מר אטרסון ישב ליד האח שלו ערב אחד אחרי ארוחת הערב, כשהופתע לקבל ביקור מפול.
"אלוהים ישמור, פול, מה מביא אותך לכאן?" קרא; ואז, כשהעיף בו מבט שני, הוסיף: "מה קרה לך? הרופא חולה?"
"מר אטרסון," אמר האיש, "משהו לא בסדר."
"שב, והנה כוס יין בשבילך," אמר עורך הדין. "עכשיו, קח את הזמן, ותגיד לי בפשטות מה אתה רוצה."
"אתה מכיר את הרגלי הרופא, אדוני," השיב פול, "ואיך שהוא מסתגר. ובכן, הוא שוב מסתגר בחדר העבודה; ואני לא אוהב את זה, אדוני; שאמות אם אני אוהב את זה. מר אטרסון, אדוני, אני מפחד."
"נו, איש טוב," אמר עורך הדין, "דבר בבירור. ממה אתה מפחד?"
"אני מפחד כבר בערך שבוע," השיב פול, תוך התעלמות עיקשת מן השאלה, "ואני לא יכול לשאת את זה עוד."
מראהו של האיש אישר היטב את דבריו; התנהגותו השתנתה לרעה; ומלבד הרגע שבו הכריז לראשונה על אימתו, לא הביט אפילו פעם אחת בפניו של עורך הדין. אפילו עכשיו ישב עם כוס היין על ברכו בלי לטעום ממנה, ועיניו מופנות אל פינה של הרצפה. "אני לא יכול לשאת את זה עוד," חזר.
"נו," אמר עורך הדין, "אני רואה שיש לך סיבה טובה, פול; אני רואה שמשהו לא בסדר ברצינות. נסה לספר לי מה זה."
"אני חושב שנעשה כאן מעשה פלילי," אמר פול בצרידות.
"מעשה פלילי!" קרא עורך הדין, מבוהל לא מעט, ובשל כך נוטה להתרגז. "איזה מעשה פלילי! למה האיש מתכוון?"
"אני לא מעז לומר, אדוני," הייתה התשובה; "אבל תבוא איתי ותראה בעצמך?"
תשובתו היחידה של מר אטרסון הייתה לקום ולקחת את כובעו ואת מעילו העליון; אבל הוא הבחין בפליאה בגודל ההקלה שהופיעה על פניו של המשרת הראשי, ואולי בפליאה לא פחותה בכך שהיין עדיין לא נטעם כשהניח אותו כדי ללכת אחריו.
זה היה לילה פראי וקר של מרץ, כמנהג העונה, עם ירח חיוור ששכב על גבו כאילו הרוח הטתה אותו, וקרעי עננים מעופפים, שקופים ודקים כמלמלה. הרוח הקשתה על הדיבור, והציפה את הפנים בדם. נוסף לזה, נראה שהיא טאטאה את הרחובות ריקים מעוברים ושבים יותר מן הרגיל; כי מר אטרסון חשב שמעולם לא ראה את החלק הזה של לונדון נטוש כל כך. הוא היה רוצה שיהיה אחרת; מעולם בחייו לא היה מודע לרצון חד כל כך לראות ולגעת בבני אדם אחרים; כי ככל שנאבק, נכפתה על דעתו ציפייה מוחצת לאסון. הכיכר, כשהגיעו אליה, הייתה מלאה רוח ואבק, והעצים הדקים בגן הצליפו בעצמם לאורך הגדר. פול, ששמר כל הדרך על מרחק של צעד או שניים לפניו, נעצר עכשיו באמצע המדרכה, ולמרות מזג האוויר הנושך, הסיר את כובעו וניגב את מצחו במטפחת כיס אדומה. אבל למרות כל חיפזון בואו, לא טל המאמץ הוא שניגב, אלא לחות של איזו מצוקה חונקת; כי פניו היו לבנים, וקולו, כשדיבר, צרוד ושבור.
"ובכן, אדוני," אמר, "הנה אנחנו כאן, ויתן אלוהים שאין דבר רע."
"אמן, פול," אמר עורך הדין.
אז דפק המשרת בזהירות רבה; הדלת נפתחה כשהשרשרת עליה; וקול שאל מבפנים: "זה אתה, פול?"
"הכול בסדר," אמר פול. "פתחו את הדלת."
