מר אטרסון עורך הדין היה אדם בעל פנים מחוספסות שמעולם לא הוארו בחיוך; קר, קמצן במילים ונבוך בשיחה; מסויג ברגשותיו; רזה, ארוך, מאובק, משמים, ובכל זאת איכשהו חביב. במפגשים ידידותיים, וכשהיין היה לטעמו, הבליח מעינו משהו אנושי במיוחד; משהו שאמנם מעולם לא מצא את דרכו אל דיבורו, אבל דיבר לא רק בסימנים השקטים האלה של הפנים שאחרי ארוחת הערב, אלא לעתים קרובות יותר ובקול רם יותר במעשי חייו. הוא היה מחמיר עם עצמו; שתה ג'ין כשהיה לבד, כדי לדכא את טעמו ליינות משובחים; ואף שנהנה מן התיאטרון, לא עבר את פתחו של תיאטרון עשרים שנה. אבל הייתה לו סובלנות מוכחת כלפי אחרים; לפעמים תהה, כמעט בקנאה, על הלחץ הגבוה של הרוח הכרוך במעשיהם הרעים; ובכל מצוקה נטה לעזור יותר מאשר לנזוף. "אני נוטה לכפירתו של קין," נהג לומר בחן מיושן: "אני נותן לאחי ללכת לעזאזל בדרכו שלו." באופיו זה נפל בחלקו לעתים קרובות להיות המכר המכובד האחרון וההשפעה הטובה האחרונה בחייהם של אנשים בדרך מטה. ולאנשים כאלה, כל עוד באו אל משרדו, מעולם לא הראה שמץ של שינוי בהתנהגותו.
בלי ספק המלאכה הייתה קלה למר אטרסון; כי הוא היה מאופק גם במיטבו, ונראה שאפילו ידידותו נשענת על רוחב לב דומה. סימנו של אדם צנוע הוא לקבל את חוג ידידיו מוכן מידי המקרה; וזו הייתה דרכו של עורך הדין. ידידיו היו בני משפחתו או אלה שהכיר הכי הרבה זמן; חיבתו, כמו קיסוס, הייתה פרי הזמן, ולא העידה על שום התאמה מיוחדת במושאה. מכאן, בלי ספק, הקשר שאיחד אותו עם מר ריצ'רד אנפילד, קרוב משפחתו הרחוק, איש החברה הידוע. רבים שברו את ראשם מה מוצאים השניים זה בזה, או איזה נושא משותף הם מוצאים. אלה שפגשו אותם בטיוליהם בימי ראשון סיפרו שהם לא אומרים דבר, נראים משועממים להפליא, ומקבלים בהקלה גלויה הופעה של חבר. ועם כל זאת, שני האנשים העריכו מאוד את הטיולים האלה, ראו בהם את פנינת כל שבוע, ולא רק ויתרו בגללם על הזדמנויות להנאה, אלא אפילו עמדו בפני קריאות העסקים, כדי שיוכלו ליהנות מהם בלי הפרעה.
באחד הטיולים האלה הוביל אותם דרכם במקרה ברחוב צדדי ברובע הומה של לונדון. הרחוב היה קטן ו"שקט", כמו שאומרים, אבל בימי החול התנהל בו מסחר משגשג. נראה שהתושבים הצליחו כולם, וכולם קיוו בתחרותיות להצליח עוד יותר, והוציאו את עודף רווחיהם על קישוטים; כך שחזיתות החנויות עמדו לאורך הרחוב באוויר מזמין, כמו שורות של מוכרות מחייכות. אפילו ביום ראשון, כשהסתיר את קסמיו הראוותניים יותר ועמד ריק יחסית מעוברים ושבים, בלט הרחוב בניגוד לסביבתו המלוכלכת, כמו אש ביער; ובתריסיו הצבועים מחדש, בפליז המבריק היטב, ובניקיון ובעליזות הכלליים שלו, משך מיד את עינו של העובר ושב ושימח אותה.
