היה זה מאוחר אחר הצהריים כשמר אטרסון מצא את דרכו לדלתו של ד״ר ג'קיל, שם הוכנס מיד על ידי פול, והובל דרך חדרי המטבח ועל פני חצר שהייתה פעם גן, אל הבניין שנקרא בלי הבדל המעבדה או חדרי הנתיחה. הרופא קנה את הבית מיורשיו של מנתח מפורסם; ומכיוון שטעמו שלו היה כימי יותר מאשר אנטומי, שינה את ייעודו של הבניין שבקצה הגן. זו הייתה הפעם הראשונה שעורך הדין התקבל בחלק הזה של מגורי ידידו; והוא הביט בסקרנות במבנה המלוכלך וחסר החלונות, והביט סביבו בתחושה לא נעימה של זרות כשחצה את אולם ההרצאות, שפעם היה מלא סטודנטים להוטים ועכשיו שכב כחוש ושקט, השולחנות עמוסים מכשירים כימיים, הרצפה זרועה ארגזים ומלוכלכת בקש אריזה, והאור נופל בעמימות דרך הכיפה הערפילית. בקצה הרחוק עלה גרם מדרגות אל דלת מכוסה לבד אדום; ודרכה התקבל מר אטרסון לבסוף בחדר העבודה של הרופא. זה היה חדר גדול, מוקף ארונות זכוכית, מרוהט, בין השאר, במראה גבוהה על מעמד ובשולחן עבודה, ומשקיף על החצר בשלושה חלונות מאובקים ומסורגים בברזל. האש בערה באח; מנורה דלוקה הונחה על מדף האח, כי אפילו בתוך הבתים התחיל הערפל לשכב בסמיכות; ושם, קרוב לחום, ישב ד״ר ג'קיל, ונראה חולה למוות. הוא לא קם לקראת אורחו, אבל הושיט יד קרה וקידם את פניו בקול שהשתנה.
"ועכשיו," אמר מר אטרסון, ברגע שפול עזב אותם, "שמעת את החדשות?"
הרופא נרעד. "צעקו אותן בכיכר," אמר. "שמעתי אותם מחדר האוכל שלי."
"מילה אחת," אמר עורך הדין. "קארו היה לקוח שלי, אבל גם אתה, ואני רוצה לדעת מה אני עושה. לא היית מטורף מספיק להסתיר את הבחור הזה?"
"אטרסון, אני נשבע באלוהים," קרא הרופא, "אני נשבע באלוהים שלעולם לא אראה אותו שוב. אני ממשכן לך את כבודי שגמרתי איתו בעולם הזה. הכול נגמר. ובאמת הוא לא צריך את עזרתי; אתה לא מכיר אותו כמוני; הוא בטוח, הוא בטוח לגמרי; זכור את דבריי, לעולם לא ישמעו עליו עוד."
עורך הדין הקשיב בקדרות; הוא לא אהב את התנהגותו הקדחתנית של ידידו. "נראה שאתה די בטוח בו," אמר; "ולמענך, אני מקווה שאתה צודק. אם זה יגיע למשפט, שמך עלול להופיע."
"אני בטוח בו לגמרי," השיב ג'קיל; "יש לי סיבות לוודאות שאינני יכול לחלוק עם איש. אבל יש דבר אחד שבו אתה יכול לייעץ לי. קיבלתי... קיבלתי מכתב; ואני אובד עצות אם להראות אותו למשטרה. הייתי רוצה להשאיר אותו בידיך, אטרסון; אתה תשפוט בחוכמה, אני בטוח; יש לי אמון גדול כל כך בך."
"אתה חושש, אני מניח, שהוא עלול להוביל ללכידתו?" שאל עורך הדין.
"לא," אמר השני. "אינני יכול לומר שאכפת לי מה יקרה להייד; גמרתי איתו לגמרי. חשבתי על שמי הטוב שלי, שהעניין המתועב הזה חשף במידה רבה."
אטרסון הרהר זמן מה; הוא הופתע מאנוכיותו של ידידו, ובכל זאת הוקל לו ממנה. "ובכן," אמר לבסוף, "תן לי לראות את המכתב."
המכתב היה כתוב בכתב יד מוזר וזקוף, וחתום "אדוארד הייד": והוא הודיע, בקצרה למדי, שמיטיבו של הכותב, ד״ר ג'קיל, שאותו גמל זמן רב כל כך בצורה בלתי ראויה על אלף נדיבויות, אינו צריך לחשוש לשלומו, כי יש לו אמצעי מילוט שעליהם הוא סומך בוודאות. עורך הדין אהב את המכתב הזה למדי; הוא צבע את הקרבה בצבע טוב יותר ממה שציפה; והוא האשים את עצמו בחלק מחשדותיו הקודמים.
"יש לך המעטפה?" שאל.
"שרפתי אותה," השיב ג'קיל, "לפני שחשבתי מה אני עושה. אבל לא היה עליה חותמת דואר. הפתק נמסר ביד."
"שאשמור את זה ואחשוב על זה בלילה?" שאל אטרסון.
"אני רוצה שתשפוט במקומי לגמרי," הייתה התשובה. "איבדתי את האמון בעצמי."
"טוב, אשקול," השיב עורך הדין. "ועכשיו עוד מילה אחת: הייד הוא שהכתיב את התנאים בצוואה שלך בעניין ההיעלמות ההיא?"
נדמה היה שהרופא נתקף גל של עילפון; הוא סגר את פיו בחוזקה והנהן.
"ידעתי," אמר אטרסון. "הוא התכוון לרצוח אותך. ניצלת יפה."