האולם, כשנכנסו אליו, היה מואר באור בהיר; האש נבנתה גבוה; וסביב האח עמדו כל המשרתים, גברים ונשים, מצטופפים יחד כמו עדר כבשים. למראה מר אטרסון פרצה החדרנית ביבבה היסטרית; והטבחית, שקראה "ברוך השם! זה מר אטרסון," רצה קדימה כאילו כדי לאמץ אותו בזרועותיה.
"מה, מה? כולכם כאן?" אמר עורך הדין ברוגז. "לא סדיר מאוד, לא הולם מאוד; אדונכם היה רחוק מלהיות מרוצה."
"כולם מפחדים," אמר פול.
שתיקה ריקה באה אחר כך, ואיש לא מחה; רק המשרתת הרימה את קולה ועכשיו בכתה בקול.
"תחזיקי את הלשון!" אמר לה פול, בעזות מבטא שהעידה על עצביו המרוטים שלו; ואכן, כשהנערה הרימה פתאום כך את קול קינתה, נבהלו כולם ופנו אל הדלת הפנימית בפנים של ציפייה איומה. "ועכשיו," המשיך המשרת הראשי, ופנה אל נער הסכינים, "הושט לי נר, ונגמור עם זה מיד." ואז ביקש ממר אטרסון ללכת אחריו, והוביל את הדרך אל הגן האחורי.
"עכשיו, אדוני," אמר, "תבוא בשקט ככל שתוכל. אני רוצה שתשמע, ואני לא רוצה שישמעו אותך. ותראה, אדוני, אם במקרה הוא יזמין אותך להיכנס, אל תיכנס."
עצביו של מר אטרסון, לנוכח הסיום הבלתי צפוי הזה, נרעדו בטלטלה שכמעט הוציאה אותו משיווי משקלו; אבל הוא אזר את אומץ ליבו והלך אחרי המשרת הראשי אל בניין המעבדה, דרך אולם הניתוחים, עם גרוטאות הארגזים והבקבוקים שבו, עד למרגלות המדרגות. כאן סימן לו פול לעמוד בצד ולהקשיב; בזמן שהוא עצמו הניח את הנר, ובמאמץ גדול וגלוי לאזור את נחישותו, עלה במדרגות ודפק ביד לא בטוחה משהו על הלבד האדום של דלת חדר העבודה.
"מר אטרסון, אדוני, מבקש לראות אותך," קרא; ותוך כדי כך שוב סימן בתוקף לעורך הדין להטות אוזן.
קול ענה מבפנים: "תגיד לו שאני לא יכול לראות אף אחד," אמר בטון מתלונן.
"תודה, אדוני," אמר פול, בנימה של משהו כמו ניצחון בקולו; ונטל את הנר שלו והוביל את מר אטרסון בחזרה דרך החצר אל המטבח הגדול, שבו האש כבתה והחיפושיות קפצו על הרצפה.
"אדוני," אמר, והביט בעיניו של מר אטרסון, "זה היה קולו של אדוני?"
"הוא נשמע שונה מאוד," השיב עורך הדין, חיוור מאוד, אבל משיב מבט במבט.
"שונה? טוב, כן, אני חושב שכן," אמר המשרת הראשי. "עשרים שנה אני בבית של האיש הזה, ואטעה בקולו? לא, אדוני; את האדון חיסלו; חיסלו אותו לפני שמונה ימים, כששמענו אותו צועק בשם אלוהים; ומי נמצא שם במקומו, ולמה הוא נשאר שם, זה דבר שזועק לשמיים, מר אטרסון!"
"זה סיפור מוזר מאוד, פול; זה סיפור די פרוע, איש שלי," אמר מר אטרסון, ונשך את אצבעו. "נניח שזה כפי שאתה מניח, נניח שד״ר ג'קיל, ובכן, נרצח; מה יכול לגרום לרוצח להישאר? זה לא מחזיק מים; זה לא מתקבל על הדעת."
