ערב יפה אחד, חבשה נסיכה צעירה את הכובע שלה, נעלה את הקבקבים, ויצאה לטייל לבדה ביער. כשהגיעה למעיין קריר שנבע באמצע היער, היא התיישבה לנוח קצת.
ביד שלה היה כדור זהב, הצעצוע האהוב עליה. היא תמיד זרקה אותו לאוויר ותפסה אותו כשנפל. אחרי זמן מה, היא זרקה אותו כל כך גבוה שלא הצליחה לתפוס אותו. הכדור קפץ והתגלגל על האדמה, עד שבסוף נפל לתוך המעיין.
הנסיכה הסתכלה לתוך המעיין אחרי הכדור, אבל הוא היה עמוק מאוד, כל כך עמוק שלא ראתה את הקרקעית. אז התחילה לבכות ואמרה: "אוי! אילו רק יכולתי לקבל את הכדור שלי בחזרה, הייתי נותנת את כל הבגדים היפים והתכשיטים שלי, ואת כל מה שיש לי בעולם!"
בזמן שדיברה, צפרדע הוציאה את הראש מהמים ואמרה: "נסיכה, למה את בוכה כל כך?"
"אוי," אמרה, "מה כבר תוכל לעשות בשבילי, צפרדע מגעילה? כדור הזהב שלי נפל למעיין."
הצפרדע אמרה: "אני לא רוצה את הפנינים, התכשיטים והבגדים היפים שלך. אבל אם תאהבי אותי, ותתני לי לגור איתך, לאכול מצלחת הזהב שלך ולישון במיטה שלך, אביא לך את הכדור בחזרה."
"איזה שטויות הצפרדע הטיפשה הזאת מדברת!" חשבה הנסיכה. "הוא בכלל לא יוכל לצאת מהמעיין כדי לבקר אותי. אבל אולי הוא יצליח להביא לי את הכדור, אז אגיד לו שיקבל מה שהוא מבקש." אז אמרה לצפרדע: "טוב, אם תביא לי את הכדור, אעשה כל מה שאתה מבקש."
הצפרדע הורידה את הראש וצללה עמוק מתחת למים. אחרי זמן קצר עלתה שוב, עם הכדור בפה, וזרקה אותו על שפת המעיין. ברגע שהנסיכה הצעירה ראתה את הכדור, היא רצה להרים אותו. היא שמחה כל כך שהכדור שוב בידה, שבכלל לא חשבה על הצפרדע, ורצה איתו הביתה הכי מהר שיכלה.
הצפרדע קראה אחריה: "חכי, נסיכה, וקחי אותי איתך כמו שהבטחת!" אבל היא לא עצרה לשמוע אפילו מילה.
למחרת, בדיוק כשהנסיכה התיישבה לארוחה, היא שמעה רעש מוזר, טיפ-טפ, שפריץ-שפלוץ, כאילו משהו עולה במדרגות השיש. זמן קצר אחר כך נשמעה דפיקה עדינה בדלת, וקול קטן קרא:
"פתחי את הדלת, נסיכה יקרה,
פתחי לאהוב שלך, מהר מהרה!
וזכרי את המילים שאמרנו אני ואת,
ליד המעיין הקריר, ביער שבצל עומדת."
הנסיכה רצה לדלת ופתחה אותה, ושם ראתה את הצפרדע, ששכחה ממנו לגמרי. היא נבהלה מאוד, טרקה את הדלת הכי מהר שיכלה, וחזרה למקום שלה.
אבא שלה, המלך, ראה שמשהו הפחיד אותה, ושאל מה קרה. "יש צפרדע מגעילה בדלת," אמרה, "שהוציאה לי את הכדור מהמעיין. אמרתי לו שהוא יגור איתי כאן, כי חשבתי שהוא אף פעם לא יצליח לצאת מהמעיין. אבל הנה הוא בדלת, והוא רוצה להיכנס."
בזמן שדיברה, הצפרדע דפקה שוב בדלת ואמרה:
"פתחי את הדלת, נסיכה יקרה,
פתחי לאהוב שלך, מהר מהרה!
וזכרי את המילים שאמרנו אני ואת,
ליד המעיין הקריר, ביער שבצל עומדת."
אז אמר המלך לנסיכה הצעירה: "אם נתת את המילה שלך, את חייבת לקיים אותה. לכי ותני לו להיכנס."
היא עשתה כך, והצפרדע קפצה לתוך החדר, וישר קדימה, טיפ-טפ, שפריץ-שפלוץ, מקצה החדר ועד הקצה השני, עד שהגיעה ממש לשולחן שבו ישבה הנסיכה.
"בבקשה, הרימי אותי על הכיסא," אמר לנסיכה, "ותני לי לשבת לידך." ברגע שעשתה את זה, אמרה הצפרדע: "תקרבי אליי את הצלחת שלך, כדי שאוכל לאכול ממנה." היא עשתה גם את זה. וכשאכל כמה שיכול, אמר: "עכשיו אני עייף. תיקחי אותי למעלה, ותשכיבי אותי במיטה שלך."
והנסיכה, אף שלא רצתה בכלל, הרימה אותו ביד והניחה אותו על הכרית של המיטה שלה, ושם ישן כל הלילה. ברגע שהאיר השחר, הוא קפץ, דילג במדרגות למטה ויצא מהבית.
"נו, סוף סוף," חשבה הנסיכה, "הוא הלך, והוא לא יטריד אותי יותר."
אבל היא טעתה. כשהגיע שוב הלילה, שמעה את אותן דפיקות בדלת, והצפרדע באה שוב ואמרה:
"פתחי את הדלת, נסיכה יקרה,
פתחי לאהוב שלך, מהר מהרה!
וזכרי את המילים שאמרנו אני ואת,
ליד המעיין הקריר, ביער שבצל עומדת."
וכשהנסיכה פתחה את הדלת, הצפרדע נכנסה, וישנה על הכרית שלה כמו קודם, עד הבוקר. ובלילה השלישי עשה אותו דבר.
אבל כשהנסיכה התעוררה בבוקר שאחרי, היא נדהמה לראות, במקום הצפרדע, נסיך נאה שעמד ליד ראש המיטה שלה, והסתכל עליה בעיניים הכי יפות שראתה אי פעם.
הוא סיפר לה שפיה רעה כישפה אותו והפכה אותו לצפרדע. ושנגזר עליו להישאר כך, עד שנסיכה כלשהי תוציא אותו מהמעיין, ותיתן לו לאכול מהצלחת שלה ולישון במיטה שלה שלושה לילות.
"את," אמר הנסיך, "שברת את הכישוף האכזרי, ועכשיו אני לא רוצה שום דבר חוץ מזה שתבואי איתי לממלכה של אבא שלי. שם אתחתן איתך, ואוהב אותך כל ימי חייך."
אתם יכולים להיות בטוחים שהנסיכה הצעירה לא חיכתה הרבה לפני שאמרה "כן" לכל זה. ובזמן שדיברו, הגיעה כרכרה מפוארת עם שמונה סוסים יפהפיים, מקושטים בנוצות וברתמות זהב. מאחורי הכרכרה רכב המשרת של הנסיך, היינריך הנאמן, שבכה על הצרות של האדון היקר שלו כל זמן הכישוף, כל כך הרבה זמן וכל כך במרירות, שהלב שלו כמעט נשבר.
אחר כך הם נפרדו מהמלך, עלו לכרכרה עם שמונת הסוסים, ויצאו כולם לדרך, מלאי שמחה ועליזות, לממלכה של הנסיך. הם הגיעו לשם בשלום, ושם חיו באושר הרבה מאוד שנים.