באותו ערב חזר מר אטרסון אל בית הרווקים שלו במצב רוח קודר והתיישב לארוחת הערב בלי חשק. מנהגו בימי ראשון היה, כשהארוחה הסתיימה, לשבת קרוב לאש, ועל שולחן הקריאה שלו כרך של איזו תיאולוגיה יבשה, עד שהשעון של הכנסייה השכנה צלצל שתים עשרה, ואז היה הולך לישון במתינות ובהכרת תודה. אבל בלילה הזה, ברגע שהמפה הוסרה, לקח נר והלך לחדר העבודה שלו. שם פתח את הכספת, הוציא מן החלק הסודי ביותר שלה מסמך שעל המעטפה שלו נכתב "צוואתו של ד״ר ג'קיל", והתיישב במצח קודר לעיין בתוכנו. הצוואה הייתה כתובה בכתב ידו של המצווה, כי מר אטרסון, אף שקיבל אותה לשמירה עכשיו כשנכתבה, סירב להושיט את העזרה הקטנה ביותר בכתיבתה; היא קבעה לא רק שבמקרה מותו של הנרי ג'קיל, דוקטור לרפואה, דוקטור למשפטים, חבר החברה המלכותית וכו', יעבור כל רכושו לידי "ידידו ומיטיבו אדוארד הייד", אלא גם שבמקרה של "היעלמות או היעדרות בלתי מוסברת" של ד״ר ג'קיל "לכל תקופה העולה על שלושה חודשים קלנדריים", ייכנס אדוארד הייד האמור לנעליו של הנרי ג'קיל האמור בלי שום עיכוב נוסף, וחופשי מכל עול או התחייבות מלבד תשלום של כמה סכומים קטנים לבני ביתו של הרופא. המסמך הזה היה זה מכבר קוץ בעינו של עורך הדין. הוא פגע בו גם כעורך דין וגם כאוהב של הצדדים השפויים והמקובלים של החיים, שבעיניו הדמיוני היה בלתי צנוע. ועד כה הייתה זו בורותו בעניין מר הייד שהגבירה את זעמו; עכשיו, בתפנית פתאומית, הייתה זו ידיעתו. זה היה רע מספיק כשהשם היה רק שם שלא יכול היה ללמוד עליו דבר נוסף. זה היה גרוע יותר כשהתחיל להתלבש בתכונות מתועבות; ומתוך הערפילים המשתנים וחסרי הממשות שבלבלו את עינו זמן רב כל כך, זינקה פתאום דמותו הברורה והמוגדרת של שד.
"חשבתי שזה טירוף," אמר, כשהחזיר את הנייר המתועב לכספת, "ועכשיו אני מתחיל לחשוש שזו חרפה."
ועם זה כיבה את הנר, לבש מעיל עליון, ויצא לכיוון כיכר קוונדיש, מצודת הרפואה, שבה היה ביתו של ידידו, ד״ר לניון הגדול, ושם קיבל את המטופלים הרבים שלו. "אם מישהו יודע, זה לניון," חשב.
המשרת הראשי החגיגי הכיר אותו וקיבל את פניו; הוא לא נאלץ לחכות כלל, אלא הוכנס ישר מן הדלת אל חדר האוכל, שבו ישב ד״ר לניון לבדו מול היין שלו. זה היה ג'נטלמן לבבי, בריא, מטופח ואדום פנים, עם רעמת שיער שהלבינה לפני הזמן, והתנהגות רעשנית והחלטית. כשראה את מר אטרסון, זינק מכיסאו וקיבל את פניו בשתי ידיים. הלבביות, כדרכו של האיש, נראתה מעט תיאטרלית; אבל היא נשענה על רגש אמיתי. כי השניים היו ידידים ותיקים, חברים ותיקים בבית הספר ובקולג', שניהם מכבדים גמורים של עצמם ושל זה את זה, ומה שלא תמיד בא בעקבות זה, אנשים שנהנו לגמרי מחברתו של השני.
אחרי שיחה קצרה ומשוטטת, הוביל עורך הדין אל הנושא שהעסיק את מחשבותיו בצורה כה לא נעימה.
