצת יותר טוב עכשיו," אמרה, כדי להמשיך קצת את השיחה.
"כך הוא," אמרה הדוכסית. "ומוסר ההשכל של זה הוא: 'הו, האהבה, האהבה היא שמסובבת את העולם!'"
"מישהו אמר," לחשה עליסה, "שהעולם מסתובב כשכל אחד עוסק בעניינים שלו!"
"אה, נו! זה פחות או יותר אותו דבר," אמרה הדוכסית, ותקעה את הסנטר הקטן והחד שלה בכתף של עליסה כשהוסיפה: "ומוסר ההשכל של זה הוא: 'שמור על המובן, והצלילים ישמרו על עצמם.'"
"כמה היא אוהבת למצוא מוסר השכל בדברים!" חשבה עליסה לעצמה.
"אני מניחה שאת תוהה למה אני לא מחבקת אותך במותניים," אמרה הדוכסית אחרי הפסקה. "הסיבה היא שאני לא בטוחה מה מזגו של הפלמינגו שלך. לנסות את הניסוי?"
"הוא עלול לנשוך," ענתה עליסה בזהירות, ולא השתוקקה כלל שהניסוי ייעשה.
"נכון מאוד," אמרה הדוכסית. "פלמינגו וחרדל, שניהם עוקצים. ומוסר ההשכל של זה הוא: 'מצא מין את מינו.'"
"רק שחרדל הוא לא ציפור," העירה עליסה.
"צודקת, כרגיל," אמרה הדוכסית. "איזו דרך ברורה יש לך להציג דברים!"
"הוא מינרל, נדמה לי," אמרה עליסה.
"כמובן שהוא מינרל," אמרה הדוכסית, שנראתה מוכנה להסכים לכל מה שעליסה אמרה. "יש מכרה חרדל גדול כאן בסביבה. ומוסר ההשכל של זה הוא: 'כמה שיותר מכרות לי, כך פחות לך.'"
"הו, אני יודעת!" קראה עליסה, שלא הקשיבה להערה האחרונה, "הוא ירק. הוא לא נראה כמו ירק, אבל הוא ירק."
"אני מסכימה איתך לגמרי," אמרה הדוכסית. "ומוסר ההשכל של זה הוא: 'היה מה שהיית רוצה להיראות', או אם תרצי שאגיד את זה בפשטות רבה יותר: 'לעולם אל תדמיין שאינך אחר ממה שעשוי להיראות לאחרים שמה שהיית או יכולת להיות לא היה אחר ממה שהיית היה נראה להם כאחר.'"
"נדמה לי שהייתי מבינה את זה יותר טוב," אמרה עליסה בנימוס רב, "אילו זה היה כתוב לפניי. אבל אני לא ממש מצליחה לעקוב כשאת אומרת את זה."
"זה כלום לעומת מה שהייתי יכולה לומר, אילו רציתי," ענתה הדוכסית בטון מרוצה.
"בבקשה אל תטרחי לומר את זה באופן ארוך יותר," אמרה עליסה.
"הו, אל תדברי על טרחה!" אמרה הדוכסית. "אני נותנת לך במתנה את כל מה שאמרתי עד עכשיו."
"איזו מתנה זולה!" חשבה עליסה. "אני שמחה שלא נותנים מתנות יום הולדת כאלה!" אבל היא לא העזה לומר את זה בקול.
"שוב חושבת?" שאלה הדוכסית, ותקעה בה שוב את הסנטר הקטן והחד שלה.
"יש לי זכות לחשוב," אמרה עליסה בחריפות, כי התחילה להרגיש קצת מוטרדת.
"בדיוק אותה זכות," אמרה הדוכסית, "שיש לחזירים לעוף. ומוסר הה..."
אבל כאן, להפתעתה הגדולה של עליסה, נדם קולה של הדוכסית, אפילו באמצע המילה האהובה עליה, "מוסר השכל", והזרוע ששולבה בזרועה התחילה לרעוד. עליסה הרימה את עיניה, והנה עמדה לפניהן המלכה, בזרועות שלובות, זועפת כמו סופת רעמים.
"יום יפה, הוד מלכותך!" התחילה הדוכסית בקול נמוך וחלש.
"עכשיו אני מזהירה אותך בהגינות," צעקה המלכה ורקעה ברגלה באדמה כשדיברה. "או שאת תסתלקי, או שהראש שלך יסתלק, ובתוך חצי רגע! תבחרי!"
הדוכסית בחרה, ונעלמה תוך רגע.
"בואי נמשיך במשחק," אמרה המלכה לעליסה. ועליסה הייתה מבוהלת מכדי לומר מילה, אבל הלכה אחריה לאט בחזרה אל מגרש הקרוקט.
האורחים האחרים ניצלו את היעדרה של המלכה ונחו בצל. אבל ברגע שראו אותה, מיהרו לחזור למשחק, והמלכה רק העירה שרגע של עיכוב יעלה להם בחייהם.
