נולדתי בשנת 18— להון גדול, ומחונן נוסף על כך בכישרונות מצוינים, נוטה מטבעי לחריצות, אוהב את כבודם של החכמים והטובים בין בני האדם, וכך, כפי שאפשר היה להניח, עם כל ערובה לעתיד מכובד ומזהיר. ואכן, הגרועה במגרעותיי הייתה עליזות חסרת סבלנות מסוימת באופיי, כזו שעשתה את אושרם של רבים, אבל כזו שהתקשיתי ליישב עם רצוני השתלטני לשאת את ראשי גבוה, ולהציג לפני הציבור פנים רציניות מן הרגיל. מכאן קרה שהסתרתי את הנאותיי; וכשהגעתי לשנות התבונה, והתחלתי להביט סביבי ולערוך חשבון של התקדמותי ושל מעמדי בעולם, כבר הייתי מחויב לכפילות עמוקה של חיים. אדם רב היה אפילו מתהדר בפריקות עול כאלה שבהן הייתי אשם; אבל מתוך ההשקפות הנעלות שהצבתי לפניי, ראיתי אותן והסתרתי אותן בתחושת בושה כמעט חולנית. היה זה, אם כן, האופי התובעני של שאיפותיי יותר מאשר שפלות מיוחדת במגרעותיי, שעשה אותי למה שהייתי, ושבתעלה עמוקה עוד יותר מאשר אצל רוב בני האדם, הפריד בי את אותם תחומים של טוב ורע שמחלקים ומרכיבים את טבעו הכפול של האדם. במקרה הזה נדחפתי להרהר עמוקות ובהתמדה בחוק הקשה של החיים, הנמצא בשורש הדת ושהוא אחד המעיינות השופעים ביותר של מצוקה. אף שהייתי צבוע עמוק כל כך בשתי פנים, לא הייתי בשום מובן צבוע; שני צדדיי היו רציניים לגמרי; לא הייתי יותר אני עצמי כשהנחתי בצד את הרסן וצללתי בבושה, מאשר כשעמלתי, לאור היום, לקידום הידע או להקלת צער וסבל. וקרה שכיוון מחקריי המדעיים, שהוביל כולו אל המיסטי והנשגב, הגיב והטיל אור חזק על התודעה הזאת של המלחמה הנצחית בין איבריי. מיום ליום, ומשני צדי שכלי, המוסרי והאינטלקטואלי, התקרבתי כך בהתמדה אל האמת ההיא, שבגילויה החלקי נגזרה עליי טביעה נוראה כל כך: שהאדם אינו באמת אחד, אלא באמת שניים. אני אומר שניים, כי מצב ידיעתי שלי אינו עובר את הנקודה הזאת. אחרים יבואו, אחרים יעקפו אותי באותם קווים; ואני מעז לשער שבסופו של דבר ייוודע האדם כקהילייה גרידא של תושבים רבי צורות, בלתי מתאימים ועצמאיים. אני, מצידי, מתוך טבע חיי, התקדמתי בלי טעות בכיוון אחד, ובכיוון אחד בלבד. בצד המוסרי, ובגופי שלי, למדתי להכיר בכפילות היסודית והקדמונית של האדם; ראיתי שמבין שני הטבעים שנאבקו בשדה תודעתי, גם אם אפשר היה לומר בצדק שאני אחד מהם, היה זה רק משום שבשורשי הייתי שניהם; ומזמן מוקדם, עוד לפני שמהלך תגליותיי המדעיות התחיל לרמוז על האפשרות הגלויה ביותר של נס כזה, למדתי להתעכב בהנאה, כעל חלום בהקיץ אהוב, על המחשבה על הפרדת היסודות האלה. אילו, אמרתי לעצמי, אפשר היה לשכן כל אחד מהם בזהות נפרדת, היו החיים משתחררים מכל מה שאינו נסבל; הרשע יכול ללכת בדרכו, משוחרר מן השאיפות ומן החרטה של תאומו הישר יותר; והצדיק יוכל ללכת בהתמדה ובביטחון בדרכו המעלה, לעשות את הדברים הטובים שבהם הוא מוצא את הנאתו, ולא להיות חשוף עוד לחרפה ולחרטה בידי הרע הזר הזה. זו הייתה קללת האנושות, שהזרדים הבלתי מתאימים האלה נקשרו כך יחד; שברחם המיוסר של התודעה, התאומים הקוטביים האלה נאבקים בלי הרף. איך, אם כן, אפשר להפריד ביניהם?
הגעתי עד כאן בהרהוריי כשהתחיל, כפי שאמרתי, אור צדדי להאיר על הנושא משולחן המעבדה. התחלתי לתפוס, לעומק רב מכפי שנאמר אי פעם, את חוסר החומריות הרועד, את הארעיות דמוית הערפל, של הגוף הנראה מוצק כל כך שבו אנחנו מתהלכים לבושים. מצאתי שלחומרים מסוימים יש הכוח לטלטל ולמשוך לאחור את הלבוש הבשרי הזה, ממש כמו שרוח יכולה לטלטל את וילונות האוהל. משתי סיבות טובות לא אכנס לעומק הענף המדעי הזה של הווידוי שלי. ראשית, כי נאלצתי ללמוד שגזר הדין והמשא של חיינו קשורים לעד על כתפי האדם, וכשנעשה ניסיון להשליך אותם, הם רק חוזרים אלינו בלחץ זר ונורא יותר. שנית, כי, כפי שסיפורי יבהיר, אבוי! יותר מדי, תגליותיי לא היו שלמות. די, אם כן, בכך שלא רק הכרתי בגופי הטבעי כהילה וזוהר בלבד של כמה מן הכוחות שהרכיבו את רוחי, אלא הצלחתי להרכיב תרופה שבאמצעותה יודחו הכוחות האלה משלטונם, וצורה ופנים שניות יבואו במקומם, טבעיות לי לא פחות משום שהיו הביטוי, ונשאו את החותם, של יסודות נמוכים יותר בנפשי.
