בתשעה בינואר, לפני ארבעה ימים, קיבלתי בחלוקת הערב מעטפה רשומה, שכתובתה נכתבה בכתב ידו של עמיתי וחברי הוותיק מבית הספר, הנרי ג'קיל. הופתעתי מכך לא מעט; כי בשום אופן לא נהגנו להתכתב; ראיתי את האיש, ואפילו סעדתי איתו, בערב הקודם; ולא יכולתי לדמיין דבר ביחסינו שיצדיק את הרשמיות של דואר רשום. התוכן הגביר את פליאתי; כי כך היה כתוב במכתב:
"10 בדצמבר, 18—.
"לניון היקר, אתה אחד מידידיי הוותיקים ביותר; ואף שאולי נחלקו דעותינו לפעמים בשאלות מדעיות, אינני זוכר, לפחות מצידי, שום קרע בחיבתנו. לא היה יום שבו, אילו אמרת לי, 'ג'קיל, חיי, כבודי, שפיותי, תלויים בך,' לא הייתי מקריב את יד שמאל שלי כדי לעזור לך. לניון, חיי, כבודי, שפיותי, כולם נתונים לחסדיך; אם תכזיב אותי הלילה, אבדתי. אולי תניח, אחרי ההקדמה הזאת, שאני עומד לבקש ממך משהו מחפיר. שפוט בעצמך.
"אני רוצה שתדחה את כל שאר ההתחייבויות שלך הלילה, כן, אפילו אם נקראת למיטתו של קיסר; שתיקח כרכרה, אלא אם כן הכרכרה שלך עומדת ממש ליד הדלת; ועם המכתב הזה בידך להתייעצות, שתיסע ישר לביתי. לפול, המשרת הראשי שלי, יש הוראות; תמצא אותו מחכה לבואך עם מסגר. אז יש לפרוץ את דלת חדר העבודה שלי; ואתה צריך להיכנס לבד; לפתוח את ארון הזכוכית (אות E) בצד שמאל, ולשבור את המנעול אם הוא סגור; ולשלוף, עם כל תוכנה כפי שהוא, את המגירה הרביעית מלמעלה, או (שזה אותו הדבר) השלישית מלמטה. במצוקת רוחי הקיצונית יש לי פחד חולני להטעות אותך; אבל גם אם אני טועה, תוכל לזהות את המגירה הנכונה לפי תוכנה: כמה אבקות, בקבוקון ומחברת נייר. את המגירה הזאת אני מתחנן שתביא איתך לכיכר קוונדיש בדיוק כפי שהיא.
"זה החלק הראשון של השירות: עכשיו לשני. אתה אמור לחזור, אם תצא מיד עם קבלת המכתב, הרבה לפני חצות; אבל אשאיר לך את המרווח הזה, לא רק מחשש לאחד מאותם מכשולים שאי אפשר למנוע ואי אפשר לצפות, אלא משום שלמה שיישאר אז לעשות עדיפה שעה שבה משרתיך במיטה. בחצות, אם כן, אני חייב לבקש ממך להיות לבד בחדר הקבלה שלך, להכניס בידך שלך לבית אדם שיציג את עצמו בשמי, ולמסור לידיו את המגירה שתביא איתך מחדר העבודה שלי. אז תשחק את תפקידך ותזכה בהכרת תודתי במלואה. חמש דקות אחר כך, אם תתעקש על הסבר, תבין שהסידורים האלה הם בעלי חשיבות עליונה; ושבהזנחה של אחד מהם, דמיוניים ככל שייראו, היית עלול להעמיס על מצפונך את מותי או את התנפצות שפיותי.
"בטוח ככל שאני שאינך תזלזל בפנייה הזאת, ליבי שוקע וידי רועדת למחשבה בלבד על אפשרות כזאת. חשוב עליי בשעה הזאת, במקום זר, כורע תחת שחור של מצוקה ששום דמיון אינו יכול להגזים בו, ובכל זאת יודע היטב שאם רק תשרת אותי בדייקנות, צרותיי יתגלגלו מעליי כמו סיפור שסופר. שרת אותי, לניון היקר, והצל את
"ידידך,
"ה. ג.
"נ.ב. כבר חתמתי את זה, כשאימה חדשה הכתה בנפשי. ייתכן שהדואר יכזיב אותי, והמכתב הזה לא יגיע לידיך עד מחר בבוקר. במקרה זה, לניון היקר, עשה את שליחותי כשיהיה לך הכי נוח במהלך היום; ושוב צפה לשליחי בחצות. אז אולי כבר יהיה מאוחר מדי; ואם הלילה הזה יעבור בלי אירוע, תדע שראית את הנרי ג'קיל בפעם האחרונה."
