כמעט שנה אחר כך, בחודש אוקטובר 18—, הוכתה לונדון בתדהמה מפשע של אכזריות יוצאת דופן, שבלט עוד יותר בגלל מעמדו הרם של הקורבן. הפרטים היו מעטים ומבהילים. משרתת שגרה לבדה בבית לא הרחק מן הנהר עלתה לישון בסביבות אחת עשרה. אף שבשעות הקטנות של הלילה התגלגל ערפל על העיר, החלק הראשון של הלילה היה נטול עננים, והסמטה, שעליה השקיף חלון המשרתת, הייתה מוארת בזוהר על ידי הירח המלא. נראה שהיא הייתה בעלת נטייה רומנטית, כי התיישבה על התיבה שלה, שעמדה ממש מתחת לחלון, ושקעה בחלום של הרהורים. מעולם (כך נהגה לומר, בדמעות זולגות, כשסיפרה את החוויה הזאת), מעולם לא הרגישה בשלום רב יותר עם כל בני האדם, ולא חשבה בטוב לב רב יותר על העולם. וכשישבה כך הבחינה בג'נטלמן קשיש ויפה, לבן שיער, מתקרב לאורך הסמטה; ומולו, ניגש לקראתו, ג'נטלמן אחר, קטן מאוד, שבהתחלה שמה אליו פחות לב. כשהגיעו למרחק דיבור (ממש מתחת לעיני המשרתת), השתחווה הזקן ופנה אל השני בנימוס נאה מאוד. לא נראה שנושא דבריו היה חשוב במיוחד; למעשה, לפי תנועות ידו, נראה לפעמים כאילו רק שאל לדרכו; אבל הירח האיר על פניו כשדיבר, והנערה נהנתה להתבונן בהן, כי נדמה היה שהן נושמות טוב לב תמים ומן העולם הישן, ועם זאת גם משהו רם, כמו של שביעות רצון עצמית מבוססת היטב. עד מהרה נדדה עינה אל השני, והיא הופתעה לזהות בו מר הייד מסוים, שביקר פעם את אדונה ושכלפיו חשה סלידה. הוא החזיק בידו מקל כבד, ששיחק בו; אבל לא ענה אף מילה, ונראה שהוא מקשיב בחוסר סבלנות שבקושי רוסן. ואז פתאום פרץ בלהבה גדולה של זעם, רקע ברגלו, נופף במקל והשתולל (כפי שתיארה המשרתת) כמו מטורף. הג'נטלמן הזקן נסוג צעד, באוויר של מי שהופתע מאוד ונפגע מעט; ואז מר הייד פרץ כל גבול והפיל אותו ארצה במכת אלה. וברגע הבא, בזעם של קוף, רמס את קורבנו ברגליו והמטיר סערה של מכות, שתחתן נשמעו העצמות מתנפצות והגוף קיפץ על הכביש. מאימת המראות והקולות האלה התעלפה המשרתת.
השעה הייתה שתיים כשהתעוררה וקראה למשטרה. הרוצח נעלם מזמן; אבל קורבנו שכב שם באמצע הסמטה, מרוסק באופן שלא ייאמן. המקל שבו נעשה המעשה, אף שהיה עשוי מעץ נדיר כלשהו, קשה וכבד מאוד, נשבר באמצע תחת לחץ האכזריות חסרת הדעת הזאת; וחצי מנופץ אחד התגלגל לתעלה הסמוכה; את השני, בלי ספק, לקח איתו הרוצח. על הקורבן נמצאו ארנק ושעון זהב: אבל לא כרטיסי ביקור ולא ניירות, מלבד מעטפה חתומה ומבוילת, שכנראה נשא לדואר, ושעליה היו שמו וכתובתו של מר אטרסון.
המעטפה הובאה לעורך הדין למחרת בבוקר, לפני שקם מן המיטה; וברגע שראה אותה ושמע את הנסיבות, הזדעפו שפתיו. "לא אומר דבר עד שאראה את הגופה," אמר; "זה עשוי להיות רציני מאוד. היו נא טובים לחכות בזמן שאתלבש." ובאותן פנים רציניות מיהר לגמור את ארוחת הבוקר ונסע לתחנת המשטרה, שאליה הובאה הגופה. ברגע שנכנס לתא, הנהן.
"כן," אמר, "אני מזהה אותו. צר לי לומר שזה סר דנברס קארו."
"אלוהים אדירים, אדוני," קרא השוטר, "האם ייתכן?" וברגע הבא נדלקה עינו בשאפתנות מקצועית. "זה יעשה הרבה רעש," אמר. "ואולי תוכל לעזור לנו למצוא את האיש." והוא סיפר בקצרה מה ראתה המשרתת, והראה את המקל השבור.
מר אטרסון כבר נרתע לשמע השם הייד; אבל כשהמקל הונח לפניו, לא יכול היה לפקפק עוד; שבור ומעוך ככל שהיה, הוא זיהה אותו כמקל שהוא עצמו העניק במתנה לפני שנים רבות להנרי ג'קיל.
"מר הייד הזה הוא אדם נמוך קומה?" שאל.
"נמוך במיוחד ומרושע למראה במיוחד, כך קוראת לו המשרתת," אמר השוטר.
מר אטרסון הרהר; ואז, כשהרים את ראשו, אמר: "אם תבוא איתי בכרכרה שלי, אני חושב שאוכל להביא אותך לביתו."