כל הזמן ששיחקו לא הפסיקה המלכה לריב עם השחקנים האחרים ולצעוק "לערוף את ראשו!" או "לערוף את ראשה!" את אלה שדנה, לקחו למעצר החיילים, שכמובן נאלצו להפסיק להיות קשתות כדי לעשות את זה. כך שאחרי חצי שעה בערך לא נשארו קשתות בכלל, וכל השחקנים, חוץ מהמלך, המלכה ועליסה, היו במעצר ונידונו להוצאה להורג.
אז הפסיקה המלכה, מתנשפת לגמרי, ואמרה לעליסה: "כבר ראית את הצב המדומה?"
"לא," אמרה עליסה. "אני אפילו לא יודעת מה זה צב מדומה."
"זה הדבר שממנו מכינים מרק צב מדומה," אמרה המלכה.
"אף פעם לא ראיתי כזה, וגם לא שמעתי על כזה," אמרה עליסה.
"אז בואי," אמרה המלכה, "והוא יספר לך את תולדותיו."
כשהלכו משם יחד, שמעה עליסה את המלך אומר בקול נמוך לכל הנוכחים: "כולכם מקבלים חנינה." "נו, זה דבר טוב!" אמרה לעצמה, כי היא הרגישה אומללה מאוד בגלל כל ההוצאות להורג שהמלכה ציוותה.
עד מהרה הגיעו אל גריפון ששכב ישן עמוק בשמש. (אם אתם לא יודעים מה זה גריפון, זה יצור שחציו נשר וחציו אריה.) "קום, עצלן!" אמרה המלכה. "וקח את הגברת הצעירה הזאת לראות את הצב המדומה ולשמוע את תולדותיו. אני חייבת לחזור ולהשגיח על כמה הוצאות להורג שציוויתי." והיא הלכה משם, והשאירה את עליסה לבד עם הגריפון. עליסה לא ממש אהבה איך שהיצור נראה, אבל בסך הכול חשבה שיהיה בטוח באותה מידה להישאר איתו כמו ללכת אחרי המלכה הפראית ההיא. אז חיכתה.
הגריפון התיישב ושפשף את עיניו. אחר כך הביט במלכה עד שנעלמה מהעין. אחר כך צחקק. "איזה כיף!" אמר הגריפון, חצי לעצמו, חצי לעליסה.
"מה הכיף?" אמרה עליסה.
"נו, היא," אמר הגריפון. "זה הכול בדמיון שלה. הם אף פעם לא מוציאים להורג אף אחד, את יודעת. בואי!"
"כולם אומרים כאן 'בואי!'" חשבה עליסה כשהלכה אחריו לאט. "אף פעם בחיים לא נתנו לי כל כך הרבה פקודות, אף פעם!"
הם לא הלכו רחוק לפני שראו מרחוק את הצב המדומה, יושב עצוב ובודד על מדף סלע קטן. וכשהתקרבו, שמעה אותו עליסה נאנח כאילו לבו עומד להישבר. היא ריחמה עליו מאוד. "מה הצער שלו?" שאלה את הגריפון. והגריפון ענה, כמעט באותן מילים כמו קודם: "זה הכול בדמיון שלו. אין לו שום צער, את יודעת. בואי!"
אז הם ניגשו אל הצב המדומה, שהביט בהם בעיניים גדולות מלאות דמעות, אבל לא אמר דבר.
"הגברת הצעירה הזאת," אמר הגריפון, "היא רוצה לדעת את התולדות שלך, היא רוצה."
"אני אספר לה אותן," אמר הצב המדומה בקול עמוק וחלול. "שבו, שניכם, ואל תגידו מילה עד שאגמור."
אז הם התיישבו, ואף אחד לא דיבר כמה דקות. עליסה חשבה לעצמה: "אני לא מבינה איך הוא יוכל אי פעם לגמור, אם הוא לא מתחיל." אבל היא חיכתה בסבלנות.
"פעם," אמר הצב המדומה לבסוף, באנחה עמוקה, "הייתי צב אמיתי."
אחרי המילים האלה באה שתיקה ארוכה מאוד, שרק קריאה של "הכקררר!" מהגריפון קטעה אותה מדי פעם, וגם היבבות הכבדות והבלתי פוסקות של הצב המדומה. עליסה כמעט קמה ואמרה: "תודה לך, אדוני, על הסיפור המעניין שלך," אבל לא יכלה שלא לחשוב שבטוח יש עוד המשך, אז ישבה בשקט ולא אמרה דבר.
"כשהיינו קטנים," המשיך הצב המדומה לבסוף, בשקט רב יותר, אף שעדיין התייפח קצת מדי פעם, "הלכנו לבית ספר בים. המורה היה צב זקן. קראנו לו צב יבשה..."
"למה קראתם לו צב יבשה, אם הוא לא היה כזה?" שאלה עליסה.
