קרה שהחתולה פגשה את השועל ביער. ומכיוון שחשבה לעצמה: "הוא חכם ומלא ניסיון, ומוערך מאוד בעולם," היא דיברה אליו בידידות.
"שלום, אדון שועל יקר, מה שלומך? מה נשמע אצלך? איך אתה מסתדר בזמנים הקשים האלה?"
השועל, מלא כל מיני יהירות, הסתכל על החתולה מכף רגל ועד ראש, והרבה זמן לא ידע אם לענות בכלל. בסוף אמר: "אוי, מנקת שפמים עלובה, טיפשה מנומרת, ציידת עכברים רעבה, מה את חושבת לעצמך? יש לך את החוצפה לשאול איך אני מסתדר? מה למדת? כמה אומנויות את מבינה?"
"אני מבינה רק אחת," ענתה החתולה בצניעות.
"איזו אומנות זו?" שאל השועל.
"כשכלבי הציד רודפים אחריי, אני יכולה לקפוץ על עץ ולהציל את עצמי."
"זה הכל?" אמר השועל. "אני אדון למאה אומנויות, ויש לי בנוסף שק מלא ערמומיות. אני מרחם עלייך. בואי איתי, אלמד אותך איך אנשים בורחים מכלבי הציד."
בדיוק אז הגיע צייד עם ארבעה כלבים. החתולה קפצה בזריזות על עץ, והתיישבה בצמרת שלו, שם הענפים והעלים הסתירו אותה לגמרי.
"תפתח את השק שלך, אדון שועל, תפתח את השק שלך!" קראה אליו החתולה. אבל הכלבים כבר תפסו אותו, והחזיקו אותו חזק.
"אה, אדון שועל," קראה החתולה, "אתה עם מאה האומנויות שלך נשארת תקוע! אילו יכולת לטפס כמוני, לא היית נתפס."