השעה הייתה בינתיים בערך תשע בבוקר, והערפל הראשון של העונה. מעטה גדול בצבע שוקולד השתפל על השמיים, אבל הרוח הסתערה בלי הרף על האדים הערוכים לקרב והניסה אותם; כך שכשהכרכרה זחלה מרחוב לרחוב, ראה מר אטרסון מספר מופלא של דרגות וגוונים של דמדומים; כי כאן היה חשוך כמו סוף הערב; ושם היה זוהר של חום עשיר ומבהיל, כמו אורה של איזו שרפה מוזרה; וכאן, לרגע, נקרע הערפל לגמרי, וקרן אור יום מורעבת הציצה בין הכריכות המסתחררות. הרובע הקודר של סוהו, שנראה במבטים המתחלפים האלה, עם דרכיו הבוציות, ועובריו המרושלים, ופנסיו, שמעולם לא כובו או שהודלקו מחדש כדי להילחם בפלישה החוזרת והעגומה הזאת של החושך, נראה בעיני עורך הדין כמו רובע של איזו עיר בסיוט. ומחשבותיו, מלבד זאת, היו בצבע הקודר ביותר; וכשהעיף מבט בבן לווייתו לנסיעה, היה מודע לנגיעה של אותה אימה מפני החוק ומשרתי החוק, שעשויה לפעמים לתקוף גם את הישרים ביותר.
כשהכרכרה נעצרה מול הכתובת שצוינה, התרומם הערפל מעט והראה לו רחוב מלוכלך, מסבאת ג'ין, מסעדה צרפתית זולה, חנות שמוכרת חוברות בפני ופני וסלטים בשני פני, הרבה ילדים מרופטים מצטופפים בפתחים, ונשים רבות מלאומים רבים ושונים יוצאות, מפתח ביד, לכוסית של בוקר; וברגע הבא שקע הערפל שוב על החלק הזה, חום כמו אומבר, וניתק אותו מסביבתו הנבזית. זה היה ביתו של בן חסותו האהוב של הנרי ג'קיל; של אדם שהיה יורש של רבע מיליון לירות שטרלינג.
אישה זקנה בעלת פנים כשנהב ושיער כסוף פתחה את הדלת. היו לה פנים רעות, שהוחלקו בצביעות: אבל נימוסיה היו מצוינים. כן, אמרה, כאן גר מר הייד, אבל הוא לא בבית; הוא חזר באותו לילה מאוחר מאוד, אבל יצא שוב תוך פחות משעה; לא היה בזה שום דבר מוזר; הרגליו היו לא סדירים מאוד, והוא נעדר לעתים קרובות; למשל, עברו כמעט חודשיים מאז שראתה אותו, עד אתמול.
"טוב מאוד, אם כן, אנחנו רוצים לראות את חדריו," אמר עורך הדין; וכשהאישה התחילה להצהיר שזה בלתי אפשרי, הוסיף: "כדאי שאגיד לך מי האדם הזה. זה המפקח ניוקומן מסקוטלנד יארד."
הבזק של שמחה מתועבת הופיע על פני האישה. "אה!" אמרה, "הוא בצרות! מה הוא עשה?"
מר אטרסון והמפקח החליפו מבטים. "הוא לא נראה דמות פופולרית במיוחד," העיר האחרון. "ועכשיו, גברתי הטובה, רק תני לי ולג'נטלמן הזה להעיף מבט סביבנו."
בכל שטחו של הבית, שמלבד האישה הזקנה עמד ריק, השתמש מר הייד רק בשני חדרים; אבל אלה היו מרוהטים בפאר ובטעם טוב. ארון היה מלא יין; הכלים היו מכסף, המפות אלגנטיות; תמונה טובה הייתה תלויה על הקירות, מתנה (כך שיער אטרסון) מהנרי ג'קיל, שהיה מבין גדול באמנות; והשטיחים היו עבים ונעימים בצבעם. אבל ברגע זה נשאו החדרים כל סימן לכך שנבזזו לאחרונה ובחיפזון; בגדים היו מפוזרים על הרצפה, עם כיסים הפוכים; מגירות נעולות עמדו פתוחות; ועל האח הייתה ערמה של אפר אפור, כאילו נשרפו ניירות רבים. מן הגחלים האלה חילץ המפקח את קצה הכריכה של פנקס המחאות ירוק, שעמד בפני האש; החצי השני של המקל נמצא מאחורי הדלת; ומכיוון שזה אישר את חשדותיו, הכריז השוטר שהוא מאושר. ביקור בבנק, שבו התברר שכמה אלפי לירות עומדים לזכות הרוצח, השלים את שביעות רצונו.
"אתה יכול לסמוך על זה, אדוני," אמר למר אטרסון: "הוא בידיים שלי. הוא בטח איבד את הראש, אחרת לעולם לא היה משאיר את המקל, ובעיקר לא שורף את פנקס ההמחאות. הרי כסף הוא החיים בשביל האיש. אין לנו מה לעשות מלבד לחכות לו בבנק, ולהדפיס מודעות."
אבל את האחרון לא היה קל כל כך לבצע; כי למר הייד היו מעט מכרים, אפילו אדונה של המשרתת ראה אותו רק פעמיים; את משפחתו לא היה אפשר לאתר בשום מקום; הוא מעולם לא צולם; והמעטים שיכלו לתאר אותו נחלקו מאוד בדעותיהם, כדרכם של צופים רגילים. רק בנקודה אחת הסכימו; וזו הייתה התחושה הרודפת של עיוות שאין לו ביטוי, שהנמלט השאיר במי שראו אותו.