הצב המדומה נאנח עמוקות והעביר את גב אחד מסנפיריו על עיניו. הוא הביט בעליסה וניסה לדבר, אבל דקה או שתיים חנקו היבבות את קולו. "כאילו יש לו עצם בגרון," אמר הגריפון, וניגש לנער אותו ולהכות לו על הגב. לבסוף חזר הקול לצב המדומה, ודמעות זולגות על לחייו, הוא המשיך:
"אולי לא חיית הרבה מתחת לים..." ("לא חייתי," אמרה עליסה) "...ואולי אף פעם אפילו לא הציגו אותך בפני לובסטר..." (עליסה התחילה לומר "פעם טעמתי..." אבל עצרה את עצמה בחיפזון ואמרה: "לא, אף פעם") "...כך שאין לך מושג איזה דבר נפלא זה קדריל לובסטרים!"
"באמת שלא," אמרה עליסה. "איזה מין ריקוד זה?"
"נו," אמר הגריפון, "קודם עומדים בשורה לאורך חוף הים..."
"שתי שורות!" קרא הצב המדומה. "כלבי ים, צבים, סלמונים וכן הלאה. ואז, כשמפנים מהדרך את כל המדוזות..."
"זה בדרך כלל לוקח קצת זמן," קטע הגריפון.
"...מתקדמים פעמיים..."
"כל אחד עם לובסטר בתור בן זוג!" קרא הגריפון.
"כמובן," אמר הצב המדומה. "מתקדמים פעמיים, פונים אל בני הזוג..."
"...מחליפים לובסטרים, ונסוגים באותו סדר," המשיך הגריפון.
"ואז, את יודעת," המשיך הצב המדומה, "זורקים את ה..."
"את הלובסטרים!" צעק הגריפון, וזינק באוויר.
"...הכי רחוק לתוך הים שאפשר..."
"שוחים אחריהם!" צרח הגריפון.
"עושים סלטה בים!" קרא הצב המדומה, ופיזז בפראות מסביב.
"שוב מחליפים לובסטרים!" צווח הגריפון בקול גדול.
"חוזרים ליבשה, וזה כל התבנית הראשונה," אמר הצב המדומה, והנמיך פתאום את קולו. ושני היצורים, שקיפצו כל הזמן הזה כמו משוגעים, התיישבו שוב בעצב ובשקט והביטו בעליסה.
"זה ודאי ריקוד יפה מאוד," אמרה עליסה בביישנות.
"היית רוצה לראות קצת ממנו?" אמר הצב המדומה.
"מאוד," אמרה עליסה.
"בוא, ננסה את התבנית הראשונה!" אמר הצב המדומה לגריפון. "אנחנו יכולים להסתדר בלי לובסטרים, אתה יודע. מי ישיר?"
"הו, אתה תשיר," אמר הגריפון. "אני שכחתי את המילים."
אז הם התחילו לרקוד בחגיגיות סביב עליסה, סביב וסביב, ומדי פעם דרכו לה על הבהונות כשעברו קרוב מדי, ונפנפו בכפותיהם הקדמיות כדי לסמן את הקצב, בזמן שהצב המדומה שר את השיר הזה, לאט מאוד ובעצב:
"'אולי תלך קצת יותר מהר?' שאלה לבנית את השבלול,
'יש טונה ממש מאחורינו, והיא דורכת לי על הזנב בלי גבול.
ראה בכמה להט הלובסטרים והצבים מתקדמים!
הם מחכים על החצץ, תבוא איתנו לריקודים?
תבוא, לא תבוא, תבוא, לא תבוא, תבוא לרקוד איתנו?
תבוא, לא תבוא, תבוא, לא תבוא, לא תבוא לרקוד איתנו?
אין לך שום מושג כמה זה יהיה נהדר ושמח,
כשיזרקו אותנו עם הלובסטרים הרחק אל הים הפתוח!'
אבל השבלול ענה: 'רחוק מדי, רחוק מדי!' והביט בה בפקפוק,
ואמר שהוא מודה ללבנית בנימוס, אבל לא יבוא לרקוד ריקוד.
לא רצה, לא יכול, לא רצה, לא יכול, לא רצה לרקוד ריקוד.
לא רצה, לא יכול, לא רצה, לא יכול, לא יכול לרקוד ריקוד.
'מה זה משנה כמה רחוק נלך?' ענתה ידידתו בעלת הקשקשים.
'יש חוף אחר, אתה יודע, בצד השני של המים.
ככל שמתרחקים מאנגליה, מתקרבים לצרפת יותר ויותר,
אז אל תחוויר, שבלול אהוב, ובוא לרקוד איתנו מהר.
תבוא, לא תבוא, תבוא, לא תבוא, תבוא לרקוד איתנו?
תבוא, לא תבוא, תבוא, לא תבוא, לא תבוא לרקוד איתנו?'"
"תודה, זה ריקוד מעניין מאוד לצפות בו," אמרה עליסה, ששמחה מאוד שהוא נגמר סוף סוף. "ואני כל כך אוהבת את השיר המוזר הזה על הלבנית!"