"ובכן, מר אטרסון, קשה לספק אותך, אבל אעשה את זה בכל זאת," אמר פול. "כל השבוע האחרון (אתה צריך לדעת) הוא, או זה, מה שזה לא יהיה שגר בחדר העבודה ההוא, צועק יומם ולילה בשביל איזו תרופה ולא מצליח להשיג אותה לטעמו. לפעמים היה זה מנהגו, של האדון, כלומר, לכתוב את הוראותיו על דף נייר ולזרוק אותו על המדרגות. לא היה לנו שום דבר אחר מזה שבוע; שום דבר מלבד ניירות, ודלת סגורה, ואפילו הארוחות הושארו שם כדי שיוברחו פנימה כשאף אחד לא מסתכל. ובכן, אדוני, כל יום, כן, ופעמיים ושלוש באותו יום, היו הוראות ותלונות, ואני נשלחתי בריצה לכל סיטונאי הכימיקלים בעיר. בכל פעם שהבאתי את החומר בחזרה, היה עוד נייר שאמר לי להחזיר אותו, כי הוא לא טהור, ועוד הזמנה לחברה אחרת. את התרופה הזאת רוצים נורא, אדוני, לא משנה בשביל מה."
"יש לך כמה מן הניירות האלה?" שאל מר אטרסון.
פול גישש בכיסו והושיט פתק מקומט, שעורך הדין, כשהתכופף קרוב יותר לנר, בחן בקפידה. וזה היה תוכנו: "ד״ר ג'קיל מביע את ברכותיו לאדונים מו. הוא מבטיח להם שהדוגמה האחרונה שלהם אינה טהורה וחסרת תועלת לגמרי למטרתו הנוכחית. בשנת 18—, רכש ד״ר ג'. כמות גדולה למדי מן האדונים מ. הוא מבקש מהם עכשיו לחפש בשקידה מרובה ביותר, ואם נותר מאותה איכות, לשלוח לו אותה מיד. ההוצאה אינה שיקול. קשה להגזים בחשיבות הדבר לד״ר ג'." עד כאן התנהל המכתב בשלווה למדי, אבל כאן, בהתזה פתאומית של העט, פרץ רגש הכותב. "למען השם," הוסיף, "תמצאו לי קצת מן הישן."
"זה פתק מוזר," אמר מר אטרסון; ואז בחדות: "איך זה שהוא אצלך פתוח?"
"האיש אצל מו כעס נורא, אדוני, והוא זרק אותו בחזרה אליי כמו לכלוך," השיב פול.
"זה בלי ספק כתב ידו של הרופא, אתה יודע?" המשיך עורך הדין.
"חשבתי שזה נראה כמוהו," אמר המשרת בנימה עגומה; ואז, בקול אחר, אמר: "אבל מה משנה כתב היד? ראיתי אותו!"
"ראית אותו?" חזר מר אטרסון. "נו?"
"זה העניין!" אמר פול. "זה היה כך. נכנסתי פתאום לאולם מן הגן. נראה שהוא חמק החוצה לחפש את התרופה הזאת או מה שזה לא יהיה; כי דלת חדר העבודה הייתה פתוחה, והנה הוא בקצה הרחוק של החדר, חופר בין הארגזים. הוא הרים את מבטו כשנכנסתי, השמיע מין צעקה, ונמלט במעלה המדרגות אל חדר העבודה. ראיתי אותו רק דקה אחת, אבל השיער עמד לי על הראש כמו קוצים. אדוני, אם זה היה אדוני, למה הייתה לו מסכה על הפנים? אם זה היה אדוני, למה צווח כמו עכברוש, וברח ממני? אני משרת אותו מספיק זמן. ואז..." האיש עצר והעביר את ידו על פניו.
"אלה כולן נסיבות מוזרות מאוד," אמר מר אטרסון, "אבל אני חושב שאני מתחיל לראות אור. אדונך, פול, נתקף בבירור באחת מאותן מחלות שגם מענות את הסובל וגם מעוותות אותו; מכאן, ככל שאני יודע, השינוי בקולו; מכאן המסכה וההימנעות מידידיו; מכאן להיטותו למצוא את התרופה הזאת, שבאמצעותה הנפש המסכנה שומרת על תקווה כלשהי להחלמה סופית; יתן אלוהים שלא יתבדה! זה ההסבר שלי; הוא עצוב מספיק, פול, כן, ומזעזע לחשוב עליו; אבל הוא פשוט וטבעי, מתחבר היטב, ומשחרר אותנו מכל בהלה מופרזת."
