מעשיות האחים גרים - פרק 10: הדייג ואשתו

פעם היה דייג שגר עם אשתו בדיר חזירים ישן, ממש על שפת הים. הדייג היה יוצא לדוג כל היום. יום אחד, כשישב על החוף עם החכה שלו, הסתכל על הגלים הנוצצים ושמר על החוט, פתאום המצוף שלו נמשך עמוק לתוך המים. וכשמשך אותו למעלה, הוציא דג גדול.

אבל הדג אמר: "בבקשה, תן לי לחיות! אני לא דג אמיתי. אני נסיך מכושף. תחזיר אותי למים ותן לי ללכת!"

"או-הו!" אמר האיש. "לא צריך לדבר כל כך הרבה על זה. אני לא רוצה שום קשר עם דג שמדבר. אז תשחה לך, אדוני, מתי שתרצה!" והוא החזיר אותו למים, והדג צלל ישר לקרקעית.

כשהדייג חזר הביתה אל אשתו בדיר החזירים, הוא סיפר לה איך תפס דג גדול, ואיך הדג אמר לו שהוא נסיך מכושף, ואיך, כששמע אותו מדבר, שחרר אותו.

"ולא ביקשת ממנו כלום?" אמרה האישה. "אנחנו חיים כאן בעליבות, בדיר החזירים המלוכלך והמגעיל הזה. לך בחזרה ותגיד לדג שאנחנו רוצים בית קטן ונעים."

הדייג לא אהב את העניין הזה, אבל בכל זאת הלך לחוף הים. כשהגיע, המים נראו צהובים וירוקים. הוא עמד על שפת המים ואמר:

"הו, איש הים, הקשב לי נא!

אשתי אילסביל, שאינה שוקטת,

רוצה את רצונה, ואין היא מוותרת,

ושלחה אותי אליך לבקש בקשה!"

הדג שחה אליו ואמר: "נו, מה היא רוצה? מה אשתך רוצה?"

"אה," אמר הדייג, "היא אומרת שכשתפסתי אותך, הייתי צריך לבקש ממך משהו לפני ששחררתי אותך. היא לא רוצה לגור יותר בדיר החזירים, ורוצה בית קטן ונעים."

"לך הביתה," אמר הדג. "היא כבר בבית!"

האיש הלך הביתה, וראה את אשתו עומדת בדלת של בית קטן ומסודר. "בוא, בוא פנימה!" אמרה. "נכון שזה הרבה יותר טוב מדיר החזירים המטונף שהיה לנו?" היה שם סלון, וחדר שינה, ומטבח. מאחורי הבית היה גן קטן, נטוע בכל מיני פרחים ופירות, ומאחור הייתה חצר מלאה ברווזים ותרנגולות.

"אה," אמר הדייג, "כמה מאושרים נחיה עכשיו!"

"לפחות ננסה," אמרה אשתו.

הכל הלך טוב שבוע או שבועיים, ואז אמרה הגברת אילסביל: "בעלי, אין לנו מספיק מקום בבית הזה. החצר והגן קטנים מדי. הייתי רוצה לגור בטירה גדולה מאבן. לך שוב לדג ותגיד לו לתת לנו טירה."

"אישה," אמר הדייג, "אני לא רוצה ללכת אליו שוב, כי אולי הוא יכעס. אנחנו צריכים להיות מרוצים מהבית היפה הזה."

"שטויות!" אמרה האישה. "אני יודעת שהוא יעשה את זה ברצון. לך ותנסה!"

הדייג הלך, אבל הלב שלו היה כבד מאוד. כשהגיע לים, הוא נראה כחול וקודר, אף שהיה שקט מאוד. הוא ניגש קרוב לשפת הגלים ואמר:

"הו, איש הים, הקשב לי נא!

אשתי אילסביל, שאינה שוקטת,

רוצה את רצונה, ואין היא מוותרת,

ושלחה אותי אליך לבקש בקשה!"

"נו, מה היא רוצה עכשיו?" שאל הדג.

"אה," אמר האיש בעצב, "אשתי רוצה לגור בטירה מאבן."

"לך הביתה," אמר הדג. "היא כבר עומדת בשער שלה."

הדייג הלך, ומצא את אשתו עומדת לפני השער של טירה גדולה. "תראה," אמרה, "נכון שזה מפואר?"

הם נכנסו יחד לטירה, ומצאו שם הרבה משרתים. החדרים היו מרוהטים בעושר, מלאים בכיסאות ושולחנות מזהב. מאחורי הטירה היה גן, ומסביבה פארק ענק, מלא כבשים, עזים, ארנבות ואיילים. ובחצר היו אורוות ורפתות.

