"כאן!" קראה עליסה, ושכחה לגמרי, בבהלה של הרגע, כמה גדלה בדקות האחרונות. היא קפצה בחיפזון כזה, שהפילה בשולי חצאיתה את תא המושבעים, וכל חברי המושבעים נשפכו על ראשי הקהל שמתחת. שם הם שכבו מפוזרים, והזכירו לה מאוד אקווריום של דגי זהב שהפילה בטעות בשבוע שעבר.
"הו, אני מבקשת סליחה!" קראה בטון של מבוכה גדולה, והתחילה להרים אותם מהר ככל שיכלה. כי התאונה עם דגי הזהב לא יצאה לה מהראש, והיה לה מין רעיון מעורפל שצריך לאסוף אותם מיד ולהחזיר אותם לתא המושבעים, אחרת הם ימותו.
"המשפט לא יכול להימשך," אמר המלך בקול רציני מאוד, "עד שכל חברי המושבעים יחזרו למקומותיהם הראויים. כולם," חזר בהדגשה רבה, ונעץ מבט בעליסה כשאמר את זה.
עליסה הביטה בתא המושבעים, וראתה שבחיפזון שלה הכניסה את הלטאה עם הראש למטה, והקטנה המסכנה נופפה בזנבה בעצב, ולא יכלה לזוז בכלל. עד מהרה הוציאה אותה שוב והעמידה אותה כמו שצריך. "לא שזה משנה הרבה," אמרה לעצמה. "נדמה לי שהיא תועיל למשפט בדיוק באותה מידה, הפוכה או ישרה."
ברגע שהמושבעים התאוששו קצת מההלם שבנפילה, ומצאו את הלוחות והעפרונות שלהם והחזירו להם אותם, הם ניגשו בשקידה רבה לכתוב את תולדות התאונה. כולם חוץ מהלטאה, שנראתה המומה מדי מכדי לעשות משהו מלבד לשבת עם פה פעור ולבהות בתקרת האולם.
"מה את יודעת על העניין הזה?" אמר המלך לעליסה.
"כלום," אמרה עליסה.
"כלום בכלל?" התעקש המלך.
"כלום בכלל," אמרה עליסה.
"זה חשוב מאוד," אמר המלך, ופנה אל המושבעים. הם בדיוק התחילו לכתוב את זה על הלוחות שלהם, כשהארנב הלבן קטע: "לא חשוב, הוד מלכותו מתכוון, כמובן," אמר בטון מכבד מאוד, אבל הזעיף פנים ועיווה אליו את פרצופו כשדיבר.
"לא חשוב, כמובן, לזה התכוונתי," אמר המלך בחיפזון, והמשיך לעצמו בשקט: "חשוב... לא חשוב... לא חשוב... חשוב..." כאילו בדק איזו מילה נשמעת הכי טוב.
חלק מהמושבעים כתבו "חשוב", וחלק "לא חשוב". עליסה יכלה לראות את זה, כי הייתה קרובה מספיק כדי להציץ בלוחות שלהם. "אבל זה לא משנה בכלל," חשבה לעצמה.
ברגע הזה המלך, שכתב זמן מה בשקידה בפנקס שלו, קרקר "שקט!" וקרא מהספר שלו: "חוק ארבעים ושתיים. כל מי שגובהו יותר ממייל חייב לצאת מהאולם."
כולם הביטו בעליסה.
"אני לא בגובה מייל," אמרה עליסה.
"את כן," אמר המלך.
"כמעט שני מיילים," הוסיפה המלכה.
"נו, בכל מקרה אני לא אצא," אמרה עליסה. "וחוץ מזה, זה לא חוק אמיתי. המצאת אותו עכשיו."
"זה החוק הכי עתיק בספר," אמר המלך.
"אז הוא צריך להיות מספר אחת," אמרה עליסה.
המלך החוויר וסגר בחיפזון את הפנקס שלו. "שקלו את פסק הדין שלכם," אמר למושבעים בקול נמוך ורועד.
"יש עוד ראיות, אם יואיל הוד מלכותו," אמר הארנב הלבן, וקפץ בחיפזון רב. "הנייר הזה נמצא עכשיו."
"מה כתוב בו?" אמרה המלכה.
"עוד לא פתחתי אותו," אמר הארנב הלבן, "אבל נראה שזה מכתב שכתב הנאשם ל... למישהו."
"ודאי שכך," אמר המלך, "אלא אם כן נכתב לאף אחד, וזה לא מקובל, אתם יודעים."
"למי הוא ממוען?" אמר אחד המושבעים.
"הוא בכלל לא ממוען," אמר הארנב הלבן. "למעשה, לא כתוב שום דבר מבחוץ." הוא פתח את הנייר כשדיבר, והוסיף: "זה בכלל לא מכתב. זה שיר."
"זה בכתב ידו של הנאשם?" שאל מושבע אחר.
"לא, זה לא," אמר הארנב הלבן, "וזה הדבר הכי מוזר בכל העניין." (כל המושבעים נראו מבולבלים.)