"אדוני," אמר המשרת הראשי, ופניו לבשו מין חיוורון מנומר, "הדבר הזה לא היה אדוני, וזו האמת. אדוני," וכאן הביט סביבו והתחיל ללחוש, "הוא אדם גבוה וחסון, וזה היה יותר כמו גמד." אטרסון ניסה למחות. "הו, אדוני," קרא פול, "אתה חושב שאני לא מכיר את אדוני אחרי עשרים שנה? אתה חושב שאני לא יודע לאן מגיע ראשו בדלת חדר העבודה, שבה ראיתי אותו כל בוקר בחיי? לא, אדוני, הדבר הזה במסכה מעולם לא היה ד״ר ג'קיל; אלוהים יודע מה זה היה, אבל זה מעולם לא היה ד״ר ג'קיל; ואמונת ליבי היא שנעשה כאן רצח."
"פול," השיב עורך הדין, "אם אתה אומר את זה, תהיה זו חובתי לוודא. ככל שאני רוצה לחסוך מרגשותיו של אדונך, ככל שאני מבולבל מן הפתק הזה שנראה מוכיח שהוא עדיין חי, אראה זאת כחובתי לפרוץ את הדלת הזאת."
"אה, מר אטרסון, זה דיבור!" קרא המשרת הראשי.
"ועכשיו באה השאלה השנייה," המשיך אטרסון: "מי יעשה את זה?"
"נו, אתה ואני, אדוני," הייתה התשובה הבלתי מהוססת.
"זה נאמר יפה מאוד," השיב עורך הדין; "ומה שלא ייצא מזה, אדאג שלא תפסיד."
"יש גרזן באולם," המשיך פול; "ואתה יכול לקחת לעצמך את מוט האש מן המטבח."
עורך הדין לקח את הכלי הגס אבל הכבד הזה בידו, ואיזן אותו. "אתה יודע, פול," אמר, והרים את מבטו, "שאתה ואני עומדים להעמיד את עצמנו במצב של סכנה מסוימת?"
"אתה יכול לומר את זה, אדוני, באמת," השיב המשרת הראשי.
"טוב, אם כן, שנהיה גלויים," אמר השני. "שנינו חושבים יותר ממה שאמרנו; בוא נגלה הכול. הדמות במסכה שראית, זיהית אותה?"
"ובכן, אדוני, זה קרה כל כך מהר, והיצור היה כפוף כל כך, שבקושי יכולתי להישבע על זה," הייתה התשובה. "אבל אם אתה מתכוון, האם זה היה מר הייד? אז כן, אני חושב שזה היה הוא! אתה מבין, זה היה בערך באותו גודל; והייתה לו אותה דרך מהירה וקלה; ואחר כך, מי עוד יכול היה להיכנס בדלת המעבדה? לא שכחת, אדוני, שבזמן הרצח המפתח עוד היה אצלו? אבל זה לא הכול. אני לא יודע, מר אטרסון, אם פגשת פעם את מר הייד הזה?"
"כן," אמר עורך הדין, "דיברתי איתו פעם."
"אז אתה בטח יודע כמו כולנו שהיה משהו מוזר בג'נטלמן הזה; משהו שהפך לאדם את הבטן; אני לא יודע בדיוק איך לומר את זה, אדוני, מלבד זה: שהרגשת בלשד עצמותיך מין קור ודקות."
"אני מודה שהרגשתי משהו ממה שאתה מתאר," אמר מר אטרסון.
"בדיוק, אדוני," השיב פול. "ובכן, כשהדבר הזה במסכה זינק כמו קוף מבין הכימיקלים ונמלט לחדר העבודה, זה ירד לי בעמוד השדרה כמו קרח. הו, אני יודע שזו לא ראיה, מר אטרסון; אני מלומד מספיק בשביל לדעת את זה; אבל לאדם יש רגשות, ואני נותן לך את מילתי על התנ"ך שזה היה מר הייד!"
"כן, כן," אמר עורך הדין. "גם פחדיי נוטים לאותה נקודה. רע, אני חושש, נוסד, רע היה בטוח שיבוא, מן הקשר ההוא. כן באמת, אני מאמין לך; אני מאמין שהארי המסכן נהרג; ואני מאמין שהרוצח שלו (לאיזו מטרה, רק אלוהים יודע) עדיין אורב בחדרו של קורבנו. ובכן, יהי שמנו נקמה. קרא לברדשו."
