כשהגיעו, ישבו מלך ומלכת הלבבות על כס המלכות שלהם, וקהל גדול התאסף סביבם: כל מיני ציפורים קטנות וחיות, וגם כל חפיסת הקלפים. הנסיך עמד לפניהם, כבול בשלשלאות, וחייל משני צדיו שמר עליו. ליד המלך עמד הארנב הלבן, עם חצוצרה ביד אחת ומגילת קלף ביד השנייה. ממש באמצע בית המשפט עמד שולחן, ועליו צלחת גדולה של עוגיות. הן נראו טובות כל כך, שעליסה נעשתה רעבה ממש רק מלהסתכל עליהן. "הלוואי שיגמרו כבר את המשפט," חשבה, "ויחלקו את הכיבוד!" אבל נראה שאין לזה שום סיכוי, אז היא התחילה להסתכל על כל מה שסביבה, כדי להעביר את הזמן.
עליסה אף פעם לא הייתה בבית משפט קודם, אבל קראה עליהם בספרים, והיא שמחה מאוד לגלות שהיא יודעת את השם של כמעט כל דבר שם. "זה השופט," אמרה לעצמה, "בגלל הפאה הגדולה שלו."
השופט, דרך אגב, היה המלך. וכיוון שחבש את הכתר שלו מעל הפאה, הוא לא נראה נוח בכלל, וזה בהחלט גם לא החמיא לו.
"וזה תא המושבעים," חשבה עליסה, "ושנים עשר היצורים האלה," (היא נאלצה לומר "יצורים", אתם מבינים, כי חלקם היו חיות וחלקם ציפורים) "אני מניחה שהם המושבעים." את המילה האחרונה אמרה לעצמה פעמיים או שלוש, כי הייתה די גאה בה. היא חשבה, ובצדק, שמעט מאוד ילדות קטנות בגילה יודעות בכלל מה פירושה. אבל "חברי המושבעים" היה מתאים באותה מידה.
שנים עשר המושבעים כתבו כולם בשקידה רבה על לוחות צפחה. "מה הם עושים?" לחשה עליסה לגריפון. "עוד לא יכול להיות להם שום דבר לרשום, לפני שהמשפט התחיל."
"הם רושמים את השמות שלהם," לחש הגריפון בתשובה, "מפחד שישכחו אותם לפני סוף המשפט."
"טיפשים!" התחילה עליסה בקול רם וכועס, אבל עצרה בחיפזון, כי הארנב הלבן קרא: "שקט באולם!" והמלך הרכיב את משקפיו והביט סביבו בדאגה, כדי לגלות מי מדבר.
עליסה יכלה לראות, כאילו הציצה מעבר לכתפיהם, שכל המושבעים כותבים "טיפשים!" על הלוחות שלהם, והיא אפילו הבחינה שאחד מהם לא יודע איך מאייתים "טיפשים", ושהוא נאלץ לבקש מהשכן שלו שיגיד לו. "איזה בלגן יפה יהיה בלוחות שלהם לפני שהמשפט ייגמר!" חשבה עליסה.
לאחד המושבעים היה עיפרון שחרק. את זה, כמובן, עליסה לא יכלה לסבול, והיא הקיפה את האולם, נעמדה מאחוריו, ועד מהרה מצאה הזדמנות לקחת אותו ממנו. היא עשתה את זה מהר כל כך, שהמושבע הקטן והמסכן (זה היה ביל, הלטאה) בכלל לא הבין מה קרה לעיפרון. אז אחרי שחיפש אותו בכל מקום, הוא נאלץ לכתוב באצבע אחת עד סוף היום, וזה לא הועיל הרבה, כי זה לא השאיר שום סימן על הלוח.
"כרוז, קרא את כתב האישום!" אמר המלך.
על זה תקע הארנב הלבן שלוש תקיעות בחצוצרה, ואז פתח את מגילת הקלף וקרא כך:
"מלכת הלבבות אפתה עוגיות
ביום קיץ בהיר וחם;
נסיך הלבבות גנב את העוגיות
ולקח אותן משם!"
"שקלו את פסק הדין שלכם," אמר המלך למושבעים.
"עוד לא, עוד לא!" קטע הארנב בחיפזון. "יש עוד הרבה מאוד לפני זה!"
"קרא לעד הראשון," אמר המלך. והארנב הלבן תקע שלוש תקיעות בחצוצרה, וקרא: "עד ראשון!"