"אני מניח, לניון," אמר, "שאתה ואני חייבים להיות שני הידידים הוותיקים ביותר שיש להנרי ג'קיל?"
"הלוואי שהידידים היו צעירים יותר," צחקק ד״ר לניון. "אבל אני מניח שכן. ומה בכך? אני רואה אותו מעט עכשיו."
"באמת?" אמר אטרסון. "חשבתי שיש לכם קשר של עניין משותף."
"היה לנו," הייתה התשובה. "אבל עברו יותר מעשר שנים מאז שהנרי ג'קיל נעשה דמיוני מדי בשבילי. הוא התחיל להשתבש, להשתבש בשכלו; ואף שכמובן אני ממשיך להתעניין בו בשם הימים הטובים, כמו שאומרים, אני רואה, וראיתי, מעט שטני מן האיש. שטויות לא מדעיות כאלה," הוסיף הרופא, והסמיק פתאום בסגול, "היו מרחיקות אפילו את דמון ופיתיאס."
ההתפרצות הקטנה הזאת הייתה הקלה מסוימת למר אטרסון. "הם רק נחלקו בדעותיהם באיזו נקודה מדעית," חשב; ומכיוון שלא היו בו שום תשוקות מדעיות (מלבד בענייני העברת נכסים), הוסיף אפילו: "זה לא יותר גרוע מזה!" הוא נתן לידידו כמה שניות להתאושש, ואז ניגש לשאלה שבא לשאול. "נתקלת פעם בבן חסות שלו, אחד בשם הייד?" שאל.
"הייד?" חזר לניון. "לא. מעולם לא שמעתי עליו. אחרי זמני."
זה היה כל המידע שעורך הדין לקח איתו בחזרה אל המיטה הגדולה והחשוכה, שעליה התהפך הלוך ושוב עד שהשעות הקטנות של הבוקר התחילו לגדול. זה היה לילה של מעט מנוחה לשכלו העמל, העמל בחושך גמור והנצור בשאלות.
השעה שש צלצלה בפעמוני הכנסייה שהייתה קרובה כל כך בנוחות לביתו של מר אטרסון, ועדיין חפר בבעיה. עד כה נגעה בו רק מן הצד השכלי; אבל עכשיו גם דמיונו היה מעורב, או ליתר דיוק משועבד; וכששכב והתהפך בחושך הסמיך של הלילה ושל החדר המוסתר בווילונות, חלף סיפורו של מר אנפילד לפני עיניו כמגילה של תמונות מוארות. הוא היה מודע לשדה הגדול של פנסי עיר לילית; אחר כך לדמותו של אדם הולך במהירות; אחר כך לילדה רצה מבית הרופא; ואז השניים נפגשו, ומרכבת האלילים האנושית ההיא רמסה את הילדה והמשיכה בלי לשים לב לצרחותיה. או שהיה רואה חדר בבית עשיר, שבו ישן ידידו, חולם ומחייך לחלומותיו; ואז הייתה נפתחת דלת החדר ההוא, וילונות המיטה היו נקרעים זה מזה, הישן היה מוער, והנה! לצידו עומדת דמות שניתן לה כוח, ואפילו באותה שעה מתה עליו לקום ולעשות את רצונה. הדמות בשני המצבים האלה רדפה את עורך הדין כל הלילה; ואם בזמן כלשהו נרדם, היה זה רק כדי לראות אותה גולשת בהתגנבות רבה יותר דרך בתים ישנים, או נעה מהר יותר ומהר יותר, עד סחרחורת, דרך מבוכים רחבים יותר של עיר מוארת בפנסים, ובכל פינת רחוב מועכת ילדה ומשאירה אותה צורחת. ועדיין לא היו לדמות פנים שלפיהן יוכל להכיר אותה; אפילו בחלומותיו לא היו לה פנים, או שהיו לה פנים שבלבלו אותו ונמסו לנגד עיניו; וכך צמחה וגדלה במהירות בראשו של עורך הדין סקרנות חזקה במיוחד, כמעט מופרזת, לראות את תווי פניו של מר הייד האמיתי. אם רק פעם אחת יראה אותו בעיניו, חשב, תתבהר התעלומה ואולי תתגלגל לגמרי, כמנהג הדברים המסתוריים כשבוחנים אותם היטב. אולי יראה סיבה להעדפה המוזרה של ידידו, או לשעבודו (קראו לזה כרצונכם), ואפילו לסעיפים המבהילים של הצוואה. לפחות אלה יהיו פנים שכדאי לראות: פניו של אדם שאין בו רחמים כלל: פנים שדי היה שיראו את עצמן כדי לעורר, בנפשו של אנפילד שאינו מתרשם בקלות, רוח של שנאה מתמשכת.
