מעשיות האחים גרים - פרק 40: עץ הערער

לפני הרבה הרבה זמן, אולי אלפיים שנה, חי איש עשיר עם אישה טובה ויפה. הם אהבו זה את זה מאוד, אבל הצטערו מאוד שלא היו להם ילדים. הם רצו כל כך ילד, שהאישה התפללה על כך יום ולילה, ובכל זאת נשארו בלי ילדים.

לפני הבית הייתה חצר, ובה גדל עץ ערער. יום חורף אחד עמדה האישה מתחת לעץ וקילפה תפוחים. ובזמן שקילפה אותם, היא חתכה את האצבע, והדם נפל על השלג.

"אה," נאנחה האישה בכבדות, "אילו רק היה לי ילד, אדום כמו דם ולבן כמו שלג!" וכשאמרה את המילים, הלב שלה נעשה קל, ונדמה היה לה שהמשאלה שלה התקבלה. והיא חזרה הביתה שמחה ומנוחמת.

עבר חודש, והשלג נעלם כולו. אחר כך עבר עוד חודש, וכל האדמה הוריקה. כך עברו החודשים זה אחר זה. קודם העצים לבלבו ביערות, ועד מהרה הענפים הירוקים התשלבו בצפיפות, ואחר כך הפריחה התחילה לנשור.

שוב עמדה האישה מתחת לעץ הערער, והוא היה מלא ריח מתוק כל כך, שהלב שלה קפץ משמחה, והיא התרגשה כל כך מהאושר שלה שנפלה על הברכיים. עד מהרה הפירות נעשו עגולים ומוצקים, והיא הייתה שמחה ושלווה. אבל כשהבשילו לגמרי, היא קטפה את פירות הערער ואכלה מהם בתאווה, ואז נעשתה עצובה וחולה.

זמן קצר אחר כך היא קראה לבעלה ואמרה לו בבכי: "אם אמות, תקבור אותי מתחת לעץ הערער." ואז הרגישה שוב מנוחמת ומאושרת. ולפני שעבר עוד חודש, נולד לה ילד קטן. וכשראתה שהוא לבן כמו שלג ואדום כמו דם, השמחה שלה הייתה כל כך גדולה, שהיא מתה.

בעלה קבר אותה מתחת לעץ הערער, ובכה עליה במרירות. אבל לאט לאט הצער שלו פחת. ואף שלפעמים עדיין התאבל על האובדן שלו, הוא יכול היה להמשיך בחייו כרגיל, ואחר כך התחתן שוב.

עכשיו נולדה לו בת קטנה, וקראו לה מרלינה. הילד מאשתו הראשונה היה בן, אדום כמו דם ולבן כמו שלג. האם החדשה אהבה מאוד את בתה. וכשהסתכלה עליה ואחר כך על הילד, זה דקר לה בלב לחשוב שהוא תמיד יעמוד בדרכה של הבת שלה, והיא חשבה כל הזמן איך להשיג את כל הרכוש בשבילה.

המחשבה הרעה הזאת השתלטה עליה יותר ויותר, וגרמה לה להתנהג רע מאוד לילד. היא גירשה אותו ממקום למקום במכות ובדחיפות, כך שהילד המסכן הסתובב בפחד, ולא היה לו שקט מהרגע שיצא מבית הספר ועד שחזר אליו.

יום אחד באה הבת הקטנה בריצה אל אמא שלה במחסן, ואמרה: "אמא, תני לי תפוח."

"כן, ילדתי," אמרה האישה, ונתנה לה תפוח יפה מהתיבה. לתיבה היה מכסה כבד מאוד ומנעול ברזל גדול.

"אמא," אמרה שוב הבת הקטנה, "גם אחי לא יכול לקבל אחד?"

האם כעסה על זה, אבל ענתה: "כן, כשהוא יחזור מבית הספר."

בדיוק אז היא הסתכלה מהחלון וראתה אותו מגיע. ונדמה היה שרוח רעה נכנסה בה, כי היא חטפה את התפוח מהיד של הבת הקטנה שלה ואמרה: "את לא תקבלי לפני אחיך." היא זרקה את התפוח לתיבה וסגרה אותה.

הילד הקטן נכנס, והרוח הרעה שבאישה גרמה לה להגיד לו בנחמדות: "בני, אתה רוצה תפוח?" אבל היא נתנה בו מבט רע.

"אמא," אמר הילד, "כמה מפחיד את נראית! כן, תני לי תפוח."

"בוא איתי," אמרה, והרימה את המכסה של התיבה. "קח לך אחד." וכשהוא התכופף לקחת, הרוח הרעה דחפה אותה, ובום! המכסה הכבד נטרק על הילד, והוא נפל ולא זז יותר.