כשקראתי את המכתב הזה, הייתי בטוח שעמיתי השתגע; אבל עד שזה יוכח מעבר לכל ספק אפשרי, הרגשתי מחויב לעשות כבקשתו. ככל שהבנתי פחות מן הבליל הזה, כך הייתי פחות מסוגל לשפוט את חשיבותו; ופנייה מנוסחת כך לא יכולה להידחות בלי אחריות כבדה. לכן קמתי מן השולחן, עליתי לכרכרה, ונסעתי ישר לביתו של ג'קיל. המשרת הראשי חיכה לבואי; הוא קיבל באותו דואר כמוני מכתב רשום עם הוראות, ושלח מיד לקרוא למסגר ולנגר. בעלי המלאכה הגיעו בעודנו מדברים; ועברנו כולנו יחד אל אולם הניתוחים של ד״ר דנמן הזקן, שממנו (כפי שאתה בוודאי יודע) הכי נוח להיכנס לחדר העבודה הפרטי של ג'קיל. הדלת הייתה חזקה מאוד, המנעול מצוין; הנגר הודה שיתקשה מאוד ויצטרך לגרום נזק רב אם ישתמשו בכוח; והמסגר היה קרוב לייאוש. אבל האחרון היה בחור זריז ידיים, ואחרי שעתיים של עבודה עמדה הדלת פתוחה. הארון שסומן E לא היה נעול; ואני הוצאתי את המגירה, מילאתי אותה בקש וקשרתי אותה בסדין, וחזרתי איתה לכיכר קוונדיש.
כאן ניגשתי לבחון את תוכנה. האבקות היו ארוזות בצורה מסודרת למדי, אבל לא בדייקנות של רוקח; כך שהיה ברור שהן מייצור פרטי של ג'קיל; וכשפתחתי אחת מן העטיפות מצאתי מה שנראה לי מלח גבישי פשוט בצבע לבן. הבקבוקון, שאליו הפניתי את תשומת ליבי אחר כך, היה מלא אולי עד חציו בנוזל אדום כדם, חריף מאוד לחוש הריח, ונראה לי שהוא מכיל זרחן ואיזה אתר נדיף. את שאר המרכיבים לא יכולתי לנחש. המחברת הייתה מחברת תרגילים רגילה, והכילה מעט מלבד סדרה של תאריכים. אלה כיסו תקופה של שנים רבות, אבל הבחנתי שהרישומים פסקו לפני כמעט שנה, ובפתאומיות. פה ושם צורפה לתאריך הערה קצרה, בדרך כלל לא יותר ממילה אחת: "כפול" הופיע אולי שש פעמים מתוך כמה מאות רישומים; ופעם אחת, מוקדם מאוד ברשימה ואחריו כמה סימני קריאה, "כישלון מוחלט!!!" כל זה, אף שחידד את סקרנותי, אמר לי מעט דברים מוגדרים. הנה בקבוקון של איזו תמיסה, נייר של איזה מלח, ורישום של סדרת ניסויים שהובילו (כמו יותר מדי מחקריו של ג'קיל) לשום תועלת מעשית. איך יכלה נוכחות החפצים האלה בביתי להשפיע על כבודו, על שפיותו או על חייו של עמיתי קל הדעת? אם השליח שלו יכול ללכת למקום אחד, למה לא יכול ללכת למקום אחר? ואפילו אם נניח שיש איזה מכשול, למה היה עליי לקבל את הג'נטלמן הזה בסתר? ככל שהרהרתי, כך השתכנעתי יותר שיש לי עסק עם מקרה של מחלת מוח; ואף ששלחתי את משרתיי לישון, טענתי אקדח ישן, כדי שימצאו אותי בעמדה כלשהי של הגנה עצמית.
השעה שתים עשרה בקושי צלצלה מעל לונדון, כשהמקוש נשמע בעדינות רבה על הדלת. הלכתי בעצמי לקריאה, ומצאתי איש קטן מתכווץ אל עמודי האכסדרה.
"אתה בא מד״ר ג'קיל?" שאלתי.
הוא אמר לי "כן" בתנועה מאולצת; וכשהזמנתי אותו להיכנס, לא ציית לי בלי מבט בוחן לאחור אל חשכת הכיכר. היה שוטר לא רחוק משם, מתקדם עם פנס פתוח; ולמראהו, נדמה לי שאורחי נבהל ומיהר יותר.