"היה לי משהו שנוגע לעניין הרבה יותר," השיב הרופא בחגיגיות: "היה לי שיעור. הו אלוהים, אטרסון, איזה שיעור היה לי!" והוא כיסה את פניו לרגע בידיו.
בדרכו החוצה עצר עורך הדין ושוחח מילה או שתיים עם פול. "אגב," אמר, "נמסר היום מכתב ביד: איך נראה השליח?" אבל פול היה בטוח שלא הגיע דבר מלבד בדואר; "ורק חוזרי פרסומת בדואר," הוסיף.
הידיעה הזאת שלחה את האורח לדרכו עם פחדיו מחודשים. ברור שהמכתב הגיע דרך דלת המעבדה; ואולי בכלל נכתב בחדר העבודה; ואם כך, יש לשפוט אותו אחרת, ולטפל בו בזהירות רבה יותר. מוכרי העיתונים, כשהלך, צעקו עד צרידות לאורך המדרכות: "מהדורה מיוחדת. רצח מזעזע של חבר פרלמנט." זה היה הספדו של ידיד ולקוח אחד; והוא לא יכול היה שלא לחשוש שמא שמו הטוב של אחר יישאב למטה במערבולת השערורייה. זו הייתה, לכל הפחות, החלטה עדינה שהיה עליו לקבל; ואף שהיה סומך על עצמו מתוך הרגל, התחיל לרחוש כמיהה לעצה. אי אפשר היה לקבל אותה ישירות; אבל אולי, חשב, אפשר לדוג אותה.
זמן קצר אחר כך ישב בצד אחד של האח שלו, ומר גסט, הפקיד הראשי שלו, בצד השני, ובאמצע, במרחק מחושב היטב מן האש, בקבוק של יין ישן מיוחד שגר זמן רב, בלי לראות שמש, ביסודות ביתו. הערפל עדיין ישן בכנפיו מעל העיר הטבועה, שבה הבהבו הפנסים כמו אבני אודם; ומבעד לעמימות ולחנק של העננים הנופלים האלה, עדיין התגלגלה תהלוכת חיי העיר דרך העורקים הגדולים בקול כמו של רוח עזה. אבל החדר היה עליז באור האש. בבקבוק התמוססו החומצות מזמן; הצבע הקיסרי התרכך עם הזמן, כמו שהצבע מעשיר בחלונות ויטראז'; והזוהר של אחר צהריים חמים של סתיו בכרמים על צלע גבעה היה מוכן להשתחרר ולפזר את ערפילי לונדון. בלי משים נמס עורך הדין. לא היה אדם שממנו הסתיר פחות סודות מאשר מר גסט; והוא לא תמיד היה בטוח שהוא מסתיר מספיק מהם כפי שהתכוון. גסט ביקר לעתים קרובות בענייני עבודה אצל הרופא; הוא הכיר את פול; הוא בקושי יכול היה שלא לשמוע על כך שמר הייד מסתובב בבית כבן בית; הוא עלול להסיק מסקנות: האם לא מוטב, אם כן, שיראה מכתב שמיישב את התעלומה הזאת? ובמיוחד מכיוון שגסט, שהיה חוקר ומבקר גדול של כתבי יד, יראה בצעד הזה דבר טבעי ומחמיא? הפקיד, מלבד זאת, היה איש עצה; הוא בקושי יכול היה לקרוא מסמך מוזר כל כך בלי להעיר הערה; ולפי ההערה הזאת יוכל מר אטרסון לעצב את דרכו בעתיד.
"זה עניין עצוב, בעניין סר דנברס," אמר.
"כן, אדוני, באמת. הוא עורר הרבה רגשות בציבור," השיב גסט. "האיש, כמובן, היה מטורף."
"הייתי רוצה לשמוע את דעתך על כך," השיב אטרסון. "יש לי כאן מסמך בכתב ידו; זה בינינו, כי אני בקושי יודע מה לעשות בו; זה עניין מכוער בכל מקרה. אבל הנה הוא; ממש בתחומך: חתימתו של רוצח."
עיניו של גסט אורו, והוא התיישב מיד ובחן אותו בתשוקה. "לא, אדוני," אמר: "לא מטורף; אבל זה כתב יד מוזר."
"ולפי כל הדיווחים, כותב מוזר מאוד," הוסיף עורך הדין.
בדיוק אז נכנס המשרת עם פתק.
"זה מד״ר ג'קיל, אדוני?" שאל הפקיד. "חשבתי שאני מכיר את הכתב. משהו פרטי, מר אטרסון?"
"רק הזמנה לארוחת ערב. למה? אתה רוצה לראות?"
"רגע אחד. תודה, אדוני;" והפקיד הניח את שני הדפים זה לצד זה והשווה בשקידה את תוכנם. "תודה, אדוני," אמר לבסוף, והחזיר את שניהם; "זו חתימה מעניינת מאוד."
השתררה שתיקה, ובמהלכה נאבק מר אטרסון בעצמו. "למה השווית ביניהם, גסט?" שאל פתאום.
"ובכן, אדוני," השיב הפקיד, "יש דמיון די יוצא דופן; שני הכתבים זהים בנקודות רבות: רק נטייתם שונה."
"די משונה," אמר אטרסון.
"זה, כמו שאתה אומר, די משונה," השיב גסט.
"לא הייתי מדבר על הפתק הזה, אתה יודע," אמר האדון.
"לא, אדוני," אמר הפקיד. "אני מבין."
אבל ברגע שמר אטרסון נשאר לבד באותו לילה, נעל את הפתק בכספת שלו, ושם נח מאז והלאה. "מה!" חשב. "הנרי ג'קיל מזייף בשביל רוצח!" ודמו קפא בעורקיו.