היססתי זמן רב לפני שהעמדתי את התיאוריה הזאת במבחן המעשה. ידעתי היטב שאני מסכן את חיי; כי כל תרופה ששלטה וטלטלה בעוצמה כזאת את מבצר הזהות עצמו, עלולה, בעודף הקטן ביותר של מנה או בחוסר הזדמנות הקטן ביותר ברגע מתן התרופה, למחוק לגמרי את המשכן הבלתי חומרי שציפיתי שתשנה. אבל הפיתוי של תגלית מיוחדת ועמוקה כל כך התגבר לבסוף על לחישות הבהלה. מזמן הכנתי את התמיסה שלי; קניתי מיד, מחברה של סיטונאי כימיקלים, כמות גדולה של מלח מסוים שידעתי, מניסוייי, שהוא המרכיב האחרון הדרוש; ומאוחר בלילה ארור אחד, הרכבתי את היסודות, צפיתי בהם רותחים ומעלים עשן יחד בכוס, וכשהרתיחה שככה, בזוהר חזק של אומץ, גמעתי את השיקוי.
אחריו באו הכאבים המענים ביותר: טחינה בעצמות, בחילת מוות, ואימה של הרוח שאין לה אח גם בשעת הלידה או המוות. אחר כך התחילו הייסורים האלה לשכוך במהירות, ושבתי לעצמי כאילו מתוך מחלה גדולה. היה משהו מוזר בתחושותיי, משהו חדש באופן שאין לתארו, ובשל החידוש הזה עצמו, מתוק באופן שלא ייאמן. הרגשתי צעיר יותר, קל יותר, מאושר יותר בגופי; בפנים הייתי מודע לפזיזות משכרת, לזרם של דימויים חושניים פרועים שרץ כמו תעלת טחנה בדמיוני, להתרת קשרי החובה, לחירות של הנפש, בלתי מוכרת אבל לא תמימה. ידעתי את עצמי, בנשימה הראשונה של החיים החדשים האלה, כרשע יותר, רשע פי עשרה, נמכר לעבד לרעתי הקדמונית; והמחשבה, ברגע ההוא, חיזקה ושימחה אותי כמו יין. מתחתי את ידיי, צוהל ברעננות התחושות האלה; ותוך כדי כך הבחנתי פתאום שהתקצרה קומתי.
לא הייתה, באותו זמן, מראה בחדרי; זו שעומדת לצידי בזמן שאני כותב הובאה לשם מאוחר יותר ולמטרת הגלגולים האלה עצמה. אבל הלילה כבר נטה הרבה לעבר הבוקר; הבוקר, שחור ככל שהיה, כמעט בשל ללידת היום; דיירי ביתי היו נעולים בשעות השינה העמוקות ביותר; והחלטתי, סמוק כפי שהייתי בתקווה ובניצחון, להעז בצורתי החדשה ללכת עד חדר השינה שלי. חציתי את החצר, שבה הביטו בי מערכות הכוכבים, יכולתי לחשוב, בפליאה, היצור הראשון מסוגו שמשמרתם הערה גילתה להם; התגנבתי דרך המסדרונות, זר בביתי שלי; וכשהגעתי לחדרי, ראיתי לראשונה את דמותו של אדוארד הייד.
כאן עליי לדבר מתוך תיאוריה בלבד, ולומר לא את מה שאני יודע, אלא את מה שאני משער כסביר ביותר. הצד הרע של טבעי, שאליו העברתי עכשיו את כוח הטביעה, היה חסון פחות ומפותח פחות מן הטוב שזה עתה הדחתי. שוב, במהלך חיי, שהיו אחרי הכול תשע עשיריות חיים של מאמץ, סגולה ושליטה, הוא תורגל ונוצל הרבה פחות. ומכאן, כך אני חושב, קרה שאדוארד הייד היה קטן, דק וצעיר כל כך מהנרי ג'קיל. ממש כשם שהטוב זרח על פניו של האחד, הרע היה כתוב ברחבות ובבירור על פניו של השני. הרע, מלבד זאת (שבו אני עדיין חייב להאמין כצד הקטלני של האדם), השאיר על הגוף ההוא חותם של עיוות ושל ריקבון. ובכל זאת, כשהבטתי באליל המכוער ההוא במראה, לא הייתי מודע לשום סלידה, אלא לקפיצה של קבלת פנים. גם זה היה אני. זה נראה טבעי ואנושי. בעיניי הוא נשא דמות חיה יותר של הרוח, הוא נראה מפורש ואחיד יותר מן הפנים הפגומות והחצויות שהתרגלתי עד כה לקרוא להן שלי. ובכך בלי ספק צדקתי. הבחנתי שכשלבשתי את דמותו של אדוארד הייד, איש לא יכול היה להתקרב אליי בהתחלה בלי חשש גלוי של הבשר. זה, כפי שאני מבין, משום שכל בני האדם, כפי שאנחנו פוגשים אותם, מעורבים מטוב ומרע: ואדוארד הייד, היחיד בשורות האנושות, היה רע טהור.
התעכבתי רק רגע ליד המראה: הניסוי השני והמכריע עוד היה צריך להיעשות; עוד היה צריך לראות אם איבדתי את זהותי ללא תקנה ועליי לברוח לפני אור היום מבית שכבר אינו שלי; ובמהירות חזרתי לחדר העבודה שלי, שוב הכנתי ושתיתי את הכוס, שוב סבלתי את כאבי ההתפרקות, ושוב שבתי לעצמי עם האופי, הקומה והפנים של הנרי ג'קיל.