הפרטים האלה הכו בי, אני מודה, באופן לא נעים; וכשהלכתי אחריו אל האור הבהיר של חדר הקבלה, החזקתי את ידי מוכנה על הנשק שלי. כאן, סוף סוף, הייתה לי הזדמנות לראות אותו בבירור. מעולם לא ראיתי אותו קודם, זה היה בטוח. הוא היה קטן, כפי שאמרתי; נוסף לזה הוכיתי בהבעה המזעזעת של פניו, בשילוב המופלא של פעילות שרירית רבה וחולשה גופנית ניכרת, ואחרון אחרון חביב, בהפרעה המוזרה והסובייקטיבית שגרמה קרבתו. היא דמתה במידת מה לקשיחות מתחילה, ולוותה בירידה ניכרת של הדופק. אז ייחסתי זאת לאיזו סלידה אישית ומיוחדת, ורק תמהתי על חריפות הסימפטומים; אבל מאז היו לי סיבות להאמין שהסיבה טמונה עמוק הרבה יותר בטבע האדם, ונסובה על ציר נעלה יותר מעקרון השנאה.
האדם הזה (שכבר מן הרגע הראשון שנכנס עורר בי מה שאני יכול לתאר רק כסקרנות מגעילה) היה לבוש באופן שהיה עושה אדם רגיל למגוחך; בגדיו, כלומר, אף שהיו מאריג עשיר ומאופק, היו גדולים עליו בהרבה בכל מידה: המכנסיים תלויים על רגליו ומגולגלים כדי שלא ייגררו על הקרקע, מותן המעיל מתחת לירכיו, והצווארון משתרע לרוחב כתפיו. מוזר לספר, הלבוש המגוחך הזה היה רחוק מלעורר בי צחוק. להפך, מכיוון שהיה משהו חריג ופגום במהותו עצמה של היצור שעמד מולי, משהו תופס, מפתיע ומעורר גועל, אי ההתאמה החדשה הזאת רק התאימה לו וחיזקה אותו; כך שלעניין שלי בטבעו ובאופיו של האיש, נוספה סקרנות לגבי מוצאו, חייו, הונו ומעמדו בעולם.
ההבחנות האלה, אף שתפסו מקום רב כל כך כשנרשמו, היו בכל זאת מעשה של שניות ספורות. אורחי, אמנם, בער בהתרגשות קודרת.
"השגת את זה?" קרא. "השגת את זה?" וחוסר הסבלנות שלו היה ער כל כך שאפילו הניח את ידו על זרועי וניסה לטלטל אותי.
הדפתי אותו, מודע במגעו לכאב קפוא מסוים לאורך דמי. "נו, אדוני," אמרתי. "אתה שוכח שעוד לא זכיתי להכיר אותך. שב, בבקשה." והראיתי לו דוגמה, והתיישבתי בעצמי במושבי הרגיל, ובחיקוי נאמן ככל שהשעה המאוחרת, טבע עיסוקיי והאימה שחשתי מפני אורחי איפשרו לי לגייס, של התנהגותי הרגילה כלפי מטופל.
"אני מבקש סליחה, ד״ר לניון," השיב בנימוס למדי. "מה שאתה אומר מבוסס היטב; וחוסר הסבלנות שלי הקדים את נימוסיי. אני בא לכאן לבקשת עמיתך, ד״ר הנרי ג'קיל, בעניין בעל חשיבות מסוימת; והבנתי..." הוא עצר והניח את ידו על גרונו, ויכולתי לראות, למרות התנהגותו המאופקת, שהוא נאבק בהתקרבותה של ההיסטריה, "הבנתי, מגירה..."
אבל כאן ריחמתי על המתח של אורחי, ואולי במקצת על סקרנותי הגוברת שלי.
"הנה היא, אדוני," אמרתי, והצבעתי על המגירה, ששכבה על הרצפה מאחורי שולחן ועדיין מכוסה בסדין.
הוא זינק אליה, ואז עצר, והניח את ידו על ליבו; יכולתי לשמוע את שיניו חורקות בתנועה העוויתית של לסתותיו; ופניו היו מזוויעות כל כך למראה שנבהלתי לחייו ולשפיותו גם יחד.
"תירגע," אמרתי.
הוא הפנה אליי חיוך נורא, וכאילו בהחלטה של ייאוש, תלש את הסדין. למראה התוכן השמיע יבבה רמה אחת של הקלה עצומה כל כך שישבתי מאובן. וברגע הבא, בקול שכבר היה בשליטה טובה למדי, שאל: "יש לך כוס מדידה?"
