פעם אחת, בימי הקיץ, טיילו הדוב והזאב ביער. הדוב שמע ציפור ששרה כל כך יפה, שאמר: "אחי הזאב, איזו ציפור זו ששרה כל כך טוב?"
"זה מלך הציפורים," אמר הזאב, "ולפניו אנחנו חייבים להשתחוות." האמת הייתה שהציפור הייתה גדרון קטן.
"אם כך," אמר הדוב, "הייתי מאוד רוצה לראות את ארמון המלוכה שלו. בוא, קח אותי לשם."
"זה לא עובד בדיוק כמו שאתה חושב," אמר הזאב. "אתה צריך לחכות עד שהמלכה תגיע."
זמן קצר אחר כך הגיעה המלכה עם אוכל במקור, וגם האדון המלך הגיע, והם התחילו להאכיל את הגוזלים שלהם. הדוב רצה ללכת מיד, אבל הזאב החזיק אותו בשרוול ואמר: "לא, אתה צריך לחכות עד שהאדון המלך והגברת המלכה יעופו שוב." אז הם הסתכלו טוב על החור שבו היה הקן, והלכו משם.
אבל הדוב לא נח עד שיראה את ארמון המלוכה, ואחרי זמן קצר הלך לשם שוב. המלך והמלכה בדיוק עפו החוצה, אז הוא הציץ פנימה וראה חמישה או שישה גוזלים שוכבים שם.
"זה ארמון המלוכה?" קרא הדוב. "זה ארמון עלוב, ואתם לא ילדים של מלך, אתם סתם ילדים לא מכובדים!"
כשהגדרונים הצעירים שמעו את זה, הם כעסו נורא וצרחו: "לא, אנחנו לא! ההורים שלנו אנשים הגונים! דוב, אתה עוד תשלם על זה!"
הדוב והזאב נעשו מודאגים, חזרו והלכו למאורות שלהם. אבל הגדרונים הצעירים המשיכו לבכות ולצרוח. וכשההורים שלהם הביאו שוב אוכל, הם אמרו: "אנחנו לא ניגע אפילו ברגל של זבוב, גם אם נמות מרעב, עד שתבררו אם אנחנו ילדים מכובדים או לא. הדוב היה כאן והעליב אותנו!"
אז אמר המלך הזקן: "תירגעו, הוא ייענש." ומיד עף עם המלכה למערה של הדוב, וקרא פנימה: "נוהם זקן, למה העלבת את הילדים שלי? אתה תסבול על זה. נעניש אותך במלחמה!"
כך הוכרזה מלחמה על הדוב. כל בעלי החיים בעלי ארבע הרגליים נקראו להשתתף בה: שוורים, חמורים, פרות, איילים, וכל שאר בעלי החיים שעל האדמה. והגדרון קרא לכל מי שעף באוויר: לא רק לציפורים, גדולות וקטנות, אלא גם ליתושים, לצרעות, לדבורים ולזבובים.
כשהגיע הזמן שהמלחמה תתחיל, שלח הגדרון מרגלים לגלות מי המפקד הראשי של האויב. היתושה, שהייתה הכי ערמומית, עפה ליער שבו התאסף האויב, והתחבאה מתחת לעלה של העץ שבו עמדו להכריז על הסיסמה.
שם עמד הדוב, והוא קרא לשועל ואמר: "שועל, אתה הכי ערמומי מכל בעלי החיים. אתה תהיה הגנרל ותוביל אותנו."
"טוב," אמר השועל, "אבל על איזה סימן נסכים?" אף אחד לא ידע, אז השועל אמר: "יש לי זנב יפה, ארוך ושעיר, שנראה כמעט כמו נוצה אדומה. כשאני ארים את הזנב גבוה, הכל הולך טוב, ואתם צריכים להסתער. אבל אם אוריד אותו למטה, תברחו הכי מהר שאתם יכולים."
כשהיתושה שמעה את זה, היא עפה בחזרה וגילתה לגדרון הכל, עד הפרט הכי קטן.
כשעלה השחר, והקרב עמד להתחיל, כל בעלי החיים בעלי ארבע הרגליים באו בריצה, ברעש כזה שהאדמה רעדה. גם הגדרון והצבא שלו הגיעו עפים באוויר, בזמזום, ברחש ובנחיל כזה, שכולם נעשו מודאגים ומפוחדים. ומשני הצדדים התקדמו זה מול זה.
אבל הגדרון שלח את הצרעה, עם פקודה לנחות מתחת לזנב של השועל ולעקוץ בכל הכוח. כשהשועל הרגיש את העקיצה הראשונה, הוא קפץ והרים רגל אחת מכאב, אבל החזיק מעמד, ועדיין שמר את הזנב גבוה באוויר. בעקיצה השנייה, נאלץ להוריד אותו לרגע. בשלישית, כבר לא יכול היה להחזיק מעמד, צרח, ושם את הזנב בין הרגליים.
כשבעלי החיים ראו את זה, הם חשבו שהכל אבוד, והתחילו לברוח, כל אחד למאורה שלו. והציפורים ניצחו בקרב.
אז עפו המלך והמלכה הביתה אל הילדים שלהם וקראו: "ילדים, שמחו, אכלו ושתו כמה שאתם רוצים, ניצחנו בקרב!"
אבל הגדרונים הצעירים אמרו: "אנחנו עוד לא נאכל. הדוב צריך לבוא לקן, לבקש סליחה, ולהגיד שאנחנו ילדים מכובדים. רק אז נאכל."
אז עף הגדרון למאורה של הדוב וקרא: "נוהם, אתה צריך לבוא לקן אל הילדים שלי ולבקש מהם סליחה. אחרת תצטער על זה מאוד!"
הדוב זחל לשם בפחד גדול, וביקש מהם סליחה. ועכשיו, סוף סוף, הגדרונים הצעירים היו מרוצים. הם התיישבו יחד, אכלו ושתו, ושמחו עד מאוחר בלילה.