שתי דלתות מפינה אחת, בצד שמאל כשהולכים מזרחה, נקטע הקו בכניסה לחצר; ובדיוק בנקודה הזאת דחף גוש בניין מאיים מסוים את גמלונו אל הרחוב. הוא היה בן שתי קומות; לא היה בו חלון, שום דבר מלבד דלת בקומה התחתונה ומצח עיוור של קיר דהוי בקומה העליונה; ונשא בכל תו את סימני ההזנחה הממושכת והמלוכלכת. הדלת, שלא היו בה לא פעמון ולא מקוש, הייתה מבועבעת ומוכתמת. נוודים השתרכו אל השקע והציתו גפרורים על לוחותיה; ילדים שיחקו בחנות על המדרגות; תלמיד ניסה את סכינו על הפיתוחים; וכמעט דור שלם לא הופיע איש לגרש את המבקרים המקריים האלה או לתקן את הנזק שעשו.
מר אנפילד ועורך הדין היו בצד השני של הרחוב הצדדי; אבל כשהגיעו מול הכניסה, הרים הראשון את מקל ההליכה שלו והצביע.
"שמת לב פעם לדלת הזאת?" שאל; וכשחברו השיב בחיוב, הוסיף: "היא קשורה בזיכרוני לסיפור מוזר מאוד."
"באמת?" אמר מר אטרסון, בשינוי קל בקולו, "ומה היה הסיפור?"
"ובכן, זה היה כך," השיב מר אנפילד: "חזרתי הביתה מאיזה מקום בקצה העולם, בערך בשלוש לפנות בוקר של בוקר חורף שחור, ודרכי עברה בחלק של העיר שבו ממש לא היה מה לראות מלבד פנסים. רחוב אחרי רחוב, וכל האנשים ישנים; רחוב אחרי רחוב, הכול מואר כמו לתהלוכה וריק כמו כנסייה; עד שלבסוף נכנסתי למצב רוח כזה שבו אדם מקשיב ומקשיב ומתחיל להשתוקק למראה של שוטר. פתאום ראיתי שתי דמויות: אחת איש קטן שצעד בכבדות מזרחה בהליכה מהירה, והשנייה ילדה בת שמונה או עשר אולי, שרצה מהר ככל שיכלה ברחוב חוצה. ובכן, אדוני, השניים התנגשו זה בזה באופן טבעי למדי בפינה; ואז בא החלק הנורא של העניין; כי האיש רמס בשלווה את גופה של הילדה והשאיר אותה צורחת על הקרקע. זה לא נשמע כלום כשמספרים, אבל זה היה תופת לראות. זה לא היה כמו אדם; זה היה כמו איזה מרכבת אלילים ארורה, שדורסת כל מה שבדרכה. צעקתי כמה פעמים, רצתי, תפסתי את האדון שלי בצווארון, והחזרתי אותו למקום שבו כבר התקבצה קבוצה לא קטנה סביב הילדה הצורחת. הוא היה קר רוח לגמרי ולא התנגד, אבל נתן בי מבט אחד, מכוער כל כך שהזיע אותי כמו ריצה. האנשים שיצאו היו משפחתה של הילדה; ועד מהרה הופיע גם הרופא, שאליו נשלחה. ובכן, לילדה לא קרה הרבה, היא בעיקר נבהלה, לפי דברי המנתח; ואפשר היה לחשוב שבזה העניין ייגמר. אבל הייתה נסיבה מוזרה אחת. אני התמלאתי תיעוב כלפי האדון שלי במבט ראשון. כך גם משפחת הילדה, וזה רק טבעי. אבל מה שהדהים אותי היה המקרה של הרופא. הוא היה הרוקח הרגיל, יבש ומעשי, בלי גיל ובלי צבע מיוחדים, עם מבטא חזק של אדינבורו ורגשני בערך כמו חמת חלילים. ובכן, אדוני, הוא היה כמו כולנו; בכל פעם שהביט באסיר שלי, ראיתי את המנתח הזה מחוויר ונחלה מרוב רצון להרוג אותו. ידעתי