חתולה אחת הכירה עכברה, וסיפרה לה כל כך הרבה על האהבה והחברות הגדולה שהיא מרגישה כלפיה, שבסוף העכברה הסכימה שהן יגורו וינהלו בית יחד.
"אבל אנחנו צריכות להכין אוכל לחורף, אחרת נסבול מרעב," אמרה החתולה. "ואת, עכברה קטנה, לא יכולה להסתובב בכל מקום, אחרת יום אחד תיתפסי במלכודת."
הן עשו לפי העצה הטובה, וקנו סיר של שומן. אבל הן לא ידעו איפה לשים אותו. בסוף, אחרי הרבה מחשבה, אמרה החתולה: "אני לא מכירה מקום טוב יותר לשמור אותו מאשר בכנסייה, כי אף אחד לא מעז לקחת משם שום דבר. נשים אותו מתחת למזבח, ולא ניגע בו עד שבאמת נצטרך אותו."
אז הסיר הונח במקום בטוח. אבל לא עבר הרבה זמן, והחתולה התחילה להשתוקק אליו מאוד. היא אמרה לעכברה: "אני רוצה לספר לך משהו, עכברה קטנה. לבת הדודה שלי נולד בן קטן, והיא ביקשה ממני להיות הסנדקית שלו. הוא לבן עם כתמים חומים, ואני צריכה להחזיק אותו בטקס מתן השם. תני לי לצאת היום, ואת תשמרי על הבית לבד."
"כן, כן," ענתה העכברה, "בהחלט לכי. ואם תקבלי משהו טעים במיוחד לאכול, תחשבי עליי."
אבל כל זה היה שקר. לחתולה לא הייתה בת דודה, ואף אחד לא ביקש ממנה להיות סנדקית. היא הלכה ישר לכנסייה, התגנבה לסיר השומן, התחילה ללקק ממנו, וליקקה את כל השכבה העליונה. אחר כך טיילה על הגגות של העיר, חיפשה הזדמנויות, ואז נמתחה בשמש, וליקקה את השפתיים בכל פעם שחשבה על סיר השומן. ורק בערב חזרה הביתה.
"נו, הנה את שוב," אמרה העכברה. "בטח היה לך יום שמח."
"הכל עבר בסדר," ענתה החתולה.
"איזה שם נתנו לתינוק?"
"חסר-למעלה!" אמרה החתולה בקור רוח.
"חסר-למעלה!" קראה העכברה. "זה שם מוזר מאוד ולא רגיל. זה שם נפוץ במשפחה שלכם?"
"מה זה משנה?" אמרה החתולה. "זה לא יותר גרוע מ'גונב-פירורים', כמו שקוראים לילדים בני הטיפוחים שלך."
זמן קצר אחר כך שוב תקפה את החתולה התשוקה. היא אמרה לעכברה: "את חייבת לעשות לי טובה, ושוב לנהל את הבית לבד יום אחד. שוב ביקשו ממני להיות סנדקית, ומכיוון שלתינוק יש טבעת לבנה מסביב לצוואר, אני לא יכולה לסרב."
העכברה הטובה הסכימה. אבל החתולה התגנבה מאחורי חומות העיר לכנסייה, וזללה חצי מסיר השומן. "שום דבר לא טעים כמו מה ששומרים לעצמך," אמרה, והייתה מרוצה מאוד מהיום שלה.
כשחזרה הביתה, שאלה העכברה: "ואיך קראו לתינוק?"
"חצי-גמור," ענתה החתולה.
"חצי-גמור! מה את אומרת? בחיים לא שמעתי שם כזה! אני מוכנה להתערב על כל דבר שהוא לא מופיע בשום רשימת שמות!"
עד מהרה התחיל לחתולה שוב לרייר מרוב חשק ללקק עוד. "כל הדברים הטובים באים בשלשות," אמרה. "שוב ביקשו ממני להיות סנדקית. התינוק שחור לגמרי, רק הכפות שלו לבנות, וחוץ מזה אין לו אף שערה לבנה בכל הגוף. דבר כזה קורה רק פעם בכמה שנים. את תיתני לי ללכת, נכון?"
"חסר-למעלה! חצי-גמור!" ענתה העכברה. "אלה שמות כל כך מוזרים, הם גורמים לי לחשוב הרבה."
"את יושבת בבית," אמרה החתולה, "במעיל הפרווה האפור-כהה שלך עם הזנב הארוך, ומלאה בדמיונות. זה בגלל שאת לא יוצאת החוצה ביום."
בזמן שהחתולה לא הייתה, העכברה ניקתה את הבית וסידרה אותו. אבל החתולה החמדנית רוקנה את סיר השומן עד הסוף. "כשהכל נאכל, יש סוף סוף שקט," אמרה לעצמה. ושבעה ושמנה, היא חזרה הביתה רק בלילה.
העכברה שאלה מיד איזה שם נתנו לתינוק השלישי. "הוא לא ימצא חן בעינייך יותר מהאחרים," אמרה החתולה. "קוראים לו נגמר-הכל."
"נגמר-הכל!" קראה העכברה. "זה השם הכי חשוד מכולם! אף פעם לא ראיתי אותו כתוב. נגמר-הכל, מה זה יכול להיות?" והיא הנידה בראש, התכרבלה, ושכבה לישון.
מאז אף אחד לא הזמין את החתולה להיות סנדקית. אבל כשהגיע החורף, ובחוץ כבר לא היה מה למצוא, נזכרה העכברה באוכל ששמרו, ואמרה: "בואי, חתולה, נלך לסיר השומן ששמרנו לעצמנו. נהנה ממנו."
"כן," ענתה החתולה, "את תיהני ממנו בדיוק כמו שהיית נהנית להוציא את הלשון העדינה שלך מהחלון."
הן יצאו לדרך. וכשהגיעו, סיר השומן באמת עמד במקומו, אבל הוא היה ריק.
"אוי!" אמרה העכברה. "עכשיו אני מבינה מה קרה, עכשיו הכל מתגלה! את באמת חברה נאמנה! זללת הכל כשהיית סנדקית. קודם חסר-למעלה, אחר כך חצי-גמור, ואחר כך..."
"תשתקי!" צעקה החתולה. "עוד מילה אחת, ואני אוכל גם אותך!"
"נגמר-הכל" כבר היה על השפתיים של העכברה המסכנה. ובקושי אמרה את זה, והחתולה קפצה עליה, תפסה אותה ובלעה אותה. וזה, באמת, דרכו של העולם.