באותו לילה הגעתי לפרשת הדרכים הגורלית. אילו ניגשתי לתגליתי ברוח נעלה יותר, אילו הסתכנתי בניסוי בעודי נתון לשלטונן של שאיפות נדיבות או אדוקות, הכול היה צריך להיות אחרת, ומייסורי המוות והלידה האלה הייתי יוצא מלאך במקום שד. לתרופה לא הייתה פעולה מבחינה; היא לא הייתה לא שטנית ולא אלוהית; היא רק טלטלה את דלתות בית הכלא של אופיי; וכמו האסירים בפיליפי, מה שעמד בפנים ברח החוצה. באותו זמן נמנמה סגולתי; הרע שבי, שנשמר ער בידי השאפתנות, היה דרוך ומהיר לנצל את ההזדמנות; והדבר שהוקרן החוצה היה אדוארד הייד. מכאן, אף שהיו לי עכשיו שני אופיים כמו גם שני מראות, האחד היה רע כולו, והשני עדיין היה הנרי ג'קיל הישן, אותה תרכובת בלתי מתאימה שעל תיקונה ושיפורה כבר למדתי להתייאש. התנועה, אם כן, הייתה כולה לעבר הרע.
אפילו באותו זמן לא התגברתי על סלידתי מיובש חיי המחקר. עדיין הייתי נוטה לעליזות לפעמים; ומכיוון שהנאותיי היו (בלשון המעטה) לא מכובדות, ואני הייתי לא רק ידוע היטב ומוערך מאוד, אלא גם הלכתי והזדקנתי, חוסר הקוהרנטיות הזה בחיי נעשה מיום ליום פחות רצוי. בצד הזה פיתה אותי כוחי החדש עד שנפלתי בעבדות. די היה לי לשתות את הכוס, כדי להסיר מיד את גופו של הפרופסור הנודע, וללבוש, כמו גלימה עבה, את גופו של אדוארד הייד. חייכתי לרעיון; הוא נראה לי אז משעשע; ועשיתי את הכנותיי בקפידה השקדנית ביותר. לקחתי וריהטתי את הבית ההוא בסוהו, שאליו עקבה המשטרה אחרי הייד; ושכרתי כעוזרת בית יצור שידעתי היטב שהוא שתקן וחסר מעצורים. בצד השני, הודעתי למשרתיי שלמר הייד (שאותו תיארתי) יש חירות וסמכות מלאות בביתי שבכיכר; וכדי למנוע תקלות, אפילו ביקרתי ועשיתי את עצמי לדמות מוכרת, באופיי השני. אחר כך ניסחתי את הצוואה שאליה התנגדת כל כך; כך שאם יקרה לי משהו בדמותו של ד״ר ג'קיל, אוכל להיכנס לדמותו של אדוארד הייד בלי הפסד כספי. וכך, מבוצר, כפי שהנחתי, מכל צד, התחלתי להפיק תועלת מן החסינויות המוזרות של מצבי.
אנשים שכרו לפני כן בריונים לבצע את פשעיהם, בעוד שגופם ושמם הטוב ישבו במחסה. אני הייתי הראשון שעשה זאת אי פעם בשביל הנאותיו. אני הייתי הראשון שיכול היה לצעוד לעיני הציבור עם משא של מכובדות לבבית, וברגע אחד, כמו תלמיד בית ספר, להשיל את הבגדים השאולים האלה ולקפוץ בראשו לתוך ים החירות. אבל בשבילי, בגלימתי שאין לחדור אליה, הביטחון היה מושלם. חשוב על זה: אפילו לא הייתי קיים! די היה לי להימלט אל דלת המעבדה שלי, תן לי רק שנייה או שתיים לערבב ולבלוע את השיקוי שתמיד עמד מוכן; ומה שלא עשה, אדוארד הייד היה חולף כמו כתם של נשימה על מראה; ושם במקומו, בשקט בביתו, מכוון את מנורת חצות בחדר עבודתו, אדם שיכול להרשות לעצמו לצחוק על חשדות, היה הנרי ג'קיל.
ההנאות שמיהרתי לחפש בתחפושתי היו, כפי שאמרתי, לא מכובדות; לא הייתי משתמש במונח קשה יותר. אבל בידיו של אדוארד הייד הן התחילו עד מהרה לפנות אל המפלצתי. כשהייתי חוזר מן המסעות האלה, הייתי שוקע לעתים קרובות במין פליאה על השחיתות שעשיתי באמצעות אחר. בן הלוויה הזה שקראתי מתוך נפשי שלי, ושלחתי לבדו לעשות כרצונו, היה ישות רעה ונבזית מיסודה; כל מעשה ומחשבה שלו התרכזו בעצמו; הוא שתה הנאה בתאוותנות חייתית מכל מידה של עינוי לזולת; חסר רחמים כמו אדם מאבן. הנרי ג'קיל עמד לפעמים נדהם מול מעשיו של אדוארד הייד; אבל המצב היה מחוץ לחוקים הרגילים, ובערמומיות ריפה את אחיזתו של המצפון. הייד, אחרי הכול, והייד לבדו, הוא שהיה אשם. ג'קיל לא היה גרוע יותר; הוא התעורר שוב אל תכונותיו הטובות, שנראו בלתי פגועות; הוא אפילו מיהר, היכן שהיה אפשר, לבטל את הרע שעשה הייד. וכך נמנם מצפונו.