"נו," אמר האיש, "עכשיו נחיה בשמחה ובאושר בטירה היפה הזאת כל ימי חיינו."

"אולי," אמרה האישה, "אבל בוא נישן על זה לפני שנחליט." והם הלכו לישון.

למחרת בבוקר, כשהגברת אילסביל התעוררה, כבר היה אור יום. היא דחפה את הדייג במרפק ואמרה: "קום, בעלי, ותזדרז, כי אנחנו צריכים להיות המלך של כל הארץ."

"אישה, אישה," אמר האיש, "למה שנרצה להיות מלך? אני לא אהיה מלך."

"אז אני אהיה," אמרה.

"אבל, אישה," אמר הדייג, "איך תהיי מלך? הדג לא יכול לעשות אותך מלך!"

"בעלי," אמרה, "אל תגיד יותר מילה, אלא לך ותנסה! אני אהיה מלך."

האיש הלך משם עצוב מאוד, כי חשב על זה שאשתו רוצה להיות מלך. הפעם הים נראה אפור כהה, ומלא בגלים מסתלסלים ופסים של קצף. הוא קרא:

"הו, איש הים, הקשב לי נא!

אשתי אילסביל, שאינה שוקטת,

רוצה את רצונה, ואין היא מוותרת,

ושלחה אותי אליך לבקש בקשה!"

"נו, מה היא רוצה עכשיו?" שאל הדג.

"אוי," אמר האיש המסכן, "אשתי רוצה להיות מלך."

"לך הביתה," אמר הדג. "היא כבר מלך."

הדייג הלך הביתה. כשהתקרב לארמון, ראה גדוד של חיילים, ושמע קולות של תופים וחצוצרות. כשנכנס, ראה את אשתו יושבת על כיסא מלכות מזהב ויהלומים, עם כתר זהב על הראש. משני צדדיה עמדו שש נערות יפות, כל אחת גבוהה בראש מהשנייה.

"נו, אישה," אמר הדייג, "את מלך?"

"כן," אמרה, "אני מלך."

הוא הסתכל עליה הרבה זמן, ואז אמר: "אה, אישה! כמה נפלא להיות מלך! עכשיו לא נצטרך לרצות שום דבר נוסף כל ימי חיינו."

"אני לא יודעת," אמרה. "'לעולם' זה הרבה זמן. נכון שאני מלך, אבל זה כבר מתחיל לשעמם אותי. אני חושבת שהייתי רוצה להיות קיסר."

"אוי, אישה! למה את רוצה להיות קיסר?" אמר הדייג.

"בעלי," אמרה, "לך לדג! אני אומרת שאהיה קיסר."

"אה, אישה!" ענה הדייג. "אני בטוח שהדג לא יכול לעשות קיסר, ואני לא רוצה לבקש ממנו דבר כזה."

"אני המלך," אמרה אילסביל, "ואתה המשרת שלי. אז לך מיד!"

הדייג נאלץ ללכת. בדרך הוא מלמל: "זה לא ייגמר טוב. זו בקשה גדולה מדי. בסוף לדג יימאס, ואז נצטער על מה שעשינו."

מהר מאוד הגיע לחוף הים. המים היו שחורים ובוציים לגמרי, ורוח סערה חזקה נשבה על הגלים וגלגלה אותם. אבל הוא התקרב הכי קרוב שיכול לשפת המים ואמר:

"הו, איש הים, הקשב לי נא!

אשתי אילסביל, שאינה שוקטת,

רוצה את רצונה, ואין היא מוותרת,

ושלחה אותי אליך לבקש בקשה!"

"מה היא רוצה עכשיו?" שאל הדג.

"אה," אמר הדייג, "היא רוצה להיות קיסר."

"לך הביתה," אמר הדג. "היא כבר קיסר."

הוא חזר הביתה. כשהתקרב, ראה את אשתו אילסביל יושבת על כיסא מלכות גבוה מאוד, עשוי מזהב טהור, ועל ראשה כתר ענק, גבוה שני מטרים. משני צדדיה עמדו השומרים והמשרתים שלה בשורה, כל אחד קטן מהקודם, מהענק הכי גבוה ועד גמד קטנטן, לא גדול יותר מהאצבע שלי. ולפניה עמדו נסיכים, דוכסים ורוזנים.

הדייג ניגש אליה ואמר: "אישה, את קיסר?"