מאז והלאה התחיל מר אטרסון לפקוד את הדלת שברחוב החנויות הצדדי. בבוקר לפני שעות המשרד, בצהריים כשהעסקים היו רבים והזמן מעט, בלילה מתחת לפני הירח הערפילי של העיר, בכל אור ובכל שעה של בדידות או של המון, אפשר היה למצוא את עורך הדין בעמדה שבחר.
"אם הוא מר הייד, מר מתחבא," חשב, "אני אהיה מר מחפש."
ולבסוף זכתה סבלנותו לגמול. זה היה לילה יפה ויבש; כפור באוויר; הרחובות נקיים כמו רצפת אולם נשפים; הפנסים, שאף רוח לא הניעה אותם, מציירים דגם סדיר של אור וצל. בעשר, כשהחנויות נסגרו, היה הרחוב הצדדי בודד מאוד, ולמרות הנהמה הנמוכה של לונדון מכל עבר, שקט מאוד. קולות קטנים נישאו רחוק; קולות ביתיים מתוך הבתים נשמעו בבירור משני צדי הכביש; והשמועה על התקרבותו של כל עובר ושב קדמה לו זמן רב. מר אטרסון היה בעמדתו כמה דקות, כשהבחין בצעד קל ומוזר המתקרב. במהלך סיוריו הליליים התרגל זה מכבר לאפקט המשונה שבו צעדיו של אדם יחיד, כשהוא עדיין רחוק מאוד, מזנקים פתאום ברורים מתוך הזמזום והקשקוש העצומים של העיר. ובכל זאת מעולם לא נלכדה תשומת ליבו בחדות ובהחלטיות כאלה; ובתחושה מוקדמת, חזקה ואמונית, של הצלחה, נסוג אל הכניסה לחצר.
הצעדים התקרבו במהירות, והתגברו פתאום כשפנו בקצה הרחוב. עורך הדין, שהציץ מן הכניסה, יכול היה לראות עד מהרה עם איזה אדם יש לו עסק. הוא היה קטן ולבוש בפשטות רבה, ומראהו, אפילו במרחק הזה, עורר איכשהו התנגדות חזקה בצופה. אבל הוא הלך ישר אל הדלת, חצה את הכביש כדי לחסוך זמן; ותוך כדי הליכה שלף מפתח מכיסו כמו מי שמתקרב לביתו.
מר אטרסון יצא ונגע בכתפו כשעבר. "מר הייד, אני חושב?"
מר הייד נרתע לאחור בשאיפת אוויר שורקת. אבל פחדו היה רק רגעי; ואף שלא הביט בפניו של עורך הדין, ענה בקור רוח למדי: "זה שמי. מה אתה רוצה?"
"אני רואה שאתה נכנס," השיב עורך הדין. "אני ידיד ותיק של ד״ר ג'קיל, מר אטרסון מרחוב גונט; בטח שמעת את שמי; ומכיוון שפגשתי אותך בנוחות כזאת, חשבתי שאולי תכניס אותי."
"לא תמצא את ד״ר ג'קיל; הוא לא בבית," השיב מר הייד, ונשף לתוך המפתח. ואז פתאום, אבל עדיין בלי להרים את מבטו, שאל: "איך הכרת אותי?"
"מצידך," אמר מר אטרסון, "תעשה לי טובה?"
"בשמחה," השיב השני. "מה היא?"
"תרשה לי לראות את פניך?" שאל עורך הדין.