"הוא ודאי חיקה כתב יד של מישהו אחר," אמר המלך. (פני כל המושבעים אורו שוב.)
"אם יואיל הוד מלכותו," אמר הנסיך, "אני לא כתבתי את זה, ואי אפשר להוכיח שכתבתי. אין שום חתימה בסוף."
"אם לא חתמת," אמר המלך, "זה רק מחמיר את העניין. ודאי התכוונת למשהו רע, אחרת היית חותם בשמך כמו אדם ישר."
על זה מחאו כולם כפיים. זה היה הדבר החכם באמת הראשון שהמלך אמר באותו יום.
"זה מוכיח את אשמתו," אמרה המלכה.
"זה לא מוכיח שום דבר כזה!" אמרה עליסה. "הרי אתם אפילו לא יודעים על מה השיר!"
"קרא אותו," אמר המלך.
הארנב הלבן הרכיב את משקפיו. "מאיפה להתחיל, אם יואיל הוד מלכותו?" שאל.
"תתחיל בהתחלה," אמר המלך ברצינות, "ותמשיך עד שתגיע לסוף. ואז תעצור."
זה היה השיר שקרא הארנב הלבן:
"אמרו לי שהיית אצלה
וסיפרת עליי לו;
היא אמרה שאני בחור טוב,
אבל שלשחות אני לא יודע, וזהו.
הוא שלח להם הודעה שלא הלכתי
(אנחנו יודעים שזה נכון):
אם היא תמשיך לדחוף את העניין,
מה יעלה בגורלך, ומה יהיה הפתרון?
נתתי לה אחת, נתנו לו שתיים,
אתה נתת לנו שלוש או יותר;
כולן חזרו ממנו אליך,
אף שהיו שלי לפני כל דבר.
אם אני או היא נסתבך במקרה
בפרשה הזאת, בכל התסבוכת,
הוא סומך עליך שתשחרר אותם,
בדיוק כמו שהיינו, בלי שום מחלוקת.
הרעיון שלי היה שאתה היית
(לפני שקיבלה את ההתקף הזה)
מכשול שעמד באמצע
בינו, בינינו, ובין זה.
אל תגלה לו שהיא אהבה אותן יותר מכולן,
כי זה חייב להישאר לתמיד
סוד, שמור מכל השאר,
רק בינך לביני, ידידי."
"זאת הראיה הכי חשובה ששמענו עד עכשיו," אמר המלך, ושפשף את ידיו. "אז עכשיו שהמושבעים..."
"אם מישהו מהם יכול להסביר את זה," אמרה עליסה (היא גדלה כל כך בדקות האחרונות, שלא פחדה בכלל לקטוע אותו), "אתן לו שישה פני. אני לא מאמינה שיש בזה שמץ של משמעות."
כל המושבעים כתבו על הלוחות שלהם: "היא לא מאמינה שיש בזה שמץ של משמעות." אבל אף אחד מהם לא ניסה להסביר את הנייר.
"אם אין בזה משמעות," אמר המלך, "זה חוסך עולם של טרחה, אתם יודעים, כי אנחנו לא צריכים לנסות למצוא אותה. ובכל זאת, אני לא יודע," המשיך, פרש את השיר על ברכו והביט בו בעין אחת. "נדמה לי שאני רואה בזה איזו משמעות, בכל זאת. '...שלשחות אני לא יודע...' אתה לא יודע לשחות, נכון?" הוסיף, ופנה אל הנסיך.
הנסיך הניד את ראשו בעצב. "אני נראה כמו מישהו שיודע?" אמר. (ובהחלט הוא לא נראה כזה, כי היה עשוי כולו קרטון.)
"עד כאן בסדר," אמר המלך, והמשיך למלמל לעצמו את השיר: "'אנחנו יודעים שזה נכון', אלה המושבעים, כמובן. 'נתתי לה אחת, נתנו לו שתיים', הרי זה ודאי מה שהוא עשה עם העוגיות, אתם יודעים..."
"אבל השיר ממשיך: 'כולן חזרו ממנו אליך'," אמרה עליסה.
"נו, הנה הן!" אמר המלך בניצחון, והצביע על העוגיות שעל השולחן. "שום דבר לא יכול להיות ברור יותר מזה. ושוב: 'לפני שקיבלה את ההתקף הזה'. אף פעם לא היו לך התקפים, יקירתי, נדמה לי?" אמר למלכה.
"אף פעם!" אמרה המלכה בזעם, וזרקה קסת דיו על הלטאה כשדיברה. (ביל הקטן והאומלל הפסיק לכתוב על הלוח באצבע אחת, כשגילה שזה לא משאיר שום סימן. אבל עכשיו התחיל לכתוב שוב בחיפזון, בדיו שטפטפה על פניו, כל עוד נשארה.)
"אז המילים לא תקפות לגבייך," אמר המלך, והביט סביב האולם בחיוך. השתרר שקט מוחלט.
