הזמן חלף; אלפי לירות הוצעו כפרס, כי מותו של סר דנברס נחשב לפגיעה בציבור; אבל מר הייד נעלם מעיני המשטרה כאילו מעולם לא היה קיים. הרבה מעברו אמנם נחשף, וכולו מבזה: יצאו סיפורים על אכזריותו של האיש, קשת לב ואלימה גם יחד; על חייו השפלים, על שותפיו המוזרים, על השנאה שנראה שהקיפה את דרכו; אבל על מקום הימצאו הנוכחי, אף לא לחישה. מן הרגע שעזב את הבית בסוהו בבוקר הרצח, הוא פשוט נמחק; ובהדרגה, ככל שחלף הזמן, התחיל מר אטרסון להתאושש מלהט בהלתו, ולהירגע עם עצמו. מותו של סר דנברס, לפי דרך מחשבתו, שולם יותר מכדי מחירו בהיעלמותו של מר הייד. עכשיו, כשההשפעה הרעה ההיא הוסרה, התחילו חיים חדשים לד״ר ג'קיל. הוא יצא מהסתגרותו, חידש את קשריו עם ידידיו, נעשה שוב אורחם ומארחם הקבוע; ואף שתמיד היה ידוע בצדקה, עכשיו התבלט לא פחות בדתיות. הוא היה עסוק, הוא היה הרבה באוויר הפתוח, הוא עשה טוב; פניו נראו נפתחות ומאירות, כאילו מתוך תודעה פנימית של שירות; ובמשך יותר מחודשיים היה הרופא בשלום.
ב־8 בינואר סעד אטרסון אצל הרופא עם חבורה קטנה; לניון היה שם; ופני המארח הביטו מאחד לשני כמו בימים עברו, כשהשלושה היו ידידים בלתי נפרדים. ב־12, ושוב ב־14, הייתה הדלת סגורה בפני עורך הדין. "הרופא מרותק לבית," אמר פול, "ואינו רואה איש." ב־15 ניסה שוב, ושוב נדחה; ומכיוון שהתרגל בחודשיים האחרונים לראות את ידידו כמעט מדי יום, מצא שהחזרה הזאת לבדידות מעיקה על רוחו. בלילה החמישי הזמין את גסט לסעוד איתו; ובשישי הלך אל ד״ר לניון.
שם לפחות לא נמנעה ממנו הכניסה; אבל כשנכנס, הזדעזע מן השינוי שחל במראהו של הרופא. גזר דין המוות שלו היה כתוב בבירור על פניו. האיש הוורוד החוויר; בשרו נשר מעליו; הוא היה בבירור קירח וזקן יותר; ובכל זאת לא סימני ההידרדרות הגופנית המהירה האלה הם שלכדו את תשומת ליבו של עורך הדין, אלא מבט בעין ואופי של התנהגות שנראו מעידים על אימה עמוקה כלשהי בנפש. לא היה סביר שהרופא יפחד מן המוות; ובכל זאת זה מה שאטרסון התפתה לחשוד. "כן," חשב; "הוא רופא, הוא בוודאי יודע את מצבו ושימיו ספורים; והידיעה הזאת יותר ממה שהוא יכול לשאת." ובכל זאת, כשאטרסון העיר על מראהו החולני, הכריז לניון באוויר של תקיפות רבה שהוא אדם שנגזר דינו.
"קיבלתי זעזוע," אמר, "ולעולם לא אתאושש. זו שאלה של שבועות. ובכן, החיים היו נעימים; אהבתי אותם; כן, אדוני, נהגתי לאהוב אותם. לפעמים אני חושב שאילו ידענו הכול, היינו שמחים יותר ללכת."
"גם ג'קיל חולה," העיר אטרסון. "ראית אותו?"
אבל פניו של לניון השתנו, והוא הרים יד רועדת. "אני לא רוצה לראות או לשמוע עוד על ד״ר ג'קיל," אמר בקול רם ולא יציב. "גמרתי לגמרי עם האדם הזה; ואני מבקש שתחסוך ממני כל רמז לאחד שאני רואה בו מת."
"טס, טס!" אמר מר אטרסון; ואחרי שתיקה ארוכה למדי שאל: "אני לא יכול לעשות משהו? אנחנו שלושה ידידים ותיקים מאוד, לניון; לא נחיה כדי לרכוש אחרים."
"שום דבר לא יכול להיעשות," השיב לניון; "שאל אותו בעצמו."
"הוא לא רוצה לראות אותי," אמר עורך הדין.
"זה לא מפתיע אותי," הייתה התשובה. "יום אחד, אטרסון, אחרי שאמות, אולי תלמד מה הצדק והעוול בעניין הזה. אני לא יכול לספר לך. ובינתיים, אם אתה יכול לשבת ולדבר איתי על דברים אחרים, למען השם, הישאר ועשה זאת; אבל אם אינך יכול להתרחק מן הנושא הארור הזה, אז בשם אלוהים, לך, כי אני לא יכול לשאת את זה."