מר הייד נראה מהסס, ואז, כאילו מתוך הרהור פתאומי, הסתובב אליו באוויר של התרסה; והשניים בהו זה בזה בעיניים נעוצות כמה שניות. "עכשיו אכיר אותך שוב," אמר מר אטרסון. "זה עשוי להועיל."
"כן," השיב מר הייד, "טוב שנפגשנו; ואגב, כדאי שתהיה לך הכתובת שלי." והוא נתן מספר של בית ברחוב בסוהו.
"אלוהים אדירים!" חשב מר אטרסון, "האם גם הוא חשב על הצוואה?" אבל שמר את רגשותיו לעצמו ורק רטן לאישור הכתובת.
"ועכשיו," אמר השני, "איך הכרת אותי?"
"לפי תיאור," הייתה התשובה.
"של מי?"
"יש לנו ידידים משותפים," אמר מר אטרסון.
"ידידים משותפים," חזר מר הייד, בקול צרוד מעט. "מי הם?"
"ג'קיל, למשל," אמר עורך הדין.
"הוא מעולם לא סיפר לך," קרא מר הייד, בהתלקחות של כעס. "לא חשבתי שתשקר."
"נו, נו," אמר מר אטרסון, "זו לא לשון ראויה."
השני נהם בקול לתוך צחוק פראי; וברגע הבא, במהירות יוצאת דופן, פתח את הדלת ונעלם בתוך הבית.
עורך הדין עמד זמן מה אחרי שמר הייד עזב אותו, תמונה של אי שקט. אחר כך התחיל לעלות לאט ברחוב, עוצר כל צעד או שניים ומניח את ידו על מצחו כמו אדם במבוכה שכלית. הבעיה שעליה התלבט כך בזמן ההליכה הייתה מסוג הבעיות שנפתרות לעתים רחוקות. מר הייד היה חיוור וגמדי, הוא נתן רושם של עיוות בלי שום מום שאפשר לקרוא לו בשם, היה לו חיוך לא נעים, הוא התנהג כלפי עורך הדין בתערובת רצחנית של ביישנות ונועזות, והוא דיבר בקול צרוד, לוחש ושבור משהו; כל אלה היו נקודות נגדו, אבל אף לא כולן יחד לא יכלו להסביר את הגועל, התיעוב והפחד, שלא הכיר עד כה, שבהם הביט בו מר אטרסון. "חייב להיות משהו אחר," אמר הג'נטלמן הנבוך. "יש משהו נוסף, אילו רק יכולתי למצוא לו שם. אלוהים ישמור, האיש בקושי נראה אנושי! משהו של שוכן מערות, נאמר? או שזה הסיפור הישן על ד״ר פל, שסולדים ממנו בלי לדעת למה? או שזה רק זוהרה של נפש מטונפת, שמבצבץ כך החוצה ומשנה את צורת כלי החומר שמכיל אותה? האחרון, אני חושב; כי, הו הארי ג'קיל הזקן והמסכן שלי, אם אי פעם קראתי את חתימת השטן על פנים, זה על פניו של ידידך החדש."
מעבר לפינה של הרחוב הצדדי הייתה כיכר של בתים עתיקים ונאים, שרובם ירדו עכשיו ממעמדם הרם והושכרו כדירות וכמשרדים לכל מיני אנשים; חרטי מפות, אדריכלים, עורכי דין מפוקפקים וסוכנים של מפעלים לא ברורים. אבל בית אחד, השני מן הפינה, עדיין היה מאוכלס כולו; ולדלתו, שהיה בה אוויר רב של עושר ונוחות, אף שעכשיו הייתה שקועה בחושך מלבד החלון שמעל הדלת, נעצר מר אטרסון ודפק. משרת קשיש ולבוש היטב פתח את הדלת.
"ד״ר ג'קיל בבית, פול?" שאל עורך הדין.
"אבדוק, מר אטרסון," אמר פול, ותוך כדי דיבור הכניס את האורח אל אולם גדול, נמוך תקרה ונוח, מרוצף אבנים, מחומם (כמנהג בתים כפריים) באש פתוחה ובהירה, ומרוהט בארונות יקרים מעץ אלון. "תחכה כאן ליד האש, אדוני? או שאדליק לך אור בחדר האוכל?"