מה בראשו, כמו שהוא ידע מה בראשי; ומכיוון שהרג לא בא בחשבון, עשינו את הדבר הטוב הבא. אמרנו לאיש שאנחנו יכולים, ושנעשה, שערורייה כזאת מן העניין, שתגרום לשמו להסריח מקצה אחד של לונדון ועד הקצה השני. אם יש לו חברים או שם טוב כלשהו, התחייבנו שיאבד אותם. וכל הזמן, בזמן שהתנפלנו עליו בלהט, הרחקנו ממנו את הנשים כמיטב יכולתנו, כי הן היו פראיות כמו מפלצות. מעולם לא ראיתי מעגל של פרצופים שנואים כל כך; והאיש באמצע, עם מין קרירות שחורה ולגלגנית, מפוחד גם הוא, ראיתי את זה, אבל מחזיק מעמד, אדוני, ממש כמו השטן. 'אם אתם בוחרים להרוויח מן התאונה הזאת,' אמר, 'אני כמובן חסר אונים. אין ג'נטלמן שלא רוצה להימנע משערורייה,' הוא אומר. 'נקבו בסכום.' ובכן, העלינו אותו למאה לירות למשפחת הילדה; ברור שהיה רוצה להתעקש; אבל היה משהו בכולנו שבישר רעות, ולבסוף הוא נכנע. הדבר הבא היה להשיג את הכסף; ולאן אתה חושב שהוביל אותנו אם לא למקום ההוא עם הדלת? שלף מפתח, נכנס, ועד מהרה חזר עם עשר לירות בזהב ועם המחאה על השאר בבנק קוטס, משולמת לפקודת המוכ"ז וחתומה בשם שאינני יכול להזכיר, אף שזו אחת הנקודות בסיפור שלי, אבל זה היה שם ידוע מאוד לפחות, שמופיע הרבה בדפוס. הסכום היה גבוה; אבל החתימה הייתה שווה יותר מזה, אם רק הייתה אמיתית. הרשיתי לעצמי להעיר לאדון שלי שכל העניין נראה מפוקפק, ושבחיים האמיתיים אדם לא נכנס בארבע לפנות בוקר בדלת של מרתף ויוצא עם המחאה של אדם אחר על כמעט מאה לירות. אבל הוא היה רגוע לגמרי ולגלגני. 'תירגע,' הוא אומר, 'אשאר איתכם עד שהבנקים ייפתחו ואפדה את ההמחאה בעצמי.' אז יצאנו כולנו, הרופא, ואבי הילדה, וידידנו ואני, ובילינו את שארית הלילה בדירתי; ולמחרת, אחרי ארוחת הבוקר, הלכנו כולנו יחד לבנק. מסרתי את ההמחאה בעצמי, ואמרתי שיש לי כל סיבה להאמין שהיא מזויפת. בכלל לא. ההמחאה הייתה אמיתית."
"טס, טס!" אמר מר אטרסון.
"אני רואה שאתה מרגיש כמוני," אמר מר אנפילד. "כן, זה סיפור רע. כי האיש שלי היה בחור שאף אחד לא יכול היה לרצות שום עסק איתו, אדם ארור באמת; והאדם שחתם על ההמחאה הוא שיא ההגינות, מפורסם גם כן, ו(מה שעושה את זה גרוע יותר) אחד מאותם בחורים שעושים מה שקוראים לו מעשים טובים. סחיטה, אני מניח; אדם ישר שמשלם ביוקר על איזה מעללי נעורים. 'בית הסחיטה' אני קורא למקום עם הדלת, בעקבות זה. אם כי אפילו זה, אתה יודע, רחוק מלהסביר הכול," הוסיף, ובמילים האלה שקע בהרהורים.
מזה הוחזר כשמר אטרסון שאל די בפתאומיות: "ואתה לא יודע אם מי שחתם על ההמחאה גר שם?"
"מקום סביר, לא?" השיב מר אנפילד. "אבל במקרה הבחנתי בכתובת שלו; הוא גר באיזו כיכר."
"ומעולם לא שאלת על המקום עם הדלת?" אמר מר אטרסון.