ברגע שהגיע הביתה, התיישב אטרסון וכתב לג'קיל, התלונן על כך שהורחק מן הבית, ושאל מה הסיבה לקרע האומלל עם לניון; ולמחרת הגיעה אליו תשובה ארוכה, מנוסחת לעתים קרובות באופן נוגע ללב מאוד, ולפעמים מסתורית ואפלה בכוונתה. הריב עם לניון היה חשוך מרפא. "אינני מאשים את ידידנו הוותיק," כתב ג'קיל, "אבל אני שותף לדעתו שאסור לנו להיפגש לעולם. אני מתכוון מעתה והלאה לחיות חיים של התבודדות קיצונית; אסור לך להיות מופתע, ואסור לך לפקפק בידידותי, אם דלתי תהיה סגורה לעתים קרובות אפילו בפניך. עליך להניח לי ללכת בדרכי האפלה. הבאתי על עצמי עונש וסכנה שאינני יכול לנקוב בשמם. אם אני ראש החוטאים, אני גם ראש הסובלים. לא יכולתי לחשוב שהארץ הזאת מכילה מקום לסבל ולאימות משתקים כל כך; ואתה יכול לעשות רק דבר אחד, אטרסון, כדי להקל על הגורל הזה, והוא לכבד את שתיקתי." אטרסון השתומם; ההשפעה האפלה של הייד הוסרה, הרופא חזר למשימותיו ולידידויותיו הישנות; לפני שבוע חייך העתיד עם כל הבטחה לזקנה עליזה ומכובדת; ועכשיו ברגע אחד נהרסו הידידות, ושלוות הנפש, וכל מהלך חייו. שינוי גדול ובלתי צפוי כל כך הצביע על טירוף; אבל לנוכח התנהגותו ודבריו של לניון, היה חייב להיות לו בסיס עמוק יותר.
שבוע אחר כך נפל ד״ר לניון למשכב, ובקצת פחות משבועיים מת. בלילה שאחרי ההלוויה, שבה נפגע מאוד מצער, נעל אטרסון את דלת חדר העבודה שלו, ובישיבה שם לאור נר עגום, הוציא והניח לפניו מעטפה שכתובתה נכתבה בידו ונחתמה בחותמו של ידידו המת. "פרטי: לידי ג. ג. אטרסון בלבד, ובמקרה שימות לפני כן, יש להשמיד בלי לקרוא," כך נכתב עליה בהדגשה; ועורך הדין חשש לראות את התוכן. "קברתי היום ידיד אחד," חשב: "מה אם זה יעלה לי באחר?" ואז גינה את הפחד כבגידה, ושבר את החותם. בפנים הייתה מעטפה נוספת, חתומה גם היא, ועל עטיפתה נכתב: "לא לפתוח עד מותו או היעלמותו של ד״ר הנרי ג'קיל." אטרסון לא האמין למראה עיניו. כן, היעלמות; כאן שוב, כמו בצוואה המטורפת שהחזיר מזמן לכותבה, כאן שוב חוברו יחד רעיון ההיעלמות ושמו של הנרי ג'קיל. אבל בצוואה צץ הרעיון הזה מהצעתו המרושעת של האיש הייד; הוא הוכנס שם בכוונה ברורה ונוראה מדי. כשהוא כתוב בידו של לניון, מה פשרו? סקרנות גדולה תקפה את הנאמן, להתעלם מן האיסור ולצלול מיד אל קרקעית התעלומות האלה; אבל כבוד מקצועי ונאמנות לידידו המת היו חובות נוקשות; והחבילה ישנה בפינה הפנימית ביותר של הכספת הפרטית שלו.
דבר אחד הוא לדכא סקרנות, ודבר אחר לנצח אותה; ואפשר לפקפק אם מאותו יום והלאה השתוקק אטרסון לחברת ידידו שנותר בחיים באותה להיטות. הוא חשב עליו בחיבה; אבל מחשבותיו היו מוטרדות ומפוחדות. הוא אמנם הלך לבקר; אבל אולי הוקל לו כשנמנעה ממנו הכניסה; אולי, בליבו, העדיף לדבר עם פול על סף הדלת, מוקף באוויר ובקולות של העיר הפתוחה, מאשר להיכנס לאותו בית של שעבוד מרצון, ולשבת ולדבר עם המתבודד הסתום שבו. לפול, אמנם, לא היו חדשות נעימות במיוחד למסור. נראה שהרופא הסתגר עכשיו יותר מתמיד בחדר העבודה שמעל המעבדה, ושם אפילו ישן לפעמים; רוחו הייתה נפולה, הוא נעשה שתקן מאוד, הוא לא קרא; נראה היה שמשהו מעיק על ליבו. אטרסון התרגל כל כך לאופי הקבוע של הדיווחים האלה, שהפחית מעט מעט את תדירות ביקוריו.