המשרת הגיע לקריאה, לבן מאוד ועצבני.
"תתעשת, ברדשו," אמר עורך הדין. "המתח הזה, אני יודע, משפיע על כולכם; אבל עכשיו בכוונתנו לשים לו קץ. פול, כאן, ואני עומדים לפרוץ את דרכנו לחדר העבודה. אם הכול בסדר, כתפיי רחבות מספיק לשאת את האשמה. בינתיים, למקרה שבאמת משהו לא בסדר, או שאיזה פושע ינסה לברוח דרך האחור, אתה והנער צריכים ללכת מסביב לפינה עם זוג מקלות טובים ולתפוס עמדה ליד דלת המעבדה. אנחנו נותנים לכם עשר דקות להגיע לעמדותיכם."
כשברדשו יצא, הביט עורך הדין בשעונו. "ועכשיו, פול, בוא נלך לעמדות שלנו," אמר; ונטל את מוט האש מתחת לזרועו, והוביל את הדרך אל החצר. העננים המעופפים נערמו על הירח, ועכשיו היה חשוך לגמרי. הרוח, שפרצה רק במשבים ובמשבי פרצים לתוך הבאר העמוקה הזאת של בניינים, טלטלה את אור הנר הלוך ושוב סביב צעדיהם, עד שהגיעו למחסה של האולם, שם התיישבו בשקט לחכות. לונדון זמזמה בחגיגיות מכל עבר; אבל קרוב יותר, הדממה נקטעה רק בקולות של צעדים הנעים הלוך ושוב על רצפת חדר העבודה.
"ככה זה ילך כל היום, אדוני," לחש פול; "כן, ורוב הלילה. רק כשמגיעה דוגמה חדשה מן הכימאי, יש הפסקה קטנה. אה, מצפון רע הוא שאויב כזה למנוחה! אה, אדוני, יש דם שנשפך בנבזות בכל צעד מן הצעדים האלה! אבל הקשב שוב, קצת יותר קרוב; שים את ליבך באוזניך, מר אטרסון, ותגיד לי, זה הצעד של הרופא?"
הצעדים נפלו קלים ומוזרים, בתנופה מסוימת, אף שהלכו לאט כל כך; הם היו שונים באמת מן הצעד הכבד והחורק של הנרי ג'קיל. אטרסון נאנח. "ואין אף פעם שום דבר אחר?" שאל.
פול הנהן. "פעם אחת," אמר. "פעם אחת שמעתי אותו בוכה!"
"בוכה? איך זה?" אמר עורך הדין, מודע לצמרמורת פתאומית של אימה.
"בוכה כמו אישה או כמו נשמה אבודה," אמר המשרת הראשי. "יצאתי עם זה על ליבי, שגם אני הייתי יכול לבכות."
אבל עכשיו התקרבו עשר הדקות לסופן. פול שלף את הגרזן מתחת לערמה של קש אריזה; הנר הונח על השולחן הקרוב כדי להאיר להם את ההסתערות; והם התקרבו בנשימה עצורה למקום שבו הרגל הסבלנית הזאת עדיין הלכה הלוך ושוב, הלוך ושוב, בשקט הלילה.
"ג'קיל," קרא אטרסון בקול רם, "אני דורש לראות אותך." הוא עצר לרגע, אבל לא באה תשובה. "אני מזהיר אותך הוגנות, חשדותינו התעוררו, ואני חייב ואראה אותך," המשיך; "אם לא בדרכי נועם, אז בדרך אחרת; אם לא בהסכמתך, אז בכוח הזרוע!"
"אטרסון," אמר הקול, "למען השם, רחם!"
"אה, זה לא קולו של ג'קיל; זה של הייד!" קרא אטרסון. "הפל את הדלת, פול!"
פול הניף את הגרזן מעל כתפו; המכה הרעידה את הבניין, ודלת הלבד האדום קפצה כנגד המנעול והצירים. צווחה עגומה, כמו של אימה חייתית גרידא, הדהדה מחדר העבודה. הגרזן עלה שוב, ושוב התרסקו הלוחות והמשקוף קפץ; ארבע פעמים נפלה המכה; אבל העץ היה קשוח והאביזרים היו מעשה אומן מצוין; ורק בחמישית התפוצץ המנעול והריסות הדלת נפלו פנימה על השטיח.