"כן," אמרה, "אני קיסר."

"אה," אמר האיש, והסתכל עליה, "כמה נפלא להיות קיסר!"

"בעלי," אמרה, "למה שנעצור בקיסר? עכשיו אהיה אפיפיור."

"הו, אישה, אישה!" אמר. "איך תהיי אפיפיור? יש רק אפיפיור אחד בכל העולם!"

"בעלי," אמרה, "אני אהיה אפיפיור עוד היום."

"אבל," ענה הבעל, "הדג לא יכול לעשות אותך אפיפיור."

"איזה שטויות!" אמרה. "אם הוא יכול לעשות קיסר, הוא יכול לעשות אפיפיור. לך ותנסה!"

הדייג הלך. אבל כשהגיע לחוף, הרוח השתוללה, והים התהפך למעלה ולמטה בגלים רותחים. הספינות היו בצרה, והיטלטלו בפחד על ראשי הגלים. באמצע השמיים הייתה חתיכה קטנה של שמיים כחולים, אבל לכיוון דרום הכל היה אדום, כאילו סערה נוראית מתקרבת.

כשראה את זה, הדייג נבהל נורא, ורעד כל כך שהברכיים שלו נקשו זו בזו. אבל בכל זאת ירד קרוב לחוף ואמר:

"הו, איש הים, הקשב לי נא!

אשתי אילסביל, שאינה שוקטת,

רוצה את רצונה, ואין היא מוותרת,

ושלחה אותי אליך לבקש בקשה!"

"מה היא רוצה עכשיו?" שאל הדג.

"אה," אמר הדייג, "אשתי רוצה להיות אפיפיור."

"לך הביתה," אמר הדג. "היא כבר אפיפיור."

הדייג הלך הביתה, ומצא את אילסביל יושבת על כיסא מלכות בגובה של שלושה קילומטרים. על ראשה היו שלושה כתרים גדולים, ומסביבה עמדו כל ההדר והכוח של הכנסייה. משני צדדיה היו שתי שורות של נרות דולקים, בכל הגדלים. הגדול שבהם היה גבוה כמו המגדל הכי גבוה והכי גדול בעולם, והקטן לא היה גדול יותר מנר קטנטן.

"אישה," אמר הדייג, כשהסתכל על כל הגדולה הזאת, "את אפיפיור?"

"כן," אמרה, "אני אפיפיור."

"נו, אישה," ענה, "זה דבר גדול להיות אפיפיור. ועכשיו את חייבת להיות מרוצה, כי אין דבר גדול יותר שתוכלי להיות."

"אחשוב על זה," אמרה האישה.

הם הלכו לישון, אבל הגברת אילסביל לא הצליחה לישון כל הלילה, כי חשבה מה תהיה בפעם הבאה. בסוף, בדיוק כשהתחילה להירדם, עלה השחר, והשמש זרחה.

"הא!" חשבה, כשהתעוררה והסתכלה על השמש דרך החלון. "בכל זאת אני לא יכולה למנוע מהשמש לזרוח." מהמחשבה הזאת היא כעסה מאוד. היא העירה את בעלה ואמרה: "בעלי, לך לדג ותגיד לו שאני חייבת להיות השליטה של השמש והירח."

הדייג היה חצי ישן, אבל המחשבה הפחידה אותו כל כך שהוא נבהל ונפל מהמיטה. "אוי, אישה!" אמר. "את לא יכולה להיות מרוצה מלהיות אפיפיור?"

"לא," אמרה, "אני לא רגועה כל זמן שהשמש והירח זורחים בלי רשותי. לך לדג מיד!"

האיש הלך, רועד מפחד. כשירד לחוף, פרצה סערה נוראית, עד שהעצים ואפילו הסלעים רעדו. כל השמיים השחירו מעננים סוערים, הברקים הבזיקו, והרעמים התגלגלו. ובים אפשר היה לראות גלים שחורים ענקיים, שהתנפחו כמו הרים, עם כתרים של קצף לבן על ראשיהם.

הדייג זחל לכיוון הים, וקרא כמה שיכול:

"הו, איש הים, הקשב לי נא!

אשתי אילסביל, שאינה שוקטת,

רוצה את רצונה, ואין היא מוותרת,

ושלחה אותי אליך לבקש בקשה!"

"מה היא רוצה עכשיו?" שאל הדג.

"אה," אמר, "היא רוצה להיות השליטה של השמש והירח."

"לך הביתה," אמר הדג, "בחזרה לדיר החזירים שלך."

ושם הם גרים עד היום הזה.