"זה משחק מילים!" הוסיף המלך בטון נעלב, וכולם צחקו. "שהמושבעים ישקלו את פסק הדין שלהם," אמר המלך, בפעם העשרים בערך באותו יום.
"לא, לא!" אמרה המלכה. "קודם העונש, אחר כך פסק הדין."
"שטויות והבלים!" אמרה עליסה בקול רם. "איזה רעיון, לתת קודם את העונש!"
"תחזיקי את הלשון!" אמרה המלכה, והאדימה עד סגול.
"לא אחזיק!" אמרה עליסה.
"לערוף את ראשה!" צעקה המלכה בכל כוחה. אף אחד לא זז.
"למי איכפת ממך?" אמרה עליסה (בינתיים היא כבר גדלה לגובהה המלא). "אתם בסך הכול חפיסת קלפים!"
על זה התרוממה כל החפיסה לאוויר ועפה ונפלה עליה. היא פלטה צעקה קטנה, חציה מפחד וחציה מכעס, וניסתה להדוף אותם, ומצאה את עצמה שוכבת על הגדה, וראשה בחיק אחותה, שהסירה בעדינות כמה עלים יבשים שנשרו מהעצים על פניה.
"תתעוררי, עליסה יקרה!" אמרה אחותה. "איזו שינה ארוכה ישנת!"
"הו, חלמתי חלום כל כך מוזר!" אמרה עליסה. והיא סיפרה לאחותה, כמה שזכרה, את כל ההרפתקאות המוזרות האלה שלה, שעליהן קראתם עכשיו. וכשגמרה, נישקה אותה אחותה ואמרה: "זה באמת היה חלום מוזר, יקירתי, בהחלט. אבל עכשיו רוצי הביתה לשתות תה. נהיה מאוחר." אז עליסה קמה ורצה משם, וחשבה תוך כדי ריצה, ובצדק, איזה חלום נפלא זה היה.
אבל אחותה נשארה לשבת בדיוק כמו שהשאירה אותה, ראשה נשען על ידה, הביטה בשמש השוקעת וחשבה על עליסה הקטנה ועל כל ההרפתקאות הנפלאות שלה, עד שגם היא התחילה לחלום, בדרכה, וזה היה החלום שלה:
קודם חלמה על עליסה הקטנה עצמה. שוב היו הידיים הזעירות שלובות על ברכה, והעיניים הבהירות והלהוטות הביטו אל עיניה. היא שמעה את הצלילים של קולה, וראתה את ההנפה הקטנה והמוזרה של ראשה, כדי להרחיק את השיער הנודד שתמיד נכנס לה לעיניים. ובזמן שהקשיבה, או נדמה לה שהקשיבה, כל המקום סביבה התעורר לחיים עם היצורים המוזרים מהחלום של אחותה הקטנה.
העשב הגבוה רישרש לרגליה כשהארנב הלבן מיהר לעבור. העכבר המבוהל שכשך בדרכו בבריכה הסמוכה. היא שמעה את קשקוש כוסות התה כשארנב מרץ וחבריו חלקו את הארוחה שלעולם לא נגמרת, ואת הקול הצווחני של המלכה ששולחת את אורחיה האומללים להוצאה להורג. שוב התעטש התינוק־החזיר על ברכי הדוכסית, בזמן שצלחות וקערות התנפצו סביבו. שוב מילאו את האוויר צווחת הגריפון, חריקת עט הצפחה של הלטאה, והחנק של השרקנים המדוכאים, מעורבבים ביבבות הרחוקות של הצב המדומה האומלל.
וכך המשיכה לשבת בעיניים עצומות, וכמעט האמינה שהיא בארץ הפלאות, אף שידעה שמספיק שתפקח אותן שוב, וכל זה ישתנה למציאות משעממת. העשב רק ירשרש ברוח, והבריכה תתפכפך לתנועת הקנים. קשקוש כוסות התה יהפוך לצלצול פעמוני הכבשים, וצעקות המלכה הצווחניות לקולו של הנער הרועה. והעיטוש של התינוק, צווחת הגריפון וכל שאר הרעשים המוזרים יהפכו (היא ידעה) להמולה המבולבלת של חצר חווה עסוקה, בזמן שגעיית הבקר מרחוק תבוא במקום היבבות הכבדות של הצב המדומה.
ולבסוף דמיינה לעצמה איך אחותה הקטנה הזאת תהיה, בבוא הזמן, אישה בוגרת בעצמה. ואיך היא תשמור, לאורך כל שנותיה הבוגרות, על הלב הפשוט והאוהב של ילדותה. ואיך היא תאסוף סביבה ילדים קטנים אחרים, ותעשה את עיניהם בהירות ולהוטות בהרבה סיפורים מוזרים, ואולי אפילו בחלום על ארץ הפלאות מלפני הרבה שנים. ואיך היא תרגיש עם כל הצרות הפשוטות שלהם, ותמצא הנאה בכל השמחות הפשוטות שלהם, ותיזכר בילדות שלה עצמה, ובימי הקיץ המאושרים.
סוף