לפרטי החרפה שבה העלמתי כך עין (כי אפילו עכשיו אני בקושי יכול להודות שאני ביצעתי אותה) אין לי כוונה להיכנס; אני מתכוון רק להצביע על האזהרות ועל הצעדים העוקבים שבהם התקרב עונשי. נתקלתי בתאונה אחת שמכיוון שלא היו לה תוצאות, רק אזכיר אותה. מעשה אכזרי כלפי ילדה עורר נגדי את זעמו של עובר אורח, שבו זיהיתי לפני כמה ימים את קרוב משפחתך; הרופא ומשפחת הילדה הצטרפו אליו; היו רגעים שבהם פחדתי לחיי; ולבסוף, כדי לפייס את טינתם המוצדקת מדי, נאלץ אדוארד הייד להביא אותם לדלת, ולשלם להם בהמחאה שנמשכה בשמו של הנרי ג'קיל. אבל את הסכנה הזאת היה קל לסלק מן העתיד, בפתיחת חשבון בבנק אחר בשמו של אדוארד הייד עצמו; וכשהטיתי את כתב ידי שלי לאחור וסיפקתי לכפיל שלי חתימה, חשבתי שאני יושב מחוץ להישג ידו של הגורל.
כחודשיים לפני רצח סר דנברס יצאתי לאחת מהרפתקאותיי, חזרתי בשעה מאוחרת, והתעוררתי למחרת במיטה עם תחושות מוזרות משהו. לשווא הבטתי סביבי; לשווא ראיתי את הרהיטים ההגונים ואת המידות הגבוהות של חדרי שבכיכר; לשווא זיהיתי את הדוגמה של וילונות המיטה ואת עיצוב מסגרת המהגוני; משהו עדיין התעקש שאני לא במקום שבו אני נמצא, שלא התעוררתי היכן שנראה שהתעוררתי, אלא בחדר הקטן בסוהו שבו נהגתי לישון בגופו של אדוארד הייד. חייכתי לעצמי, ובדרכי הפסיכולוגית התחלתי לחקור בעצלות את יסודות האשליה הזאת, ומדי פעם, תוך כדי כך, שקעתי שוב בתנומת בוקר נוחה. עדיין הייתי עסוק בכך כשבאחד מרגעיי הערים יותר נפלו עיניי על ידי. ובכן, ידו של הנרי ג'קיל (כפי שהערת לא פעם) הייתה מקצועית בצורתה ובגודלה; היא הייתה גדולה, מוצקה, לבנה ונאה. אבל היד שראיתי עכשיו, בבירור למדי, באור הצהוב של בוקר במרכז לונדון, שוכבת סגורה למחצה על המצעים, הייתה כחושה, גידית, בולטת פרקים, בחיוורון כהה ומוצלת בעבותות בשיער שחור. זו הייתה ידו של אדוארד הייד.
אני בטח בהיתי בה כמעט חצי דקה, שקוע כפי שהייתי בטמטום הפליאה גרידא, לפני שהאימה התעוררה בחזי פתאומית ומבהילה כמו התנגשות מצלתיים; וכשזינקתי ממיטתי, מיהרתי אל המראה. למראה שנגלה לעיניי, דמי השתנה למשהו דק וקפוא להפליא. כן, הלכתי לישון הנרי ג'קיל, התעוררתי אדוארד הייד. איך אפשר להסביר את זה? שאלתי את עצמי; ואז, בזינוק נוסף של אימה: איך אפשר לתקן את זה? הבוקר כבר היה מתקדם; המשרתים היו ערים; כל התרופות שלי היו בחדר העבודה: מסע ארוך של שני גרמי מדרגות למטה, דרך המעבר האחורי, על פני החצר הפתוחה ודרך אולם האנטומיה, מן המקום שבו עמדתי אז מוכה אימה. אולי אמנם אפשר היה לכסות את פניי; אבל מה התועלת בזה, כשלא יכולתי להסתיר את השינוי בקומתי? ואז, במתיקות מכריעה של הקלה, חזר אל דעתי שהמשרתים כבר רגילים לבואו ולצאתו של האני השני שלי. עד מהרה התלבשתי, ככל שיכולתי, בבגדים במידתי; עד מהרה עברתי בבית, שבו ברדשו בהה ונרתע לראות את מר הייד בשעה כזאת ובלבוש מוזר כל כך; ועשר דקות אחר כך חזר ד״ר ג'קיל לצורתו שלו והתיישב, במצח קודר, להעמיד פנים שהוא אוכל ארוחת בוקר.
קטן באמת היה תיאבוני. התקרית הבלתי מוסברת הזאת, ההיפוך הזה של ניסיוני הקודם, נראתה, כמו האצבע הבבלית על הקיר, כאילו היא מאייתת את אותיות גזר דיני; והתחלתי להרהר ברצינות רבה מאי פעם בתוצאות ובאפשרויות של קיומי הכפול. אותו חלק בי שהיה לי הכוח להקרין, תורגל והוזן הרבה לאחרונה; נדמה היה לי לאחרונה כאילו גופו של אדוארד הייד גדל בקומתו, כאילו (כשלבשתי את הצורה ההיא) הייתי מודע לגאות דם נדיבה יותר; והתחלתי להבחין בסכנה שאם זה יימשך הרבה, ייתכן שאיזון טבעי יופר לצמיתות, כוח השינוי הרצוני יאבד, ואופיו של אדוארד הייד ייעשה שלי ללא חזרה. כוחה של התרופה לא תמיד הופגן במידה שווה. פעם אחת, מוקדם מאוד בדרכי, היא נכשלה כליל; מאז נאלצתי יותר מפעם אחת להכפיל, ופעם אחת, בסכנת מוות אינסופית, לשלש את הכמות; ואי הוודאויות הנדירות האלה הטילו עד כה את הצל היחיד על שביעות רצוני. אבל עכשיו, ולאור התאונה של אותו בוקר, הגעתי להבחין שבעוד שבהתחלה הקושי היה להשיל את גופו של ג'קיל, לאחרונה הוא עבר בהדרגה אבל בהחלטיות לצד השני. כל הדברים, אם כן, נראו מצביעים על זה; שאני מאבד לאט את אחיזתי באני המקורי והטוב יותר שלי, ומתאחד לאט עם השני והגרוע יותר.
