פעם היה סנדלר שעבד קשה מאוד והיה ישר מאוד, ובכל זאת לא הצליח להרוויח מספיק כדי לחיות. ובסוף כל מה שהיה לו בעולם נגמר, חוץ מעור שהספיק בדיוק לזוג נעליים אחד.
הוא גזר את העור, מוכן לתפירה למחרת, ותכנן לקום מוקדם בבוקר לעבודה. המצפון שלו היה נקי והלב שלו קל, למרות כל הצרות. אז הוא הלך לישון בשלווה, השאיר את כל הדאגות לשמיים, ונרדם מהר.
בבוקר, אחרי שהתפלל, הוא התיישב לעבודה. ולתדהמתו הגדולה, הנעליים עמדו שם על השולחן, מוכנות לגמרי! האיש הטוב לא ידע מה להגיד או לחשוב על דבר כל כך מוזר. הוא הסתכל על העבודה: לא היה בכל העבודה אף תפר אחד עקום. הכל היה כל כך מסודר ומדויק, שזו הייתה יצירת מופת של ממש.
באותו יום נכנס קונה, והנעליים התאימו לו כל כך שהוא שילם ברצון מחיר גבוה מהרגיל. והסנדלר המסכן קנה בכסף עור שהספיק לעוד שני זוגות.
בערב הוא גזר את העבודה, והלך לישון מוקדם כדי לקום ולהתחיל מוקדם למחרת. אבל הוא נחסך מכל הטרחה, כי כשקם בבוקר, העבודה כבר הייתה גמורה לפניו.
עד מהרה נכנסו קונים ששילמו לו יפה על הסחורה, כך שהוא קנה עור לעוד ארבעה זוגות. הוא גזר שוב את העבודה בלילה, ומצא אותה גמורה בבוקר, כמו קודם. וכך זה נמשך זמן מה: מה שהוכן בערב תמיד היה גמור עם עלות השחר, והאיש הטוב עד מהרה הצליח והתבסס שוב.
ערב אחד, בזמן החגים של סוף השנה, כשהוא ואשתו ישבו ליד האש ושוחחו, הוא אמר לה: "הייתי רוצה להישאר ער הלילה ולשמור, כדי שנראה מי זה שבא ועושה בשבילי את העבודה."
האישה אהבה את הרעיון. אז הם השאירו אור דולק, והתחבאו בפינת החדר, מאחורי וילון שהיה תלוי שם, וחיכו לראות מה יקרה.
ברגע שהגיעה חצות, נכנסו שני גמדים קטנים בלי בגדים. הם התיישבו על ספסל העבודה של הסנדלר, לקחו את כל העבודה שהייתה גזורה, והתחילו לעבוד באצבעות הקטנות שלהם, תופרים ודופקים ומקישים בקצב כזה, שהסנדלר נדהם לגמרי ולא הצליח להוריד מהם את העיניים.
והם המשיכו, עד שהעבודה נגמרה לגמרי, והנעליים עמדו מוכנות לשימוש על השולחן. זה היה הרבה לפני עלות השחר. ואז הם מיהרו להסתלק משם מהר כמו ברק.
למחרת אמרה האישה לסנדלר: "היצורים הקטנים האלה עשו אותנו עשירים, ואנחנו צריכים להודות להם ולעשות להם טובה אם נוכל. אני ממש מצטערת לראות אותם מתרוצצים ככה, בלי שום דבר על הגב שיגן עליהם מהקור. אני אגיד לך מה: אתפור לכל אחד מהם חולצה, מעיל ואפודה, וזוג מכנסיים בנוסף. ואתה תכין לכל אחד מהם זוג נעליים קטן."
הרעיון מצא חן מאוד בעיני הסנדלר הטוב. וערב אחד, כשכל הדברים היו מוכנים, הם הניחו אותם על השולחן, במקום העבודה שהיו גוזרים בדרך כלל, ואז הלכו והתחבאו כדי לראות מה יעשו הגמדים הקטנים.
בסביבות חצות הם נכנסו, רוקדים ומדלגים, קיפצו מסביב לחדר, ואז הלכו לשבת לעבודה כרגיל. אבל כשראו את הבגדים שחיכו להם, הם צחקו וצחקקו, ונראו מאושרים מאוד.
אז הם התלבשו כהרף עין, ורקדו וקיפצו וקפצו מסביב, שמחים ככל שאפשר, עד שבסוף רקדו החוצה מהדלת, והרחק על פני הדשא.
הזוג הטוב לא ראה אותם יותר. אבל מאז הכל הלך להם טוב, כל ימי חייהם.