שבועיים אחר כך, במזל טוב מצוין, ערך הרופא אחת מארוחות הערב הנעימות שלו לחמישה או שישה חברים ותיקים, כולם אנשים נבונים ומכובדים וכולם מביני יין טוב; ומר אטרסון סידר כך שנשאר אחרי שהאחרים עזבו. זה לא היה סידור חדש, אלא דבר שקרה עשרות רבות של פעמים. היכן שאהבו את אטרסון, אהבו אותו מאוד. מארחים אהבו לעכב את עורך הדין היבש, כשהעליזים וקלי הלשון כבר עמדו עם רגל על הסף; הם אהבו לשבת זמן מה בחברתו הצנועה, להתאמן לבדידות, להפכח את דעתם בשתיקתו העשירה של האיש אחרי ההוצאה והמאמץ של העליזות. מן הכלל הזה לא היה ד״ר ג'קיל יוצא דופן; וכשישב עכשיו בצד השני של האש, גבר גדול, חטוב וחלק פנים בן חמישים, עם משהו ערמומי במקצת אולי, אבל עם כל סימני היכולת וטוב הלב, אפשר היה לראות במבטו שהוא רוחש למר אטרסון חיבה כנה וחמה.
"רציתי לדבר איתך, ג'קיל," פתח האחרון. "אתה זוכר את הצוואה שלך?"
צופה מקרוב היה עשוי להבין שהנושא לא היה נעים; אבל הרופא התמודד איתו בעליזות. "אטרסון המסכן שלי," אמר, "אין לך מזל עם לקוח כזה. מעולם לא ראיתי אדם במצוקה כזאת כמו שהיית בגלל הצוואה שלי; אלא אם כן היה זה הדקדקן הנוקשה ההוא, לניון, בגלל מה שקרא לו הכפירות המדעיות שלי. הו, אני יודע שהוא בחור טוב, אין צורך לזעוף, בחור מצוין, ואני תמיד מתכוון לראות אותו יותר; אבל דקדקן נוקשה בכל זאת; דקדקן בור ורעשני. מעולם לא התאכזבתי יותר מאף אדם מאשר מלניון."
"אתה יודע שמעולם לא הסכמתי לה," המשיך אטרסון, והתעלם ללא רחם מן הנושא החדש.
"לצוואה שלי? כן, בוודאי, אני יודע את זה," אמר הרופא, בחדות מעטה. "אמרת לי את זה."
"ובכן, אני אומר לך את זה שוב," המשיך עורך הדין. "למדתי משהו על הייד הצעיר."
פניו הגדולות והנאות של ד״ר ג'קיל החווירו עד השפתיים, ושחור עלה סביב עיניו. "אני לא רוצה לשמוע יותר," אמר. "זה עניין שחשבתי שהסכמנו לעזוב."
"מה ששמעתי היה מתועב," אמר אטרסון.
"זה לא יכול לשנות דבר. אתה לא מבין את מצבי," השיב הרופא, בחוסר קוהרנטיות מסוים בהתנהגותו. "אני במצב כואב, אטרסון; מצבי מוזר מאוד, מוזר מאוד. זה אחד מאותם עניינים שאי אפשר לתקן בדיבורים."
"ג'קיל," אמר אטרסון, "אתה מכיר אותי: אני אדם שאפשר לסמוך עליו. גלה לי הכול בסוד; ואין לי ספק שאוכל לחלץ אותך מזה."
"אטרסון הטוב שלי," אמר הרופא, "זה טוב מאוד מצידך, זה ממש טוב מצידך, ואני לא מוצא מילים להודות לך. אני מאמין לך לגמרי; הייתי סומך עליך לפני כל אדם חי, כן, לפני עצמי, אילו יכולתי לבחור; אבל באמת זה לא מה שאתה מדמיין; זה לא כל כך רע; ורק כדי להרגיע את ליבך הטוב, אגיד לך דבר אחד: ברגע שאבחר, אוכל להיפטר ממר הייד. אני נותן לך את ידי על כך; ואני מודה לך שוב ושוב; ואוסיף רק מילה קטנה אחת, אטרסון, שאני בטוח שתקבל ברוח טובה: זה עניין פרטי, ואני מתחנן שתניח לו לישון."
אטרסון הרהר מעט, והביט באש.
"אין לי ספק שאתה צודק לגמרי," אמר לבסוף, וקם על רגליו.
"ובכן, אבל מכיוון שנגענו בעניין הזה, ובפעם האחרונה, אני מקווה," המשיך הרופא, "יש נקודה אחת שהייתי רוצה שתבין. יש לי באמת עניין רב מאוד בהייד המסכן. אני יודע שראית אותו; הוא סיפר לי; ואני חושש שהוא היה גס רוח. אבל אני באמת ובתמים מתעניין מאוד, מאוד, בצעיר הזה; ואם אלקח מן העולם, אטרסון, אני רוצה שתבטיח לי שתסבול אותו ותשיג לו את זכויותיו. אני חושב שהיית עושה זאת, אילו ידעת הכול; וזה יוריד משא מליבי אם תבטיח."
"אני לא יכול להעמיד פנים שאי פעם אחבב אותו," אמר עורך הדין.
"אני לא מבקש את זה," הפציר ג'קיל, והניח את ידו על זרועו של השני; "אני מבקש רק צדק; אני מבקש רק שתעזור לו למעני, כשלא אהיה כאן עוד."
אטרסון נאנח אנחה שלא יכול היה לעצור. "טוב," אמר, "אני מבטיח."