"הו, לגבי הלבנית," אמר הצב המדומה, "הן... ראית אותן, כמובן?"
"כן," אמרה עליסה, "ראיתי אותן הרבה פעמים בארוח..." והיא עצרה את עצמה בחיפזון.
"אני לא יודע איפה זה ארוח," אמר הצב המדומה, "אבל אם ראית אותן כל כך הרבה פעמים, כמובן שאת יודעת איך הן נראות."
"נדמה לי שכן," ענתה עליסה מהורהרת. "הזנבות שלהן בתוך הפה, והן מכוסות כולן בפירורי לחם."
"את טועה לגבי הפירורים," אמר הצב המדומה. "פירורים היו נשטפים כולם בים. אבל הזנבות שלהן באמת בתוך הפה, והסיבה היא..." כאן פיהק הצב המדומה ועצם את עיניו. "ספר לה על הסיבה וכל זה," אמר לגריפון.
"הסיבה היא," אמר הגריפון, "שהן התעקשו ללכת עם הלובסטרים לריקוד. אז זרקו אותן לים. אז הן היו צריכות ליפול מרחק רב. אז הזנבות שלהן נתקעו להן בפה. אז הן לא הצליחו להוציא אותם. זה הכול."
"תודה," אמרה עליסה, "זה מעניין מאוד. אף פעם לא ידעתי כל כך הרבה על לבנית."
"אני יכול לספר לך יותר מזה, אם את רוצה," אמר הגריפון. "את יודעת למה קוראים לה לבנית?"
"אף פעם לא חשבתי על זה," אמרה עליסה. "למה?"
"היא מלבינה את המגפיים והנעליים," ענה הגריפון בחגיגיות רבה.
עליסה הייתה מבולבלת לגמרי. "מלבינה את המגפיים והנעליים!" חזרה בפליאה.
"נו, במה מצחצחים את הנעליים שלך?" אמר הגריפון. "כלומר, מה עושה אותן מבריקות כל כך?"
עליסה הביטה בהן, וחשבה קצת לפני שענתה. "מצחצחים אותן במשחה שחורה, נדמה לי."
"מגפיים ונעליים מתחת לים," המשיך הגריפון בקול עמוק, "מלבינים בלבנית. עכשיו את יודעת."
"וממה עושים אותן?" שאלה עליסה בסקרנות רבה.
"מסוליות של דגי סול ומעקבים של צלופחים, כמובן," ענה הגריפון בקוצר רוח למדי. "כל שרימפס היה יכול להגיד לך את זה."
"אילו הייתי הלבנית," אמרה עליסה, שמחשבותיה עוד היו נתונות לשיר, "הייתי אומרת לטונה: 'תתרחקי, בבקשה. אנחנו לא רוצים אותך איתנו!'"
"הן היו חייבות לקחת אותה איתן," אמר הצב המדומה. "שום דג חכם לא הולך לשום מקום בלי טונה."
"באמת שלא?" אמרה עליסה בטון של הפתעה גדולה.
"כמובן שלא," אמר הצב המדומה. "הרי אם דג היה בא אליי ואומר לי שהוא יוצא למסע, הייתי שואל: 'באיזו טונה?'"
"אתה לא מתכוון 'באיזו כוונה'?" אמרה עליסה.
"אני מתכוון למה שאני אומר," ענה הצב המדומה בטון נעלב. והגריפון הוסיף: "בואי, נשמע קצת מההרפתקאות שלך."
"אני יכולה לספר לכם את ההרפתקאות שלי, מהבוקר," אמרה עליסה בביישנות מה. "אבל אין טעם לחזור לאתמול, כי אז הייתי אדם אחר."
"תסבירי את כל זה," אמר הצב המדומה.
"לא, לא! קודם ההרפתקאות," אמר הגריפון בטון חסר סבלנות. "הסברים לוקחים זמן נורא."
אז עליסה התחילה לספר להם את ההרפתקאות שלה, מהרגע שראתה לראשונה את הארנב הלבן. בהתחלה היא הייתה קצת עצבנית, כי שני היצורים התקרבו אליה כל כך, אחד מכל צד, ופקחו את עיניהם ופיותיהם כל כך לרווחה. אבל היא אזרה אומץ ככל שהמשיכה. המאזינים שלה היו שקטים לגמרי עד שהגיעה לחלק שבו דקלמה לזחל את "אתה זקן, אבא ויליאם", וכל המילים יצאו אחרת. אז שאף הצב המדומה נשימה ארוכה ואמר: "זה מוזר מאוד."
"הכול מוזר בערך כמה שאפשר," אמר הגריפון.
"הכול יצא אחרת!" חזר הצב המדומה מהורהר. "הייתי רוצה לשמוע אותה מנסה לדקלם משהו עכשיו. תגיד לה להתחיל." הוא הביט בגריפון כאילו חשב שיש לו איזו סמכות על עליסה.
"קומי ודקלמי את 'זהו קול העצלן'," אמר הגריפון.
