רוזן זקן חי פעם בשווייץ. היה לו בן יחיד, אבל הבן היה טיפש, ולא הצליח ללמוד כלום. אז אמר האב: "תשמע, בני, מה שלא אנסה, אני לא מצליח להכניס לך שום דבר לראש. אתה צריך ללכת מכאן. אמסור אותך לידי מורה מפורסם, שיראה מה הוא יכול לעשות איתך."
הבחור נשלח לעיר זרה, ונשאר שנה שלמה אצל המורה. בסוף הזמן הזה הוא חזר הביתה, ואבא שלו שאל: "נו, בני, מה למדת?"
"אבא, למדתי מה הכלבים אומרים כשהם נובחים."
"אלוהים ירחם עלינו!" קרא האב. "זה כל מה שלמדת? אשלח אותך לעיר אחרת, למורה אחר."
הבחור נלקח לשם, ונשאר שנה גם אצל המורה הזה. כשחזר, האב שאל שוב: "בני, מה למדת?"
הוא ענה: "אבא, למדתי מה הציפורים אומרות."
אז האב התרגז ואמר: "אוי, אדם אבוד, בזבזת את הזמן היקר ולא למדת כלום! אתה לא מתבייש להופיע לפני עיניי? אשלח אותך למורה שלישי. אבל אם גם הפעם לא תלמד כלום, לא אהיה יותר אבא שלך."
הבחור נשאר שנה שלמה גם אצל המורה השלישי. וכשחזר הביתה, ואבא שלו שאל: "בני, מה למדת?" הוא ענה: "אבא יקר, השנה למדתי מה הצפרדעים מקרקרות."
אז האב נכנס לזעם הכי גדול. הוא קפץ, קרא לאנשים שלו ואמר: "האיש הזה הוא כבר לא הבן שלי. אני מגרש אותו, ומצווה עליכם לקחת אותו ליער ולהיפטר ממנו."
הם לקחו אותו, אבל כשהיו צריכים לפגוע בו, הם לא הצליחו מרוב רחמים, ונתנו לו ללכת. ולזקן הביאו סימן מהיער, כדי שיחשוב שעשו מה שציווה.
הבחור נדד הלאה, ואחרי זמן מה הגיע למבצר, וביקש מקום ללון בו לילה אחד.
"כן," אמר אדון הטירה, "אם תרצה לבלות את הלילה שם למטה במגדל הישן, לך לשם. אבל אני מזהיר אותך, זה בסכנת חיים. הוא מלא בכלבים פראיים, שנובחים ומייללים בלי הפסקה, ובשעות מסוימות הם תוקפים כל מי שמתקרב."
כל האזור היה בצער ובבהלה בגללם, ובכל זאת אף אחד לא יכול היה לעשות שום דבר כדי לעצור את זה. אבל הבחור לא פחד, ואמר: "רק תנו לי לרדת לכלבים הנובחים, ותנו לי משהו שאוכל לזרוק להם. הם לא יעשו לי שום רע."
מכיוון שהוא עצמו רצה כך, הם נתנו לו קצת אוכל בשביל החיות הפראיות, והובילו אותו למטה למגדל. כשנכנס, הכלבים לא נבחו עליו, אלא כשכשו בזנבות בידידות מסביבו, אכלו את מה ששם לפניהם, ולא פגעו אפילו בשערה אחת מראשו.
למחרת בבוקר, לתדהמת כולם, הוא יצא שוב שלם ובריא, ואמר לאדון הטירה: "הכלבים גילו לי, בשפה שלהם, למה הם גרים שם ומביאים רעה על הארץ. הם מכושפים, והם חייבים לשמור על אוצר גדול שנמצא למטה במגדל. ולא תהיה להם מנוחה עד שיוציאו אותו. ולמדתי גם, מהשיחה שלהם, איך לעשות את זה."
אז כל מי ששמע את זה שמח, ואדון הטירה אמר שיאמץ אותו כבן אם יצליח בזה. הוא ירד שוב, ומכיוון שידע מה הוא צריך לעשות, הוא עשה את זה היטב, והוציא איתו תיבה מלאה זהב. מאז לא נשמעו יותר היללות של הכלבים הפראיים. הם נעלמו, והארץ השתחררה מהצרה.
אחרי זמן מה עלה בראשו לנסוע לרומא. בדרך הוא עבר ליד ביצה, שבה ישבו הרבה צפרדעים וקרקרו. הוא הקשיב להן, וכשהבין מה הן אומרות, הוא נעשה מהורהר ועצוב מאוד.
בסוף הגיע לרומא, שבה האפיפיור בדיוק מת, והיה ספק גדול בין החשמנים את מי למנות כיורש שלו. בסוף הם הסכימו שייבחר לאפיפיור מי שיצטיין באיזה אות אלוהי ונפלא.
ובדיוק כשהחליטו על זה, הרוזן הצעיר נכנס לכנסייה. ופתאום שתי יונים לבנות כשלג עפו על הכתפיים שלו ונשארו לשבת שם. אנשי הכנסייה זיהו בזה את האות מלמעלה, ושאלו אותו במקום אם הוא רוצה להיות אפיפיור.
הוא היה מהסס, ולא ידע אם הוא ראוי לזה. אבל היונים יעצו לו לעשות את זה, ובסוף הוא אמר כן. אז משחו והקדישו אותו, וכך התגשם מה ששמע מהצפרדעים בדרך, מה שהשפיע עליו כל כך: שהוא יהיה האפיפיור.
אחר כך הוא היה צריך לשיר תפילה, ולא ידע ממנה אפילו מילה אחת. אבל שתי היונים ישבו כל הזמן על הכתפיים שלו, ואמרו לו הכל באוזן.