קמתי ממקומי במאמץ מסוים ונתתי לו את מה שביקש.
הוא הודה לי בהנהון מחייך, מדד כמה טיפות מן התמיסה האדומה והוסיף אחת מן האבקות. התערובת, שבהתחלה הייתה בגוון אדמדם, התחילה, ככל שהגבישים נמסו, להתבהר בצבעה, לתסוס בקול, ולפלוט אדים קטנים. פתאום, ובאותו רגע, פסקה הרתיחה והתרכובת השתנתה לסגול כהה, שדהה שוב, לאט יותר, לירוק מימי. אורחי, שהתבונן בגלגולים האלה בעין חדה, חייך, הניח את הכוס על השולחן, ואז הסתובב והביט בי במבט בוחן.
"ועכשיו," אמר, "ליישב את מה שנותר. האם תהיה נבון? האם תקבל הדרכה? האם תניח לי לקחת את הכוס הזאת בידי ולצאת מביתך בלי דיבורים נוספים? או שתאוות הסקרנות שולטת בך יותר מדי? חשוב לפני שתענה, כי ייעשה כפי שתחליט. כפי שתחליט, תישאר כפי שהיית קודם, לא עשיר יותר ולא חכם יותר, אלא אם כן תחושת השירות שהענקת לאדם במצוקת מוות תיחשב כמין עושר של הנפש. או, אם תעדיף לבחור כך, ייפתחו לפניך תחום חדש של ידע ודרכים חדשות לתהילה ולכוח, כאן, בחדר הזה, ברגע זה; ועיניך יוכו בסנוורים מפלא שיזעזע את כפירתו של השטן."
"אדוני," אמרתי, ומעמיד פנים של קור רוח שהייתי רחוק מלהחזיק בו באמת, "אתה מדבר בחידות, ואולי לא תתפלא שאני שומע אותך בלי רושם חזק במיוחד של אמונה. אבל הרחקתי לכת מדי בדרך של שירותים בלתי מוסברים כדי לעצור לפני שאראה את הסוף."
"טוב," השיב אורחי. "לניון, אתה זוכר את נדריך: מה שיבוא נתון תחת חותם הסודיות של מקצוענו. ועכשיו, אתה שהיית כבול זמן רב כל כך להשקפות הצרות והחומריות ביותר, אתה שהכחשת את סגולתה של הרפואה הנשגבת, אתה שלעגת לגדולים ממך, הבט!"
הוא קירב את הכוס לשפתיו ושתה בלגימה אחת. צעקה באה אחר כך; הוא התנודד, מעד, נאחז בשולחן והחזיק בו, בוהה בעיניים אדומות, מתנשם בפה פתוח; וכשהבטתי, בא, נדמה לי, שינוי: הוא נראה מתנפח; פניו השחירו פתאום ותווי פניו נראו נמסים ומשתנים; וברגע הבא קפצתי על רגליי וזינקתי לאחור אל הקיר, זרועותיי מורמות להגן עליי מפני הפלא ההוא, ודעתי שקועה באימה.
"הו אלוהים!" צרחתי, ו"הו אלוהים!" שוב ושוב; כי שם, לנגד עיניי, חיוור ומזועזע, וחצי מתעלף, ומגשש לפניו בידיו, כמו אדם שהוחזר מן המוות, שם עמד הנרי ג'קיל!
את מה שסיפר לי בשעה הבאה, אינני יכול להביא את עצמי להעלות על הכתב. ראיתי מה שראיתי, שמעתי מה ששמעתי, ונפשי חלתה מזה; ובכל זאת עכשיו, כשהמראה ההוא דהה מעיניי, אני שואל את עצמי אם אני מאמין בו, ואינני יכול לענות. חיי מזועזעים עד שורשיהם; השינה עזבה אותי; האימה הקטלנית ביותר יושבת לצידי בכל שעות היום והלילה; ואני מרגיש שימיי ספורים, ושאני חייב למות; ובכל זאת אמות בלי להאמין. ואשר לשחיתות המוסרית שהאיש ההוא חשף לפניי, אפילו בדמעות חרטה, אינני יכול, אפילו בזיכרון, להתעכב עליה בלי רעד של אימה. אגיד רק דבר אחד, אטרסון, וזה (אם תוכל להביא את דעתך להאמין בו) יהיה די והותר. היצור שזחל לביתי באותו לילה היה, לפי הודאתו של ג'קיל עצמו, ידוע בשם הייד, והוא נרדף בכל פינה בארץ כרוצחו של קארו.
הייסטי לניון.