"קראנו לו צב יבשה כי השיעורים שלו היו כל כך יבשים," אמר הצב המדומה בכעס. "באמת, את איטית מאוד!"
"את צריכה להתבייש בעצמך ששאלת שאלה פשוטה כזאת," הוסיף הגריפון. ואז שניהם ישבו בשתיקה והביטו בעליסה המסכנה, שהרגישה שהיא מוכנה לשקוע באדמה. לבסוף אמר הגריפון לצב המדומה: "קדימה, ידידי! אל תמרח את זה כל היום!" והוא המשיך במילים האלה:
"כן, הלכנו לבית ספר בים, אף שאולי את לא מאמינה..."
"אף פעם לא אמרתי שאני לא מאמינה!" קטעה אותו עליסה.
"אמרת," אמר הצב המדומה.
"תחזיקי את הלשון!" הוסיף הגריפון, לפני שעליסה הספיקה לדבר שוב. הצב המדומה המשיך.
"קיבלנו את החינוך הטוב ביותר. למעשה, הלכנו לבית הספר כל יום..."
"גם אני הלכתי לבית ספר יומי," אמרה עליסה. "אתה לא צריך להיות כל כך גאה."
"עם תוספות?" שאל הצב המדומה, בדאגה מסוימת.
"כן," אמרה עליסה. "למדנו צרפתית ומוזיקה."
"וכביסה?" אמר הצב המדומה.
"בטח שלא!" אמרה עליסה בכעס.
"אה! אז שלך לא היה בית ספר טוב באמת," אמר הצב המדומה בטון של הקלה גדולה. "אצלנו, בסוף החשבון, היה כתוב: 'צרפתית, מוזיקה וכביסה, בתוספת תשלום.'"
"לא יכולת להזדקק לזה הרבה," אמרה עליסה, "כשגרת בקרקעית הים."
"לא הייתה לי אפשרות לשלם כדי ללמוד את זה," אמר הצב המדומה באנחה. "למדתי רק את התוכנית הרגילה."
"מה היה בה?" שאלה עליסה.
"קריעה וכתישה, כמובן, בתור התחלה," ענה הצב המדומה. "ואחר כך הענפים השונים של החשבון: חיבוק, חיסול, כיעור וחילוקי דעות."
"אף פעם לא שמעתי על 'כיעור'," העזה עליסה לומר. "מה זה?"
הגריפון הרים את שתי כפותיו בהפתעה. "מה! אף פעם לא שמעת על כיעור!" קרא. "את יודעת מה זה ייפוי, אני מניח?"
"כן," אמרה עליסה בהיסוס. "זה אומר... לעשות... משהו... יפה יותר."
"נו, אז," המשיך הגריפון, "אם את לא יודעת מה זה כיעור, את באמת פתיה."
עליסה לא הרגישה מעודדת לשאול עוד שאלות על זה, אז פנתה אל הצב המדומה ואמרה: "מה עוד הייתם צריכים ללמוד?"
"נו, הייתה היסטריה," ענה הצב המדומה, וספר את המקצועות על סנפיריו, "היסטריה עתיקה וחדשה, עם ימוגרפיה. אחר כך רישול. מורה הרישול היה צלופח ים זקן, שהיה בא פעם בשבוע. הוא לימד אותנו רישול, מתיחות והתעלפות בטבעות."
"איך זה היה?" אמרה עליסה.
"נו, אני לא יכול להראות לך את זה בעצמי," אמר הצב המדומה. "אני נוקשה מדי. והגריפון אף פעם לא למד את זה."
"לא היה לי זמן," אמר הגריפון. "אבל הלכתי למורה ללימודים קלאסיים. הוא היה סרטן זקן, הוא היה."
"אני אף פעם לא הלכתי אליו," אמר הצב המדומה באנחה. "הוא לימד לגלוג ויגון, כך היו אומרים."
"נכון, נכון," אמר הגריפון, ונאנח בתורו. ושני היצורים הסתירו את פניהם בכפותיהם.
"וכמה שעות ביום למדתם?" אמרה עליסה, ומיהרה לשנות נושא.
"עשר שעות ביום הראשון," אמר הצב המדומה, "תשע ביום שאחריו, וכן הלאה."
"איזו תוכנית מוזרה!" קראה עליסה.
"בגלל זה קוראים להם שיעורים," העיר הגריפון, "כי בכל יום מקצצים בשיעור שלהם."
זה היה רעיון חדש לגמרי לעליסה, והיא חשבה עליו קצת לפני שהעירה את ההערה הבאה שלה. "אז היום האחד עשר היה ודאי יום חופש?"
"כמובן שהיה," אמר הצב המדומה.
"ואיך הסתדרתם ביום השנים עשר?" המשיכה עליסה בלהיטות.
"מספיק על שיעורים," קטע אותה הגריפון בטון החלטי מאוד. "ספר לה משהו על המשחקים עכשיו."