אז היא נתמלאה פחד כשחשבה על מה שעשתה. "אילו רק אוכל למנוע שמישהו יידע שאני עשיתי את זה," חשבה. אז היא עלתה לחדר שלה, הוציאה ממחטה לבנה מהמגירה העליונה, קשרה אותה סביב צווארו כך שלא ייראה כלום, והושיבה אותו על כיסא ליד הדלת עם תפוח ביד.

זמן קצר אחר כך באה מרלינה הקטנה אל אמא שלה, שעמדה ליד האש, ואמרה: "אמא, אחי יושב ליד הדלת עם תפוח ביד, והוא נראה כל כך חיוור. וכשביקשתי ממנו לתת לי את התפוח, הוא לא ענה, וזה הפחיד אותי."

"לכי אליו שוב," אמרה אמא שלה, "ואם הוא לא עונה, תני לו דחיפה."

אז מרלינה הקטנה הלכה ואמרה: "אחי, תן לי את התפוח." אבל הוא לא אמר מילה. אז היא דחפה אותו, והוא נפל מהכיסא על הרצפה. היא נבהלה כל כך, שרצה בבכי ובצעקות אל אמא שלה. "אוי!" אמרה. "הפלתי את אחי, והוא לא קם!" ואז בכתה ובכתה, ושום דבר לא עצר אותה.

"מה עשית!" אמרה אמא שלה. "אבל אף אחד לא צריך לדעת על זה, אז את חייבת לשתוק. מה שנעשה אי אפשר לבטל." והיא לקחה את הילד הקטן והסתירה אותו במרתף. ומרלינה עמדה והסתכלה, ובכתה ובכתה.

עד מהרה חזר האב הביתה והתיישב לארוחה. הוא שאל: "איפה הבן שלי?" האם לא אמרה כלום, ומרלינה עדיין בכתה בלי הפסקה.

האב שאל שוב: "איפה הבן שלי?"

"אה," ענתה האישה, "הוא נסע לכפר, לדוד הגדול של אמא שלו. הוא יישאר שם זמן מה."

"למה הוא נסע לשם, ואפילו לא נפרד ממני?"

"נו, הוא אוהב להיות שם, והוא אמר לי שהוא ייעדר שישה שבועות. מטפלים בו שם היטב."

"אני מרגיש עצוב מאוד בגלל זה," אמר הבעל, "שמא משהו לא בסדר. הוא היה צריך להיפרד ממני." ואז אמר: "מרלינה הקטנה, למה את בוכה? אחיך יחזור בקרוב."

מרלינה הקטנה עלתה למעלה, והוציאה את ממחטת המשי הכי יפה שלה מהמגירה התחתונה. בלילה היא ירדה למרתף, עטפה בה את אחיה בעדינות, ונשאה אותו החוצה, וכל הזמן רק בכתה. אחר כך הניחה אותו בדשא הירוק מתחת לעץ הערער. וברגע שעשתה את זה, נדמה היה שכל העצב שלה עזב אותה, והיא הפסיקה לבכות.

ועכשיו עץ הערער התחיל לזוז. הענפים התנופפו קדימה ואחורה, קודם התרחקו זה מזה, ואחר כך התקרבו שוב, כאילו מישהו מוחא כפיים משמחה. אחר כך ערפל התאסף סביב העץ, ובאמצעו הייתה בעירה כמו של אש. ומתוך האש עפה ציפור יפהפייה, שהתרוממה גבוה לאוויר ושרה בקול נפלא. וכשכבר לא אפשר היה לראות אותה, עמד עץ הערער כמו קודם, וממחטת המשי והילד נעלמו.

מרלינה הקטנה הרגישה עכשיו קלה ושמחה כאילו אחיה עדיין חי. והיא חזרה הביתה, התיישבה בעליזות לשולחן ואכלה.

הציפור עפה משם ונחתה על הבית של צורף, והתחילה לשיר:

"אמי החורגת פגעה בי,

אבי התגעגע אליי,

אחותי מרלינה אהבה אותי מכולם,

בממחטת משי עטפה אותי,

והניחה אותי לנוח

תחת עץ הערער.

קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!"

הצורף ישב בבית המלאכה שלו והכין שרשרת זהב, כששמע את השיר של הציפור על הגג שלו. הוא חשב שהוא כל כך יפה, שקם ורץ החוצה. וכשחצה את הסף, איבד אחד מנעלי הבית שלו. אבל הוא המשיך לרוץ לאמצע הרחוב, עם נעל בית ברגל אחת וגרב ברגל השנייה. הסינר שלו עדיין היה עליו, והוא עדיין החזיק בידיים את שרשרת הזהב ואת הצבת. וכך עמד והסתכל למעלה על הציפור, בזמן שהשמש זרחה בבהירות על הרחוב.