בין השניים האלה הרגשתי עכשיו שעליי לבחור. לשני טבעיי היה זיכרון משותף, אבל כל שאר הכשרים נחלקו ביניהם בחוסר שוויון רב. ג'קיל (שהיה מורכב) הקרין ושותף בהנאותיו ובהרפתקאותיו של הייד, פעם בחששות הרגישים ביותר, ופעם בתאווה חמדנית; אבל הייד היה אדיש לג'קיל, או זכר אותו רק כמו ששודד ההרים זוכר את המערה שבה הוא מסתתר מרודפיו. לג'קיל היה יותר מעניינו של אב; להייד היה יותר מאדישותו של בן. להטיל את גורלי עם ג'קיל פירושו למות לתאוות שבהן התמכרתי זמן רב בסתר ושהתחלתי לאחרונה לפנק. להטיל אותו עם הייד פירושו למות לאלף עניינים ושאיפות, ולהיעשות, במכה אחת ולעד, בזוי וחסר ידידים. העסקה עשויה להיראות לא שוויונית; אבל היה עוד שיקול אחד על כפות המאזניים; כי בעוד שג'קיל יסבול בכאב באש ההתנזרות, הייד אפילו לא יהיה מודע לכל מה שאיבד. מוזרות ככל שהיו נסיבותיי, תנאי הוויכוח הזה עתיקים ושגרתיים כמו האדם; אותם פיתויים ואותן בהלות פחות או יותר מטילים את הגורל לכל חוטא מפותה ורועד; ואצלי קרה, כמו שקורה אצל רובם המכריע של חבריי, שבחרתי בחלק הטוב ונמצאתי חסר בכוח לדבוק בו.
כן, העדפתי את הרופא המזדקן והבלתי מרוצה, המוקף ידידים ונוצר תקוות ישרות; ונפרדתי בנחישות מן החירות, מן הצעירות היחסית, מן הצעד הקל, מן הדחפים הקופצניים ומן ההנאות הסודיות, שמהם נהניתי בתחפושת של הייד. עשיתי את הבחירה הזאת אולי עם הסתייגות לא מודעת כלשהי, כי לא ויתרתי על הבית בסוהו, ולא השמדתי את בגדיו של אדוארד הייד, שעדיין היו מוכנים בחדר העבודה שלי. אבל במשך חודשיים הייתי נאמן להחלטתי; במשך חודשיים חייתי חיים של חומרה כזאת שמעולם לא הגעתי אליה קודם, ונהניתי מן הפיצויים של מצפון מאשר. אבל הזמן התחיל לבסוף למחוק את רעננות בהלתי; שבחי המצפון התחילו להיעשות דבר מובן מאליו; התחלתי להתייסר בעוויתות ובכיסופים, כאילו הייד נאבק לחירות; ולבסוף, בשעה של חולשה מוסרית, שוב הרכבתי ובלעתי את שיקוי הגלגול.
אינני מניח שכאשר שיכור מתווכח עם עצמו על חטאו, הוא מושפע אפילו פעם אחת מתוך חמש מאות מן הסכנות שהוא עובר בגלל חוסר הרגישות החייתי והגופני שלו; וכך גם אני, ככל ששקלתי זמן רב את מצבי, לא נתתי משקל מספיק לחוסר הרגישות המוסרי המוחלט ולנכונות חסרת הדעת לרע, שהיו התכונות המובילות של אדוארד הייד. ובכל זאת בהן נענשתי. השד שלי היה כלוא זמן רב, והוא יצא שואג. הייתי מודע, כבר כשלקחתי את השיקוי, לנטייה פרועה יותר, זועמת יותר, לרע. זה בטח מה שעורר בנפשי, אני מניח, את סערת חוסר הסבלנות שבה הקשבתי לנימוסיו של קורבני האומלל; אני מצהיר, לפחות, לפני אלוהים, שאף אדם שפוי מוסרית לא יכול היה להיות אשם בפשע ההוא בגלל התגרות עלובה כל כך; ושהכיתי ברוח לא נבונה יותר מזו שבה ילד חולה עשוי לשבור צעצוע. אבל מרצוני הפשטתי מעליי את כל האינסטינקטים המאזנים שבעזרתם אפילו הגרוע שבנו ממשיך ללכת ביציבות מסוימת בין הפיתויים; ובמקרה שלי, להתפתות, ולו במעט, פירושו היה ליפול.