העד הראשון היה הכובען. הוא נכנס עם כוס תה ביד אחת ופרוסת לחם וחמאה ביד השנייה. "אני מבקש סליחה, הוד מלכותו," התחיל, "על שהבאתי את אלה. אבל עוד לא גמרתי את התה שלי כשקראו לי."
"היית צריך לגמור," אמר המלך. "מתי התחלת?"
הכובען הביט בארנב מרץ, שנכנס אחריו לאולם, זרוע בזרוע עם המנמנמן. "הארבעה עשר במרץ, נדמה לי," אמר.
"החמישה עשר," אמר ארנב מרץ.
"השישה עשר," הוסיף המנמנמן.
"רשמו את זה," אמר המלך למושבעים. והמושבעים רשמו בלהיטות את שלושת התאריכים על הלוחות שלהם, ואחר כך חיברו אותם, והמירו את התוצאה לשילינגים ופני.
"הסר את הכובע שלך," אמר המלך לכובען.
"הוא לא שלי," אמר הכובען.
"גנוב!" קרא המלך, ופנה אל המושבעים, שמיד רשמו את העובדה.
"אני מחזיק אותם כדי למכור," הוסיף הכובען כהסבר. "אין לי כובעים משלי. אני כובען."
כאן הרכיבה המלכה את משקפיה והתחילה לנעוץ מבט בכובען, שהחוויר והתחיל לזוז בעצבנות.
"מסור את עדותך," אמר המלך, "ואל תהיה עצבני, אחרת אוציא אותך להורג במקום."
זה לא נראה שעודד את העד בכלל. הוא המשיך לעבור מרגל לרגל, הביט באי נוחות במלכה, ובבלבולו נגס חתיכה גדולה מכוס התה שלו במקום מהלחם והחמאה.
בדיוק ברגע הזה הרגישה עליסה תחושה מוזרה מאוד, שבלבלה אותה הרבה, עד שהבינה מה היא: היא התחילה לגדול שוב. בהתחלה חשבה לקום ולצאת מהאולם, אבל אחרי מחשבה נוספת החליטה להישאר במקומה כל עוד יש לה מקום.
"הלוואי שלא היית לוחצת ככה," אמר המנמנמן, שישב לידה. "אני בקושי יכול לנשום."
"אני לא יכולה שלא," אמרה עליסה בענווה רבה. "אני גדלה."
"אין לך שום זכות לגדול כאן," אמר המנמנמן.
"אל תדבר שטויות," אמרה עליסה באומץ רב יותר. "אתה יודע שגם אתה גדל."
"כן, אבל אני גדל בקצב סביר," אמר המנמנמן, "לא בצורה המגוחכת הזאת." והוא קם בזעף רב ועבר לצד השני של האולם.
כל הזמן הזה לא הפסיקה המלכה לנעוץ מבט בכובען. ובדיוק כשהמנמנמן חצה את האולם, אמרה לאחד מפקידי בית המשפט: "תביא לי את רשימת הזמרים בקונצרט האחרון!" ועל זה רעד הכובען האומלל כל כך, שנעליו נשרו מרגליו.
"מסור את עדותך," חזר המלך בכעס, "אחרת אוציא אותך להורג, בין אם אתה עצבני ובין אם לא."
"אני איש עני, הוד מלכותו," התחיל הכובען בקול רועד, "ועוד לא התחלתי את התה שלי, לא יותר משבוע בערך, וגם הלחם והחמאה נעשו כל כך דקים, והנצנוץ של התה..."
"הנצנוץ של מה?" אמר המלך.
"זה התחיל בתה," ענה הכובען.
"ברור שזה מתחיל בת'!" אמר המלך בחריפות. "אתה חושב שאני טיפש? המשך!"
"אני איש עני," המשיך הכובען, "ורוב הדברים נצנצו אחרי זה, רק שארנב מרץ אמר..."
"לא אמרתי!" קטע ארנב מרץ בחיפזון רב.
"אמרת!" אמר הכובען.
"אני מכחיש!" אמר ארנב מרץ.
"הוא מכחיש," אמר המלך. "תשמיט את החלק הזה."
"נו, בכל מקרה, המנמנמן אמר..." המשיך הכובען, והביט סביבו בדאגה כדי לראות אם גם הוא יכחיש. אבל המנמנמן לא הכחיש שום דבר, כי הוא ישן עמוק.