הנצורים, מזועזעים מן המהומה שלהם ומן הדממה שבאה אחריה, נסוגו מעט והציצו פנימה. שם שכב חדר העבודה לנגד עיניהם באור המנורה השקט, אש טובה זוהרת ומפטפטת באח, הקומקום שר את שירו הדק, מגירה או שתיים פתוחות, ניירות מסודרים בקפידה על שולחן העבודה, וקרוב יותר לאש, כלי התה ערוכים; החדר השקט ביותר, הייתם אומרים, ומלבד ארונות הזכוכית המלאים כימיקלים, הרגיל ביותר בלונדון באותו לילה.
ממש באמצע שכבה גופתו של אדם, מעוותת קשות ועדיין מפרכסת. הם התקרבו על קצות האצבעות, הפכו אותה על גבה וראו את פניו של אדוארד הייד. הוא היה לבוש בבגדים גדולים בהרבה ממידתו, בגדים במידת הרופא; גידי פניו עדיין זזו במראית עין של חיים, אבל החיים כבר הלכו לגמרי; ולפי הבקבוקון המרוסק ביד והריח החזק של גלעיני שקדים שריחף באוויר, ידע אטרסון שהוא מביט בגופתו של מאבד עצמו לדעת.
"באנו מאוחר מדי," אמר בחומרה, "אם להציל ואם להעניש. הייד הלך לתת את הדין; ונשאר לנו רק למצוא את גופת אדונך."
רוב רובו של הבניין היה תפוס על ידי האולם, שמילא כמעט את כל קומת הקרקע והואר מלמעלה, ועל ידי חדר העבודה, שיצר קומה עליונה בקצה אחד והשקיף על החצר. מסדרון חיבר את האולם לדלת שברחוב הצדדי; וחדר העבודה היה מחובר אליו בנפרד בגרם מדרגות שני. היו גם כמה ארונות חשוכים ומרתף מרווח. את כל אלה בחנו עכשיו ביסודיות. כל ארון הצריך רק מבט, כי כולם היו ריקים, וכולם, לפי האבק שנפל מדלתותיהם, עמדו זמן רב סגורים. המרתף, אמנם, היה מלא גרוטאות רעועות, רובן מימיו של המנתח שקדם לג'קיל; אבל כבר כשפתחו את הדלת למדו שאין טעם בחיפוש נוסף, כשנפל מחצלת שלמה של קורי עכביש שאטמה את הכניסה במשך שנים. בשום מקום לא היה זכר להנרי ג'קיל, מת או חי.
פול רקע על אבני המסדרון. "הוא בטח קבור כאן," אמר, ומקשיב לקול.
"או שאולי ברח," אמר אטרסון, ופנה לבחון את הדלת שברחוב הצדדי. היא הייתה נעולה; ולידה, על האבנים, מצאו את המפתח, כבר מוכתם בחלודה.
"זה לא נראה משומש," העיר עורך הדין.
"משומש!" חזר פול. "אתה לא רואה, אדוני, שהוא שבור? ממש כאילו אדם רקע עליו."
"כן," המשיך אטרסון, "וגם השברים חלודים." שני האנשים הביטו זה בזה בבהלה. "זה מעבר להבנתי, פול," אמר עורך הדין. "בוא נחזור לחדר העבודה."
הם עלו במדרגות בשתיקה, ועדיין, במבט יראה מדי פעם על הגופה, ניגשו לבחון ביסודיות רבה יותר את תוכן חדר העבודה. על שולחן אחד היו עקבות של עבודה כימית, ערמות מדודות שונות של איזה מלח לבן מונחות על צלוחיות זכוכית, כאילו לניסוי שהאיש האומלל נמנע ממנו.
"זה אותו חומר שתמיד הבאתי לו," אמר פול; ובעודו מדבר, גלש הקומקום ברעש מבהיל.
זה הביא אותם אל האח, שבה הכורסה הייתה משוכה בנוחות, וכלי התה עמדו מוכנים ליד מרפקו של היושב, אפילו הסוכר בספל. היו כמה ספרים על מדף; אחד שכב פתוח ליד כלי התה, ואטרסון השתומם למצוא שזה עותק של חיבור דתי, שג'קיל הביע כלפיו כמה פעמים הערכה רבה, ובשוליו נכתבו בכתב ידו שלו חילולי קודש מזעזעים.