"כאן, תודה," אמר עורך הדין, והתקרב ונשען על מגן האח הגבוה. האולם הזה, שבו נשאר עכשיו לבד, היה חביב במיוחד על ידידו הרופא; ואטרסון עצמו נהג לדבר עליו כעל החדר הנעים ביותר בלונדון. אבל הלילה הייתה צמרמורת בדמו; פניו של הייד ישבו כבדות על זיכרונו; הוא הרגיש (מה שהיה נדיר אצלו) בחילה וסלידה מן החיים; ובקדרות רוחו נדמה היה לו שהוא קורא איום בהבהוב אור האש על הארונות המבריקים ובקפיצות חסרות המנוחה של הצל על התקרה. הוא התבייש בהקלה שחש כשפול חזר עד מהרה להודיע שד״ר ג'קיל יצא.
"ראיתי את מר הייד נכנס בדלת של חדר הנתיחות הישן, פול," אמר. "זה בסדר, כשד״ר ג'קיל לא בבית?"
"בסדר גמור, מר אטרסון, אדוני," השיב המשרת. "למר הייד יש מפתח."
"נראה שאדונך נותן אמון רב מאוד בצעיר ההוא, פול," המשיך השני בהרהור.
"כן, אדוני, באמת," אמר פול. "לכולנו יש הוראה לציית לו."
"אני חושב שמעולם לא פגשתי את מר הייד?" שאל אטרסון.
"הו, בוודאי שלא, אדוני. הוא אף פעם לא סועד כאן," השיב המשרת הראשי. "למעשה אנחנו רואים אותו מעט מאוד בצד הזה של הבית; לרוב הוא בא והולך דרך המעבדה."
"ובכן, לילה טוב, פול."
"לילה טוב, מר אטרסון."
ועורך הדין יצא לביתו בלב כבד מאוד. "הארי ג'קיל המסכן," חשב, "ליבי אומר לי שהוא במים עמוקים! הוא היה פרוע כשהיה צעיר; לפני הרבה זמן, נכון; אבל בחוק האלוהים אין התיישנות. אה, זה בטח זה; רוח הרפאים של איזה חטא ישן, הסרטן של איזו חרפה נסתרת: העונש בא, בצעד צולע, שנים אחרי שהזיכרון שכח ואהבת העצמי סלחה על החטא." ועורך הדין, מבוהל מן המחשבה, הרהר זמן מה בעברו שלו, מגשש בכל פינות הזיכרון, פן במקרה יזנק שם לאור איזה שד־בקופסה של עוון ישן. עברו היה נקי למדי; מעטים יכלו לקרוא את מגילות חייהם בפחות חשש; ובכל זאת הוא הושפל עד עפר בגלל הדברים הרעים הרבים שעשה, והורם שוב להכרת תודה מפוכחת ומפוחדת בגלל הרבים שהיה קרוב כל כך לעשות ובכל זאת נמנע מהם. ואז, כשחזר לנושא הקודם שלו, נדלק בו ניצוץ של תקווה. "למאסטר הייד הזה, אם יחקרו אותו," חשב, "בטח יש סודות משלו; סודות שחורים, לפי מראהו; סודות שלעומתם הגרועים שבסודותיו של ג'קיל המסכן יהיו כמו אור שמש. הדברים לא יכולים להימשך כמו שהם. מצמרר אותי לחשוב על היצור הזה מתגנב כמו גנב אל מיטתו של הארי; הארי המסכן, איזו התעוררות! והסכנה שבזה; כי אם הייד הזה חושד בקיומה של הצוואה, הוא עלול להיעשות חסר סבלנות לרשת. אה, אני חייב להירתם למשימה, אם רק ג'קיל ירשה לי," הוסיף, "אם רק ג'קיל ירשה לי." כי שוב ראה לנגד עיני רוחו, בבהירות של שקיפות, את הסעיפים המוזרים של הצוואה.