מיד התעוררה בי רוח התופת והשתוללה. בהתלהבות של עליצות הלמתי בגוף שלא התנגד, וטעמתי עונג מכל מכה; ורק כשהעייפות התחילה לבוא, הוכיתי פתאום, בשיא התקף ההזיה שלי, ברעד קר של אימה שפילח את ליבי. ערפל התפזר; ראיתי שחיי אבודים; ונמלטתי מזירת ההפקרות האלה, מתהלל ורועד גם יחד, תאוותי לרע מסופקת ומגורה, ואהבתי לחיים מתוחה עד הקצה. רצתי אל הבית בסוהו, ו(כדי להבטיח בוודאות כפולה) השמדתי את ניירותיי; משם יצאתי ברחובות המוארים בפנסים, באותה אקסטזה חצויה של הדעת, מתענג על פשעי, מתכנן בקלות דעת אחרים לעתיד, ובכל זאת עדיין ממהר ועדיין מקשיב מאחוריי לצעדי הנוקם. להייד היה שיר על שפתיו כשהרכיב את השיקוי, וכששתה אותו, הרים כוסית לחיי המת. כאבי הגלגול עוד לא גמרו לקרוע אותו, כשהנרי ג'קיל, בדמעות זולגות של הכרת תודה ושל חרטה, נפל על ברכיו והרים את ידיו השלובות אל אלוהים. מסך ההתמכרות העצמית נקרע מראש ועד רגל. ראיתי את חיי כמכלול: עקבתי אחריהם מימי הילדות, כשהלכתי ביד אבי, ודרך העמל המקריב של חיי המקצועיים, כדי להגיע שוב ושוב, באותה תחושה של חוסר ממשות, אל הזוועות הארורות של אותו ערב. יכולתי לצרוח בקול; ניסיתי בדמעות ובתפילות לחנוק את המון הדימויים והקולות המחרידים שבהם נחיל זיכרוני נגדי; ועדיין, בין התחינות, בהו בנפשי פניו המכוערים של עווני. כשחריפות החרטה הזאת התחילה לגווע, באה אחריה תחושת שמחה. בעיית התנהגותי נפתרה. הייד היה מעתה בלתי אפשרי; בין שארצה ובין שלא, הייתי מוגבל עכשיו לחלק הטוב יותר של קיומי; והו, כמה שמחתי לחשוב על כך! באיזו ענווה מרצון אימצתי מחדש את מגבלות החיים הטבעיים! באיזו התנזרות כנה נעלתי את הדלת שדרכה יצאתי ובאתי לעתים קרובות כל כך, וריסקתי את המפתח תחת עקבי!
למחרת הגיעה הידיעה שהרצח לא נעלם מן העין, שאשמתו של הייד גלויה לעולם, ושהקורבן היה אדם מוערך מאוד בציבור. זה לא היה רק פשע, זו הייתה איוולת טרגית. אני חושב ששמחתי לדעת זאת; אני חושב ששמחתי שדחפיי הטובים יותר נתמכו ונשמרו כך באימת הגרדום. ג'קיל היה עכשיו עיר המקלט שלי; די שהייד יציץ החוצה לרגע, וידי כל בני האדם יורמו לתפוס ולהרוג אותו.
החלטתי לכפר על העבר בהתנהגותי בעתיד; ואני יכול לומר ביושר שהחלטתי הניבה מעט טוב. אתה עצמך יודע באיזו רצינות, בחודשים האחרונים של השנה שעברה, עמלתי להקל על סבל; אתה יודע שנעשה הרבה למען אחרים, ושהימים עברו בשקט, כמעט באושר, בשבילי. ואינני יכול לומר באמת שנמאסו עליי החיים המיטיבים והתמימים האלה; אני חושב, להפך, שנהניתי מהם מדי יום במלואם יותר; אבל עדיין הייתי מקולל בכפילות התכלית שלי; וכשהקצה הראשון של חרטתי נשחק, הצד הנמוך שבי, שפונק זמן רב כל כך ונכבל רק לאחרונה, התחיל לנהום בדרישה לחירות. לא שחלמתי להחיות את הייד; הרעיון לבדו היה מבהיל אותי עד טירוף: לא, בגופי שלי התפתיתי שוב להשתעשע במצפוני; וכחוטא חשאי רגיל נפלתי לבסוף לפני מתקפות הפיתוי.
לכל דבר יש סוף; המידה המרווחת ביותר מתמלאת לבסוף; וההתפשרות הקצרה הזאת עם הרע שבי הרסה לבסוף את איזון נפשי. ובכל זאת לא נבהלתי; הנפילה נראתה טבעית, כמו חזרה לימים הישנים לפני שעשיתי את תגליתי. זה היה יום ינואר יפה ובהיר, רטוב מתחת לרגליים היכן שהכפור נמס, אבל ללא עננים מעל; ופארק ריג'נט היה מלא ציוצי חורף ומתוק בריחות אביב. ישבתי בשמש על ספסל; החיה שבתוכי מלקקת את שפתי הזיכרון; הצד הרוחני מנומנם מעט, מבטיח חרטה בהמשך, אבל עדיין לא מתעורר להתחיל. אחרי הכול, הרהרתי, אני כמו שכניי; ואז חייכתי, כשהשוויתי את עצמי לאנשים אחרים, כשהשוויתי את רצוני הטוב הפעיל לאכזריות העצלה של הזנחתם. וברגע עצמו של המחשבה היהירה הזאת, עברה עליי בחילה, בחילה איומה ורעד קטלני ביותר. אלה חלפו, והשאירו אותי חלש; ואז, כשבתורה שככה החולשה, התחלתי להיות מודע לשינוי במזג מחשבותיי, לנועזות גדולה יותר, לבוז לסכנה, להתרת קשרי החובה. הבטתי למטה; בגדיי היו תלויים בלי צורה על איבריי המצומקים; היד ששכבה על ברכי הייתה גידית ושעירה. שוב הייתי אדוארד הייד. רגע קודם הייתי בטוח בכבודם של כל בני האדם, עשיר, אהוב, השולחן נערך בשבילי בחדר האוכל בבית; ועכשיו הייתי הטרף המשותף של האנושות, נרדף, חסר בית, רוצח ידוע, משועבד לגרדום.
שכלי התנודד, אבל לא הכזיב אותי לגמרי. הבחנתי יותר מפעם אחת שבאופיי השני נראו כשריי מחודדים עד קצה ורוחי גמישה ומתוחה יותר; כך קרה שבמקום שבו ג'קיל אולי היה נכנע, הייד התעלה לחשיבות הרגע. התרופות שלי היו באחד הארונות בחדר העבודה שלי; איך אגיע אליהן? זו הייתה הבעיה שאותה (כשאני מועך את רקותיי בידיי) הצבתי לעצמי לפתור. את דלת המעבדה סגרתי. אם אנסה להיכנס דרך הבית, משרתיי שלי ימסרו אותי לגרדום. ראיתי שעליי להשתמש ביד אחרת, וחשבתי על לניון. איך אגיע אליו? איך אשכנע אותו? אם נניח שאחמוק ממעצר ברחובות, איך אפלס את דרכי אל נוכחותו? ואיך אני, אורח לא מוכר ולא נעים, אשכנע את הרופא המפורסם לבזוז את חדר העבודה של עמיתו, ד״ר ג'קיל? ואז נזכרתי שמאופיי המקורי נשאר לי חלק אחד: אני יכול לכתוב בכתב ידי שלי; וברגע שהעליתי את הניצוץ המצית הזה, הדרך שבה עליי ללכת הוארה מקצה לקצה.