אחר כך, במהלך סקירת החדר, הגיעו המחפשים אל המראה הגבוהה, שאל מעמקיה הביטו באימה שלא מרצונם. אבל היא הייתה מוטה כך שלא הראתה להם דבר מלבד הזוהר הוורוד המשחק על התקרה, האש המנצנצת במאה השתקפויות לאורך חזיתות הזכוכית של הארונות, ואת פניהם החיוורות והמפוחדות שלהם, המתכופפות להביט פנימה.
"המראה הזאת ראתה דברים מוזרים, אדוני," לחש פול.
"ובוודאי אף אחד מוזר ממנה עצמה," הדהד עורך הדין באותו טון. "כי מה ג'קיל," הוא נעצר במילה בבהלה, ואז, כשהתגבר על החולשה, אמר: "מה יכול היה ג'קיל לרצות בה?"
"אתה יכול לומר את זה!" אמר פול.
אחר כך פנו אל שולחן העבודה. על השולחן, בין הניירות המסודרים היטב, הייתה מעטפה גדולה למעלה, ונשאה, בכתב ידו של הרופא, את שמו של מר אטרסון. עורך הדין פתח אותה, וכמה מסמכים נפלו לרצפה. הראשון היה צוואה, מנוסחת באותם תנאים משונים כמו זו שהחזיר שישה חודשים קודם, לשמש צוואה במקרה של מוות ושטר מתנה במקרה של היעלמות; אבל במקום שמו של אדוארד הייד, קרא עורך הדין, בתדהמה שאין לתארה, את השם גבריאל ג'ון אטרסון. הוא הביט בפול, ואז שוב בנייר, ולבסוף בפושע המת המוטל על השטיח.
"הראש שלי מסתובב," אמר. "הוא החזיק בה כל הימים האלה; לא הייתה לו סיבה לחבב אותי; הוא בטח השתולל מזעם לראות את עצמו מודח; והוא לא השמיד את המסמך הזה."
הוא תפס את הנייר הבא; זה היה פתק קצר בכתב ידו של הרופא, ותאריך בראשו. "הו פול!" קרא עורך הדין, "הוא היה חי וכאן היום. לא ייתכן שחוסל בזמן קצר כל כך; הוא בטח עדיין חי, הוא בטח ברח! ואז, למה ברח? ואיך? ובמקרה כזה, האם נעז להכריז שזו התאבדות? הו, עלינו להיזהר. אני צופה שעוד עלולים אנחנו לסבך את אדונך באיזה אסון נורא."
"למה אתה לא קורא אותו, אדוני?" שאל פול.
"כי אני מפחד," השיב עורך הדין בחגיגיות. "יתן אלוהים שלא תהיה לי סיבה לזה!" ועם זה קירב את הנייר לעיניו וקרא כך:
"אטרסון יקירי, כשזה ייפול לידיך, אני כבר אעלם, באילו נסיבות אין לי החדירה לצפות, אבל האינסטינקט שלי וכל הנסיבות של מצבי, שאין לו שם, אומרים לי שהסוף בטוח ושעליו לבוא בקרוב. לך אם כן, וקרא קודם את הסיפור שלניון הזהיר אותי שהוא עומד למסור לידיך; ואם תרצה לשמוע עוד, פנה אל הווידוי של
"ידידך הבלתי ראוי והאומלל,
"הנרי ג'קיל."
"היה מסמך שלישי?" שאל אטרסון.
"הנה, אדוני," אמר פול, ומסר לידיו חבילה גדולה למדי, חתומה בכמה מקומות.
עורך הדין שם אותה בכיסו. "לא הייתי אומר דבר על הנייר הזה. אם אדונך ברח או מת, לפחות נוכל להציל את שמו הטוב. השעה עכשיו עשר; עליי ללכת הביתה ולקרוא את המסמכים האלה בשקט; אבל אחזור לפני חצות, ואז נשלח לקרוא למשטרה."
הם יצאו, ונעלו אחריהם את דלת האולם; ואטרסון, שוב משאיר את המשרתים מקובצים סביב האש באולם, צעד בכבדות בחזרה למשרדו כדי לקרוא את שני הסיפורים שבהם עתידה הייתה התעלומה הזאת להתבאר.