"ציפור," אמר, "כמה יפה את שרה! שירי לי את השיר הזה שוב."

"לא," אמרה הציפור, "אני לא שרה פעמיים בחינם. תן לי את שרשרת הזהב, ואשיר לך אותו שוב."

"הנה השרשרת, קחי אותה," אמר הצורף. "רק שירי לי את זה שוב."

הציפור עפה למטה ולקחה את שרשרת הזהב ברגל הימנית שלה. ואז נחתה שוב מול הצורף ושרה:

"אמי החורגת פגעה בי,

אבי התגעגע אליי,

אחותי מרלינה אהבה אותי מכולם,

בממחטת משי עטפה אותי,

והניחה אותי לנוח

תחת עץ הערער.

קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!"

אחר כך עפה משם, ונחתה על הגג של בית של סנדלר, ושרה:

"אמי החורגת פגעה בי,

אבי התגעגע אליי,

אחותי מרלינה אהבה אותי מכולם,

בממחטת משי עטפה אותי,

והניחה אותי לנוח

תחת עץ הערער.

קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!"

הסנדלר שמע אותה, קפץ ורץ החוצה בשרוולי החולצה שלו, ועמד והסתכל למעלה על הציפור שעל הגג, עם היד מעל העיניים כדי שהשמש לא תסנוור אותו.

"ציפור," אמר, "כמה יפה את שרה!" ואז קרא דרך הדלת לאשתו: "אישה, צאי החוצה! יש כאן ציפור, בואי תסתכלי עליה ותשמעי כמה יפה היא שרה." אחר כך קרא לבת שלו ולילדים, ואחר כך לשוליות, בנות ובנים, וכולם רצו ברחוב להסתכל על הציפור. והם ראו כמה היא נהדרת, עם הנוצות האדומות והירוקות שלה, והצוואר שלה כמו זהב מבריק, והעיניים שלה כמו שני כוכבים בהירים בראש.

"ציפור," אמר הסנדלר, "שירי לי את השיר הזה שוב."

"לא," ענתה הציפור, "אני לא שרה פעמיים בחינם. אתה צריך לתת לי משהו."

"אישה," אמר האיש, "לכי לעליית הגג. על המדף העליון תראי זוג נעליים אדומות. תביאי לי אותן." האישה נכנסה והביאה את הנעליים.

"הנה, ציפור," אמר הסנדלר, "עכשיו שירי לי את השיר הזה שוב."

הציפור עפה למטה ולקחה את הנעליים האדומות ברגל השמאלית שלה, ואז חזרה לגג ושרה:

"אמי החורגת פגעה בי,

אבי התגעגע אליי,

אחותי מרלינה אהבה אותי מכולם,

בממחטת משי עטפה אותי,

והניחה אותי לנוח

תחת עץ הערער.

קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!"

כשסיימה, היא עפה משם. השרשרת הייתה ברגל הימנית שלה והנעליים בשמאלית, והיא עפה ישר לטחנה. והטחנה עשתה "קליק קלאק, קליק קלאק, קליק קלאק." בתוך הטחנה היו עשרים מהפועלים של הטוחן שסיתתו אבן. ובזמן שהם עשו "היק האק, היק האק, היק האק," הטחנה עשתה "קליק קלאק, קליק קלאק, קליק קלאק."

הציפור נחתה על עץ טיליה מול הטחנה ושרה:

"אמי החורגת פגעה בי,"

ואז אחד הפועלים הפסיק לעבוד.

"אבי התגעגע אליי,"

ועוד שניים הפסיקו והקשיבו.

"אחותי מרלינה אהבה אותי מכולם,"

ואז עוד ארבעה הפסיקו.

"בממחטת משי עטפה אותי, והניחה אותי לנוח,"

ועכשיו רק שמונה עוד עבדו.

"תחת..."

ועכשיו רק חמישה.

"...עץ הערער."

ועכשיו רק אחד.

"קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!"

ואז הוא הרים את הראש, וגם האחרון הפסיק לעבוד.

"ציפור," אמר, "איזה שיר יפה את שרה! תני גם לי לשמוע אותו. שירי אותו שוב."

"לא," ענתה הציפור, "אני לא שרה פעמיים בחינם. תן לי את אבן הריחיים הזאת, ואשיר אותו שוב."

"אילו היא הייתה שייכת רק לי," אמר האיש, "היית מקבלת אותה."

"כן, כן," אמרו האחרים, "אם היא תשיר שוב, היא יכולה לקבל אותה."

הציפור ירדה, וכל עשרים הטוחנים הרימו יחד את האבן עם קורה. אז הציפור הכניסה את הראש דרך החור, ולקחה את האבן סביב הצוואר כמו קולר, ועפה איתה בחזרה לעץ ושרה:

"אמי החורגת פגעה בי,

אבי התגעגע אליי,

אחותי מרלינה אהבה אותי מכולם,

בממחטת משי עטפה אותי,

והניחה אותי לנוח

תחת עץ הערער.

קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!"

וכשסיימה את השיר, היא פרשה כנפיים, ועם השרשרת ברגל הימנית, הנעליים בשמאלית, ואבן הריחיים סביב הצוואר, עפה ישר לבית של אבא שלה.

האב, האם ומרלינה הקטנה ישבו לארוחה.

"כמה קל לי על הלב," אמר האב, "כל כך שמח ועליז."

"ואני," אמרה האם, "אני מרגישה כל כך לא נוח, כאילו סערת רעמים כבדה מתקרבת."

ומרלינה הקטנה ישבה ובכתה ובכתה.

אז הציפור באה בעפיפה אל הבית ונחתה על הגג.

"אני מרגיש כל כך שמח," אמר האב, "וכמה יפה השמש זורחת! אני מרגיש בדיוק כאילו אני עומד לראות חבר ותיק."

"אה!" אמרה האישה. "ואני כל כך מלאה מצוקה ואי שקט, שהשיניים שלי נוקשות, ואני מרגישה כאילו יש אש בעורקים שלי." וכל הזמן מרלינה הקטנה ישבה בפינה ובכתה, והצלחת שעל הברכיים שלה הייתה רטובה מדמעות.

עכשיו הציפור עפה לעץ הערער והתחילה לשיר:

"אמי החורגת פגעה בי,"

האם עצמה את העיניים ואת האוזניים, כדי שלא תראה ולא תשמע כלום. אבל באוזניים שלה היה רעש שואג כמו של סערה עזה, ובעיניים שלה בעירה והבזקים כמו ברקים.

"אבי התגעגע אליי,"

"תראי, אמא," אמר האיש, "איזו ציפור יפה שרה כל כך נפלא! וכמה השמש חמה ובהירה, ואיזה ריח נפלא של תבלינים יש באוויר!"

"אחותי מרלינה אהבה אותי מכולם,"

ואז מרלינה הקטנה הניחה את הראש על הברכיים והתייפחה.

"אני חייב לצאת החוצה ולראות את הציפור מקרוב," אמר האיש.

"אה, אל תלך!" קראה האישה. "אני מרגישה כאילו כל הבית בוער!"

אבל האיש יצא והסתכל על הציפור.

"בממחטת משי עטפה אותי, והניחה אותי לנוח תחת עץ הערער. קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!"

ועם זה הציפור הפילה את שרשרת הזהב, והיא נפלה בדיוק סביב הצוואר של האיש, והתאימה לו בדיוק.

הוא נכנס פנימה ואמר: "תראו איזו ציפור נהדרת זו! היא נתנה לי את שרשרת הזהב היפה הזאת, והיא עצמה נראית כל כך יפה."

אבל האישה הייתה בפחד ובמצוקה כאלה, שהיא נפלה על הרצפה, והכובע נפל לה מהראש.

אז הציפור התחילה שוב:

"אמי החורגת פגעה בי,"

"אוי לי!" קראה האישה. "אילו רק הייתי אלף מטרים מתחת לאדמה, כדי שלא אשמע את השיר הזה!"

"אבי התגעגע אליי,"

ואז האישה נפלה שוב כאילו מתה.

"אחותי מרלינה אהבה אותי מכולם,"

"טוב," אמרה מרלינה הקטנה, "גם אני אצא לראות אם הציפור תיתן לי משהו." אז היא יצאה.

"בממחטת משי עטפה אותי, והניחה אותי לנוח,"

והציפור זרקה לה את הנעליים.

"תחת עץ הערער. קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!"

ועכשיו היא הרגישה מאושרת וקלה לגמרי. היא נעלה את הנעליים, ורקדה וקפצה בהן. "הייתי כל כך אומללה כשיצאתי," אמרה, "אבל כל זה עבר. זו באמת ציפור נהדרת, והיא נתנה לי זוג נעליים אדומות."

האישה קפצה, והשיער שלה עמד מהראש כמו להבות אש. "אז גם אני אצא," אמרה, "ואראה אם זה יקל על הצער שלי, כי אני מרגישה כאילו העולם נגמר."

אבל כשחצתה את הסף, בום! הציפור הפילה את אבן הריחיים על ראשה, וזה היה סופה.

האב ומרלינה הקטנה שמעו את הרעש ורצו החוצה. אבל הם ראו רק ערפל ולהבות ואש עולים מהמקום. וכשאלה חלפו, עמד שם האח הקטן, חי ושלם! הוא לקח את האב ואת מרלינה הקטנה ביד, ושלושתם שמחו מאוד, ונכנסו יחד הביתה, התיישבו לארוחה ואכלו.