לכן סידרתי את בגדיי ככל שיכולתי, וקראתי לכרכרה עוברת, ונסעתי למלון ברחוב פורטלנד, ששמו נזכרתי בו במקרה. למראה הופעתי (שהייתה באמת מצחיקה למדי, טרגי ככל שהיה הגורל שהבגדים האלה כיסו) לא יכול היה העגלון להסתיר את שעשועו. חרקתי עליו שיניים בפרץ של זעם שטני; והחיוך קמל על פניו, למזלו, ועוד יותר למזלי, כי ברגע נוסף הייתי בוודאי גורר אותו ממושבו. בפונדק, כשנכנסתי, הבטתי סביבי בפנים שחורות כל כך שהמשרתים רעדו; אף מבט לא החליפו בנוכחותי; אלא קיבלו בהתרפסות את הוראותיי, הובילו אותי לחדר פרטי, והביאו לי כלי כתיבה. הייד בסכנת חיים היה יצור חדש בשבילי; מזועזע בזעם מופרז, מתוח עד כדי רצח, מתאווה לגרום כאב. ובכל זאת היצור היה פיקח; שלט בזעמו במאמץ רצון גדול; חיבר את שני מכתביו החשובים, אחד ללניון ואחד לפול; וכדי שיקבל הוכחה ממשית לכך שנשלחו, שלח אותם עם הוראה שיירשמו. מאז ישב כל היום מול האש בחדר הפרטי, כוסס ציפורניים; שם סעד, יושב לבדו עם פחדיו, והמלצר נרתע בגלוי מעינו; ומשם, כשהלילה בא במלואו, יצא בפינה של כרכרה סגורה, והוסע הלוך ושוב ברחובות העיר. הוא, אני אומר; אינני יכול לומר אני. בן התופת ההוא לא היה בו שום דבר אנושי; שום דבר לא חי בו מלבד פחד ושנאה. וכשלבסוף, מתוך מחשבה שהעגלון התחיל לחשוד, שילח את הכרכרה והעז ללכת ברגל, לבוש בבגדיו שאינם מתאימים, מושא בולט לעין, לתוך המון עוברי הלילה, שתי התשוקות השפלות האלה השתוללו בו כמו סערה. הוא הלך מהר, נרדף בפחדיו, מפטפט לעצמו, מתגנב ברחובות הפחות הומים, סופר את הדקות שעוד הפרידו בינו לבין חצות. פעם אחת פנתה אליו אישה, והציעה לו, נדמה לי, קופסת גפרורים. הוא היכה אותה בפניה, והיא ברחה.
כששבתי לעצמי אצל לניון, אולי השפיעה עליי מעט אימתו של ידידי הוותיק: אינני יודע; זו הייתה לכל היותר טיפה בים לעומת התיעוב שבו הבטתי לאחור על השעות האלה. שינוי עבר עליי. זה כבר לא היה הפחד מן הגרדום, זו הייתה האימה מלהיות הייד שעינתה אותי. את גינויו של לניון קיבלתי בחלקו כמו בחלום; בחלקו כמו בחלום חזרתי לביתי שלי ונכנסתי למיטה. ישנתי אחרי התשישות של היום שינה קשה ועמוקה, שאפילו הסיוטים שטלטלו אותי לא הצליחו לשבור. התעוררתי בבוקר מזועזע, מוחלש, אבל רענן. עדיין שנאתי ופחדתי מן המחשבה על החיה שישנה בתוכי, וכמובן לא שכחתי את הסכנות המזעזעות של היום הקודם; אבל שוב הייתי בבית, בביתי שלי וקרוב לתרופות שלי; והכרת התודה על הצלתי זרחה בנפשי בעוצמה כזאת שכמעט התחרתה בזוהר התקווה.
