ביום ראשון אחד, כשמר אטרסון היה בטיולו הרגיל עם מר אנפילד, עברה דרכם במקרה שוב ברחוב הצדדי; וכשהגיעו מול הדלת, עצרו שניהם להביט בה.
"ובכן," אמר אנפילד, "הסיפור הזה נגמר לפחות. לעולם לא נראה עוד את מר הייד."
"אני מקווה שלא," אמר אטרסון. "סיפרתי לך פעם שראיתי אותו, ושחלקתי את תחושת הסלידה שלך?"
"אי אפשר היה לעשות את האחד בלי השני," השיב אנפילד. "ואגב, איזה חמור בטח חשבת שאני, שלא ידעתי שזו כניסה אחורית לביתו של ד״ר ג'קיל! זו הייתה בחלקה אשמתך שגיליתי את זה, אפילו כשגיליתי."
"אז גילית, הא?" אמר אטרסון. "אבל אם כך, אנחנו יכולים להיכנס לחצר ולהעיף מבט בחלונות. אם לומר לך את האמת, אני מודאג בקשר לג'קיל המסכן; ואפילו מבחוץ, אני מרגיש שנוכחות של ידיד עשויה להיטיב איתו."
החצר הייתה קרירה מאוד ולחה מעט, ומלאה דמדומים מוקדמים, אף שהשמיים, גבוה מעל, עדיין היו בהירים משקיעה. החלון האמצעי מבין השלושה היה פתוח למחצה; ובישיבה קרוב לידו, נושם את האוויר בעצב אינסופי בהבעתו, כמו אסיר חסר נחמה, ראה אטרסון את ד״ר ג'קיל.
"מה! ג'קיל! ג'קיל!" קרא. "אני מקווה שאתה מרגיש טוב יותר."
"אני במצב ירוד מאוד, אטרסון," השיב הרופא בעגמומיות, "ירוד מאוד. זה לא יימשך זמן רב, תודה לאל."
"אתה נשאר יותר מדי בבית," אמר עורך הדין. "אתה צריך לצאת, להמריץ את מחזור הדם כמו מר אנפילד ואני. (זה בן דודי, מר אנפילד; ד״ר ג'קיל.) בוא עכשיו; קח את הכובע וצא איתנו לסיבוב מהיר."
"אתה טוב מאוד," נאנח השני. "הייתי רוצה מאוד; אבל לא, לא, לא, זה בלתי אפשרי לגמרי; אני לא מעז. אבל באמת, אטרסון, אני שמח מאוד לראות אותך; זו באמת הנאה גדולה; הייתי מזמין אותך ואת מר אנפילד לעלות, אבל המקום באמת לא ראוי."
"נו, אם כך," אמר עורך הדין בטוב לב, "הדבר הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא להישאר כאן למטה ולדבר איתך מן המקום שבו אנחנו עומדים."
"זה בדיוק מה שעמדתי להעז ולהציע," השיב הרופא בחיוך. אבל המילים בקושי נאמרו, והחיוך נמחק מפניו, ובמקומו באה הבעה של אימה וייאוש עמוקים כל כך, שהקפיאו את דמם של שני הג'נטלמנים שלמטה. הם ראו אותה רק לרגע, כי החלון נדחף למטה מיד; אבל הרגע הזה הספיק, והם הסתובבו ועזבו את החצר בלי מילה. בשתיקה גם חצו את הרחוב הצדדי; ורק כשהגיעו לרחוב ראשי סמוך, שבו אפילו ביום ראשון עוד היה מעט רחש של חיים, הסתובב מר אטרסון לבסוף והביט בבן לווייתו. שניהם היו חיוורים; ובעיניהם הייתה אימה עונה.
"אלוהים יסלח לנו, אלוהים יסלח לנו," אמר מר אטרסון.
אבל מר אנפילד רק הניע בראשו ברצינות רבה, והמשיך ללכת שוב בשתיקה.