מעשיות האחים גרים - פרק 41: הלפת

היו שני אחים, ששניהם היו חיילים. אחד היה עשיר, והשני עני. העני חשב שינסה לשפר את מצבו. אז הוא הוריד את המעיל האדום שלו, נעשה גנן, חפר היטב את האדמה שלו, וזרע לפת.

כשהזרעים נבטו, היה צמח אחד גדול יותר מכל השאר. והוא המשיך לגדול ולגדול, ונראה כאילו לעולם לא יפסיק לגדול. אפשר היה לקרוא לו "נסיך הלפתות", כי אף פעם לא נראתה לפת כזאת קודם, ולעולם לא תיראה שוב.

בסוף הוא היה כל כך גדול שמילא עגלה שלמה, ושני שוורים בקושי הצליחו למשוך אותו. והגנן לא ידע מה לעשות איתו בכלל, ואם הוא יהיה ברכה או קללה בשבילו.

יום אחד אמר לעצמו: "מה אעשה איתה? אם אמכור אותה, היא לא תביא יותר מלפת אחרת. ולאכילה, הלפתות הקטנות טובות יותר מזו. אולי הדבר הכי טוב הוא לקחת אותה ולתת אותה למלך כאות כבוד."

אז הוא רתם את השוורים שלו, משך את הלפת לחצר המלך, ונתן אותה למלך.

"איזה דבר נפלא!" אמר המלך. "ראיתי הרבה דברים מוזרים, אבל מפלצת כזאת אף פעם לא ראיתי. מאיפה השגת את הזרע? או שזה רק המזל הטוב שלך? אם כן, אתה באמת בן מזל."

"אה, לא!" ענה הגנן. "אני לא בן מזל. אני חייל עני, שאף פעם לא הצליח להשיג מספיק כדי לחיות. אז הנחתי בצד את המעיל האדום שלי והתחלתי לעבוד, לעבד את האדמה. יש לי אח עשיר, והוד מלכותך מכיר אותו היטב, וכל העולם מכיר אותו. אבל בגלל שאני עני, כולם שוכחים אותי."

המלך ריחם עליו ואמר: "אתה לא תהיה עני יותר. אתן לך כל כך הרבה, שתהיה אפילו עשיר יותר מאחיך." אז הוא נתן לו זהב ואדמות ועדרים, ועשה אותו כל כך עשיר שאי אפשר היה להשוות בכלל את ההון של אחיו להון שלו.

כשהאח שמע על כל זה, ואיך לפת עשתה את הגנן כל כך עשיר, הוא קינא בו מאוד, וחשב איך יוכל להשיג את אותו מזל טוב לעצמו. אבל הוא החליט לנהוג בחוכמה יותר מאחיו. הוא אסף מתנה עשירה של זהב וסוסים משובחים למלך, וחשב שהוא בטוח יקבל מתנה הרבה יותר גדולה בתמורה. כי אם אחיו קיבל כל כך הרבה רק על לפת, כמה שווה המתנה שלו?

המלך קיבל את המתנה באדיבות רבה, ואמר שהוא לא יודע מה לתת בתמורה שיהיה יקר ונפלא יותר מהלפת הגדולה. אז החייל נאלץ לשים אותה בעגלה ולגרור אותה הביתה.

כשהגיע הביתה, הוא לא ידע על מי לשפוך את הזעם והטינה שלו. ובסוף נכנסו לו לראש מחשבות רעות, והוא החליט להיפטר מאחיו.

אז הוא שכר כמה נבלים, והראה להם איפה לארוב. ואז הלך לאחיו ואמר: "אחי היקר, מצאתי אוצר חבוי. בוא נלך לחפור אותו ונחלק אותו בינינו."

לשני לא היה שום חשד ברמאות שלו, אז הם יצאו יחד. וכשהלכו, הנבלים התנפלו עליו, קשרו אותו, ועמדו לתלות אותו על עץ.

אבל בזמן שהכינו הכל, הם שמעו מרחוק דהרה של סוס, וזה הפחיד אותם כל כך שהם דחפו את האסיר שלהם כולו לתוך שק, ותלו אותו בחבל על העץ, והשאירו אותו מתנדנד שם, וברחו. בינתיים הוא עבד ועבד, עד שעשה חור גדול מספיק כדי להוציא את הראש.

כשהרוכב הגיע, התברר שהוא סטודנט, בחור עליז, שנסע על הסוס שלו ושר בדרך. ברגע שהאיש שבשק ראה אותו עובר מתחת לעץ, הוא קרא: "בוקר טוב! בוקר טוב לך, ידידי!"

הסטודנט הסתכל לכל עבר. וכשלא ראה אף אחד, ולא ידע מאיפה בא הקול, קרא: "מי קורא לי?"

אז ענה האיש שבעץ: "הרם את עיניך, כי הנה אני יושב בשק החוכמה! כאן למדתי, בזמן קצר, דברים גדולים ונפלאים. לעומת המושב הזה, כל הלימודים בבתי הספר הם כמו אוויר ריק. עוד קצת, ואדע כל מה שאדם יכול לדעת, ואצא חכם יותר מהחכמים שבבני האדם. כאן אני מבין את הסימנים ואת התנועות של השמיים והכוכבים, את החוקים ששולטים ברוחות, את מספר גרגרי החול שעל שפת הים, את ריפוי החולים, ואת סגולותיהם של כל הצמחים, הציפורים והאבנים היקרות. אילו היית כאן רק פעם אחת, ידידי, היית מרגיש ומודה בכוחו של הידע."

הסטודנט הקשיב לכל זה ותמה מאוד. בסוף אמר: "ברוך היום והשעה שבהם מצאתי אותך! אתה לא יכול לדאוג שאכנס לשק לזמן קצר?"

אז ענה השני, כאילו בחוסר רצון רב: "לזמן קצר אוכל להרשות לך לשבת כאן, אם תגמול לי היטב ותבקש יפה. אבל אתה צריך לחכות עוד שעה למטה, עד שאלמד כמה עניינים קטנים שעוד לא ידועים לי."

אז הסטודנט התיישב וחיכה זמן מה. אבל הזמן עבר עליו לאט, והוא התחנן ברצינות שיתנו לו לעלות מיד, כי הצמא שלו לידע היה גדול.

אז השני העמיד פנים שהוא נכנע, ואמר: "אתה צריך להוריד את שק החוכמה, על ידי שתתיר את החבל ההוא, ואז תיכנס."

אז הסטודנט הוריד אותו, פתח את השק ושחרר אותו. "עכשיו," קרא, "תן לי לעלות מהר!"

וכשהתחיל להכניס את עצמו לשק עם הרגליים קודם, אמר הגנן: "חכה רגע, זו לא הדרך." ואז דחף אותו פנימה עם הראש קודם, קשר את השק, ומהר מאוד תלה את מחפש החוכמה כשהוא מתנדנד באוויר.

"מה שלומך, ידידי?" אמר. "אתה לא מרגיש שהחוכמה באה אליך? תנוח שם בשלום, עד שתהיה אדם חכם יותר ממה שהיית."

ועם זה הוא רכב משם על הסוס של הסטודנט, והשאיר את הבחור המסכן לאסוף חוכמה עד שמישהו יבוא ויוריד אותו.