צעדתי בנחת על פני החצר אחרי ארוחת הבוקר, שותה בהנאה את צינת האוויר, כשנתקפתי שוב באותן תחושות שאין לתארן שבישרו את השינוי; והיה לי רק הזמן להגיע למחסה של חדר העבודה, לפני שהייתי שוב משתולל וקופא בתשוקותיו של הייד. הפעם נדרשה מנה כפולה כדי להחזיר אותי לעצמי; ואבוי! שש שעות אחר כך, כשישבתי והבטתי בעצב באש, חזרו הכאבים, ושוב היה צריך לתת את התרופה. בקיצור, מאותו יום והלאה נראה שרק במאמץ גדול, כמו של התעמלות, ורק תחת השפעתה המיידית של התרופה, יכולתי ללבוש את פניו של ג'קיל. בכל שעות היום והלילה הייתי נתקף ברעד המבשר; ובעיקר, אם ישנתי, או אפילו נמנמתי לרגע בכיסאי, תמיד כהייד התעוררתי. תחת המתח של גזר הדין הזה, המאיים בלי הרף, ובגלל חוסר השינה שאליו דנתי את עצמי עכשיו, כן, אפילו מעבר למה שחשבתי שאפשרי לאדם, נעשיתי, בגופי שלי, יצור אכול ומרוקן מקדחת, חלש ונרפה בגוף ובנפש, ועסוק אך ורק במחשבה אחת: האימה מפני האני האחר שלי. אבל כשישנתי, או כשכוח התרופה פג, הייתי קופץ כמעט בלי מעבר (כי כאבי הגלגול נעשו מדי יום פחות מורגשים) אל חזקתו של דמיון גדוש בדימויים של אימה, נפש רותחת בשנאות חסרות סיבה, וגוף שנראה לא חזק מספיק להכיל את כוחות החיים המשתוללים. נראה שכוחותיו של הייד גדלו עם חולניותו של ג'קיל. ובוודאי השנאה שהפרידה ביניהם עכשיו הייתה שווה משני הצדדים. אצל ג'קיל היא הייתה דבר של אינסטינקט חיוני. עכשיו הוא ראה את מלוא עיוותו של היצור ההוא, שחלק איתו כמה מתופעות התודעה, ושהיה יורש שותף איתו למוות: ומעבר לקשרי השותפות האלה, שהיו בעצמם החלק הכואב ביותר של מצוקתו, הוא חשב על הייד, עם כל כוח החיים שלו, כעל משהו לא רק שטני אלא גם דומם. זה היה הדבר המזעזע; שרפש התהום נראה כאילו הוא משמיע צעקות וקולות; שהאבק חסר הצורה מחווה בידיו וחוטא; שמה שהיה מת, ואין לו צורה, יגזול את תפקידי החיים. ושוב זה, שהאימה המורדת הזאת הייתה קשורה אליו קרוב יותר מאישה, קרוב יותר מעין; שכבה כלואה בבשרו, שם שמע אותה ממלמלת והרגיש אותה נאבקת להיוולד; ובכל שעה של חולשה, ובביטחון השינה, גברה עליו והדיחה אותו מן החיים. השנאה של הייד לג'קיל הייתה מסוג אחר. אימתו מן הגרדום דחפה אותו בלי הרף לבצע התאבדות זמנית, ולחזור למעמדו הכפוף של חלק במקום אדם; אבל הוא תיעב את ההכרח, הוא תיעב את הדכדוך שאליו נפל ג'קיל עכשיו, והוא כעס על הסלידה שבה הביטו בו עצמו. מכאן התעלולים דמויי הקוף שהיה מעולל לי, משרבט בכתב ידי שלי חילולי קודש על דפי ספריי, שורף את המכתבים ומשמיד את דיוקנו של אבי; ובאמת, אילולא פחדו מן המוות, היה מזמן הורס את עצמו כדי לסבך אותי בהריסה. אבל אהבתו לחיים מופלאה; אני הולך רחוק יותר: אני, שנחלה וקופא מן המחשבה בלבד עליו, כשאני נזכר בשפלות ובלהט של ההיאחזות הזאת, וכשאני יודע כמה הוא מפחד מכוחי לגדוע אותו בהתאבדות, אני מוצא בליבי לרחם עליו.
אין טעם, והזמן אוזל ממני באופן נורא, להאריך בתיאור הזה; איש מעולם לא סבל ייסורים כאלה, די בכך; ובכל זאת אפילו לאלה הביא ההרגל, לא, לא הקלה, אלא קהות מסוימת של הנפש, השלמה מסוימת של ייאוש; ועונשי היה עשוי להימשך שנים, אילולא האסון האחרון שנפל עכשיו, ושניתק אותי סופית מפניי ומטבעי שלי. מלאי המלח שלי, שמעולם לא חודש מאז הניסוי הראשון, התחיל לאזול. שלחתי להביא אספקה חדשה וערבבתי את השיקוי; הרתיחה באה, ושינוי הצבע הראשון, לא השני; שתיתי אותו והוא היה חסר השפעה. תלמד מפול איך הפכתי את לונדון כולה; זה היה לשווא; ועכשיו אני משוכנע שהאספקה הראשונה שלי לא הייתה טהורה, ושהזיהום הלא ידוע ההוא הוא שנתן לשיקוי את כוחו.
עבר בערך שבוע, ואני מסיים עכשיו את ההצהרה הזאת תחת השפעתה של האחרונה מן האבקות הישנות. זו, אם כן, הפעם האחרונה, אלא אם כן יקרה נס, שהנרי ג'קיל יכול לחשוב את מחשבותיו שלו או לראות את פניו שלו (שהשתנו עכשיו בעצב כזה!) במראה. ואסור לי גם להתמהמה יותר מדי מלהביא את כתיבתי לסיומה; כי אם סיפורי נמלט עד כה מהשמדה, היה זה בשילוב של זהירות רבה ומזל טוב רב. אם עוויתות השינוי יתפסו אותי בזמן שאני כותב אותו, הייד יקרע אותו לגזרים; אבל אם יחלוף זמן מה אחרי שאניח אותו בצד, אנוכיותו המופלאה והגבלתו לרגע ההווה יצילו אותו כנראה שוב מפעולת זדונו דמוי הקוף. ואכן גזר הדין הנסגר על שנינו כבר שינה ומחץ אותו. בעוד חצי שעה, כשאלבש שוב ולתמיד את האישיות השנואה ההיא, אני יודע איך אשב רועד ובוכה בכיסאי, או אמשיך, באקסטזה המתוחה והמבוהלת ביותר של הקשבה, לצעוד הלוך ושוב בחדר הזה (מקלטי הארצי האחרון) ולהטות אוזן לכל קול של איום. האם ימות הייד על הגרדום? או שימצא אומץ לשחרר את עצמו ברגע האחרון? אלוהים יודע; לא אכפת לי; זו שעת מותי האמיתית, ומה שיבוא אחריה נוגע לאחר ולא לי. כאן, אם כן, כשאני מניח את העט וניגש לחתום את הווידוי שלי, אני מביא את חייו של הנרי ג'קיל האומלל ההוא לקיצם.