"איך היצורים האלה נותנים פקודות ומכריחים לדקלם שיעורים!" חשבה עליסה. "כאילו אני בבית הספר." אבל היא קמה והתחילה לדקלם. אלא שראשה היה מלא כל כך בקדריל הלובסטרים, שהיא בקושי ידעה מה היא אומרת, והמילים יצאו מוזרות מאוד:
"זהו קול הלובסטר, שמעתי אותו אומר:
'אפיתם אותי חום מדי, אפזר על שערי סוכר.'
כמו ברווז עם עפעפיו, כך הוא עם חוטמו
מתקן חגורה וכפתורים, ומפנה החוצה את אצבעות רגלו.
כשהחולות יבשים, הוא עליז כמו עפרוני,
ומדבר על הכריש בבוז, בטון גאה ושאנני;
אבל כשהגאות עולה וכרישים בכל פינה,
קולו נשמע מבוהל ורועד, בלי שום גבורה."
"זה שונה ממה שאני הייתי מדקלם כשהייתי ילד," אמר הגריפון.
"נו, אני אף פעם לא שמעתי את זה קודם," אמר הצב המדומה, "אבל זה נשמע שטות יוצאת דופן."
עליסה לא אמרה דבר. היא התיישבה עם פניה בידיה, ותהתה אם משהו יקרה אי פעם שוב בדרך טבעית.
"הייתי רוצה שיסבירו לי את זה," אמר הצב המדומה.
"היא לא יכולה להסביר את זה," אמר הגריפון בחיפזון. "המשיכי לבית הבא."
"אבל מה עם אצבעות הרגליים שלו?" התעקש הצב המדומה. "איך הוא יכול היה להפנות אותן החוצה עם האף, את יודעת?"
"זאת העמדה הראשונה בריקוד," אמרה עליסה. אבל כל העניין בלבל אותה נורא, והיא השתוקקה לשנות נושא.
"המשיכי לבית הבא," חזר הגריפון בקוצר רוח. "הוא מתחיל ב'עברתי ליד הגן שלו'."
עליסה לא העזה לסרב, אף שהייתה בטוחה שהכול ייצא לא נכון, והיא המשיכה בקול רועד:
"עברתי ליד הגן שלו, וראיתי בעין אחת
איך הינשוף והפנתר חולקים פשטידה אחת.
הפנתר לקח קרום, רוטב ובשר,
והינשוף קיבל את הצלחת, בתור חלקו בכיבוד הנותר.
כשהפשטידה נגמרה, הינשוף, כטובה מיוחדת,
קיבל רשות בטוב לב לשים בכיס את הכף כמזכרת;
והפנתר קיבל סכין ומזלג בנהמה,
וסיים את המשתה..."
"מה התועלת לדקלם את כל זה," קטע אותה הצב המדומה, "אם את לא מסבירה תוך כדי? זה ללא ספק הדבר הכי מבלבל שאני שמעתי אי פעם!"
"כן, נדמה לי שכדאי שתפסיקי," אמר הגריפון. ועליסה רק שמחה לעשות זאת.
"ננסה עוד תבנית של קדריל הלובסטרים?" המשיך הגריפון. "או שאת רוצה שהצב המדומה ישיר לך שיר?"
"הו, שיר, בבקשה, אם הצב המדומה יהיה נחמד כל כך," ענתה עליסה, בלהיטות כזאת שהגריפון אמר בטון נעלב למדי: "המממ! על טעם ועל ריח אין להתווכח! שיר לה את 'מרק צב', טוב, ידידי?"
הצב המדומה נאנח עמוקות, והתחיל לשיר את זה, בקול שהיבבות חנקו לפעמים:
"מרק יפה, עשיר וירוק,
מחכה בקערה, חם ומתוק!
מי לא יתכופף למעדן כזה?
מרק של ערב, מרק יפה!
מרק של ערב, מרק יפה!
יפ־הההה מר־רררק!
יפ־הההה מר־רררק!
מר־רררק של ע־ע־ערב,
יפה, יפה, מרק!
מרק יפה! מי צריך דג,
או ציד, או כל מאכל של חג?
מי לא ייתן הכול בשביל לשתות
רק בשווי פרוטה של מרק יפה?
רק בשווי פרוטה של מרק יפה?
יפ־הההה מר־רררק!
יפ־הההה מר־רררק!
מר־רררק של ע־ע־ערב,
יפה, יפ־ההה מרק!"
"שוב את הפזמון!" קרא הגריפון, והצב המדומה בדיוק התחיל לחזור עליו, כשמרחוק נשמעה קריאה: "המשפט מתחיל!"
"בואי!" קרא הגריפון, לקח את עליסה ביד ומיהר משם, בלי לחכות לסוף השיר.
"איזה משפט?" התנשפה עליסה כשרצה. אבל הגריפון רק ענה "בואי!" ורץ מהר עוד יותר, ובינתיים, חלשות וחלשות יותר, הגיעו אליהן, נישאות על הרוח שנשבה אחריהם, המילים העצובות:
"מר־רררק של ע־ע־ערב,
יפה, יפה, מרק!"