"לא, אדוני; היה לי עדינות," הייתה התשובה. "אני מרגיש בחוזקה בעניין שאילת שאלות; זה דומה יותר מדי לסגנונו של יום הדין. אתה מתחיל שאלה, וזה כמו לגלגל אבן. אתה יושב בשקט בראש גבעה; והאבן מתגלגלת ומגלגלת אחרות; ועד מהרה איזה ציפור זקנה ונוחה (האחרון שהיית חושב עליו) מקבל מכה בראש בגינה האחורית שלו, והמשפחה צריכה לשנות את שמה. לא, אדוני, יש לי כלל: ככל שזה נראה יותר כמו רחוב המוזרים, כך אני שואל פחות."
"כלל טוב מאוד, באמת," אמר עורך הדין.
"אבל חקרתי את המקום בעצמי," המשיך מר אנפילד. "הוא בקושי נראה כמו בית. אין דלת אחרת, ואף אחד לא נכנס או יוצא בדלת הזאת מלבד, פעם בהרבה זמן, האדון מן ההרפתקה שלי. יש שלושה חלונות שפונים אל החצר בקומה הראשונה; אף אחד למטה; החלונות תמיד סגורים אבל הם נקיים. ואז יש ארובה שבדרך כלל עשן עולה ממנה; אז מישהו כנראה גר שם. ובכל זאת זה לא כל כך בטוח; כי הבניינים צפופים כל כך סביב החצר, שקשה לומר היכן אחד נגמר והשני מתחיל."
השניים המשיכו ללכת זמן מה בשתיקה; ואז אמר מר אטרסון: "אנפילד, זה כלל טוב שלך."
"כן, אני חושב שהוא כזה," השיב אנפילד.
"ובכל זאת," המשיך עורך הדין, "יש נקודה אחת שאני רוצה לשאול. אני רוצה לשאול את שמו של האיש ההוא שדרך על הילדה."
"ובכן," אמר מר אנפילד, "אני לא רואה איזה נזק זה יגרום. זה היה אדם בשם הייד."
"הממ," אמר מר אטרסון. "איך הוא נראה?"
"לא קל לתאר אותו. יש משהו לא בסדר במראה שלו; משהו לא נעים, משהו מתועב ממש. מעולם לא ראיתי אדם שסלדתי ממנו כל כך, ובכל זאת אני בקושי יודע למה. הוא בטח מעוות איפשהו; הוא נותן תחושה חזקה של עיוות, אף שלא הייתי יכול להצביע על המקום. הוא אדם שנראה יוצא דופן, ובכל זאת אני באמת לא יכול לנקוב בשום דבר חריג. לא, אדוני; אני לא מצליח בזה; אני לא יכול לתאר אותו. וזה לא מחוסר זיכרון; כי אני מצהיר שאני רואה אותו ברגע זה."
מר אטרסון שוב הלך כברת דרך בשתיקה, ובבירור תחת כובד מחשבה. "אתה בטוח שהשתמש במפתח?" שאל לבסוף.
"אדוני היקר..." התחיל אנפילד, מופתע עד שיצא מגדרו.
"כן, אני יודע," אמר אטרסון; "אני יודע שזה בטח נראה מוזר. העובדה היא, שאם אני לא שואל אותך את שמו של הצד השני, זה כי אני כבר יודע אותו. אתה מבין, ריצ'רד, הסיפור שלך פגע במטרה. אם היית לא מדויק בנקודה כלשהי, כדאי שתתקן אותה."
"אני חושב שהיית יכול להזהיר אותי," השיב השני בנימה של עלבון. "אבל הייתי מדויק עד קטנוניות, כמו שאתה קורא לזה. לבחור היה מפתח; ויותר מזה, הוא עדיין מחזיק בו. ראיתי אותו משתמש בו לפני פחות משבוע."
מר אטרסון נאנח עמוקות אבל לא אמר מילה; והצעיר המשיך עד מהרה. "הנה עוד שיעור לשתוק," אמר. "אני מתבייש בלשוני הארוכה. בוא נסכם שלעולם לא נזכיר את זה שוב."
"בכל ליבי," אמר עורך הדין. "אני לוחץ את ידך על כך, ריצ'רד."