"אחרי זה," המשיך הכובען, "חתכתי עוד קצת לחם וחמאה..."
"אבל מה אמר המנמנמן?" שאל אחד המושבעים.
"את זה אני לא זוכר," אמר הכובען.
"אתה חייב לזכור," העיר המלך, "אחרת אוציא אותך להורג."
הכובען האומלל הפיל את כוס התה ואת הלחם והחמאה, וכרע על ברך אחת. "אני איש עני, הוד מלכותו," התחיל.
"אתה עני מאוד בדיבור," אמר המלך.
כאן הריע אחד השרקנים, ומיד דוכא על ידי פקידי בית המשפט. (כיוון שזאת מילה קשה למדי, אסביר לכם בדיוק איך עשו את זה. היה להם שק בד גדול, שנקשר בפתחו בחוטים. לתוכו החליקו את השרקן, הראש קודם, ואז ישבו עליו.)
"אני שמחה שראיתי איך עושים את זה," חשבה עליסה. "כל כך הרבה פעמים קראתי בעיתונים, בסוף משפטים: 'היו כמה ניסיונות למחיאות כפיים, שדוכאו מיד על ידי פקידי בית המשפט', ואף פעם לא הבנתי מה זה אומר עד עכשיו."
"אם זה כל מה שאתה יודע על זה, אתה יכול לרדת מדוכן העדים," המשיך המלך.
"אני לא יכול לרדת יותר נמוך," אמר הכובען. "אני כבר על הרצפה."
"אז אתה יכול לשבת," ענה המלך.
כאן הריע השרקן השני, ודוכא.
"נו, זה גמר את השרקנים!" חשבה עליסה. "עכשיו נתקדם יותר טוב."
"הייתי מעדיף לגמור את התה שלי," אמר הכובען, בעודו מעיף מבט מודאג במלכה, שקראה את רשימת הזמרים.
"אתה יכול ללכת," אמר המלך. והכובען יצא בחיפזון מהאולם, בלי אפילו לחכות לנעול את נעליו.
"...ותערפו לו את הראש בחוץ," הוסיפה המלכה לאחד הפקידים. אבל הכובען נעלם מהעין לפני שהפקיד הספיק להגיע לדלת.
"קרא לעד הבא!" אמר המלך.
העדה הבאה הייתה הטבחית של הדוכסית. היא החזיקה בידה את מכל הפלפל, ועליסה ניחשה מי זאת עוד לפני שנכנסה לאולם, לפי זה שהאנשים ליד הדלת התחילו להתעטש כולם בבת אחת.
"מסרי את עדותך," אמר המלך.
"לא אמסור," אמרה הטבחית.
המלך הביט בדאגה בארנב הלבן, שאמר בקול נמוך: "הוד מלכותו חייב לחקור את העדה הזאת בחקירה נגדית."
"נו, אם אני חייב, אני חייב," אמר המלך בעצב. ואחרי ששילב את זרועותיו והזעיף פנים אל הטבחית עד שעיניו כמעט נעלמו, אמר בקול עמוק: "ממה עושים עוגיות?"
"מפלפל, בעיקר," אמרה הטבחית.
"מדבש," אמר קול מנומנם מאחוריה.
"תתפסו את המנמנמן הזה בצווארון!" צרחה המלכה. "תערפו את ראשו של המנמנמן! תסלקו את המנמנמן מהאולם! תדכאו אותו! תצבטו אותו! לגזור לו את השפם!"
כמה דקות היה כל בית המשפט בבלבול, בזמן שסילקו את המנמנמן. וכשנרגעו שוב, הטבחית כבר נעלמה.
"לא נורא!" אמר המלך בהקלה גדולה. "קרא לעד הבא." והוסיף בשקט למלכה: "באמת, יקירתי, את חייבת לחקור את העד הבא בחקירה נגדית. זה עושה לי כאב ראש במצח!"
עליסה הביטה בארנב הלבן כשחיפש בגמגום ברשימה, וסקרנית מאוד לראות מי יהיה העד הבא, "כי עדיין אין להם הרבה ראיות," אמרה לעצמה. תארו לעצמכם את הפתעתה כשהארנב הלבן קרא, בקולו הצווחני והקטן, בכל הכוח, את השם: "עליסה!"