הרפתקת אבן הספיר הכחולה

ביקרתי אצל ידידי שרלוק הולמס בבוקר השני אחרי חג המולד, בכוונה לאחל לו ברכות החג. הוא היה שרוע על הספה בחלוק סגול, מתקן מקטרות בהישג ידו מימין, וערמה של עיתוני בוקר מקומטים, שללא ספק נלמדו זה עתה, בקרבת מקום. ליד הספה עמד כיסא עץ, ועל פינת משענתו היה תלוי כובע לבד קשה, מרופט ומביש מאוד, בלוי ומלא סדקים בכמה מקומות. זכוכית מגדלת ומלקחיים שהיו מונחים על מושב הכיסא רמזו שהכובע נתלה כך לצורך בדיקה.

"אתה עסוק," אמרתי. "אולי אני מפריע לך."

"בכלל לא. אני שמח שיש לי חבר שאני יכול לדון איתו בתוצאות שלי. העניין זניח לגמרי," הוא החווה באגודלו לכיוון הכובע הישן, "אבל יש בקשר אליו נקודות שאינן חסרות עניין לגמרי, ואפילו לימוד."

התיישבתי בכורסה שלו וחיממתי את ידיי מול האש המפצפצת שלו, כי כפור חד ירד, והחלונות היו מכוסים בגבישי קרח. "אני מניח," העירותי, "שפשוט ככל שהוא נראה, לדבר הזה קשור איזה סיפור קטלני, שהוא הרמז שינחה אותך בפתרון של איזו תעלומה ובענישה של איזה פשע."

"לא, לא. שום פשע," אמר שרלוק הולמס וצחק. "רק אחת מאותן תקריות קטנות וגחמניות שיקרו כשיש לך ארבעה מיליון בני אדם שנדחקים זה בזה בשטח של כמה קילומטרים רבועים. בתוך הפעולה והתגובה של נחיל אנושי צפוף כל כך, אפשר לצפות שכל צירוף אפשרי של אירועים יתרחש, ובעיות קטנות רבות יוצגו, שעשויות להיות בולטות ומשונות בלי להיות פליליות. כבר היה לנו ניסיון עם כאלה."

"עד כדי כך," העירותי, "שמשישת התיקים האחרונים שהוספתי לרשימות שלי, שלושה היו נקיים לגמרי מכל פשע חוקי."

"בדיוק. אתה רומז לניסיון שלי להשיב את המסמכים של איירין אדלר, למקרה המשונה של העלמה מרי סאתרלנד, ולהרפתקה של האיש עם השפה המעוקמת. נו, אין לי ספק שהעניין הקטן הזה ייפול לאותה קטגוריה תמימה. אתה מכיר את פטרסון, השליח?"

"כן."

"לו שייך השלל הזה."

"זה הכובע שלו."

"לא, לא, הוא מצא אותו. הבעלים לא ידוע. אני מבקש שתסתכל עליו לא ככובע מעוך אלא כבעיה אינטלקטואלית. וקודם כל, איך הוא הגיע לכאן. הוא הגיע בבוקר חג המולד, יחד עם אווז טוב ושמן, שאין לי ספק שהוא נצלה ברגע זה מול האש של פטרסון.

"העובדות הן אלה: בסביבות ארבע בבוקר חג המולד, פטרסון, שכפי שאתה יודע הוא בחור ישר מאוד, חזר מאיזו חגיגה קטנה ועשה את דרכו הביתה במורד רחוב טוטנהאם קורט. לפניו הוא ראה, באור הגז, איש די גבוה, שהלך בהתנודדות קלה, ונשא אווז לבן תלוי על כתפו. כשהגיע לפינת רחוב גודג', פרצה קטטה בין הזר הזה לבין חבורה קטנה של בריונים. אחד מהאחרונים הפיל את הכובע של האיש, ועל זה הוא הרים את מקלו כדי להגן על עצמו, ובהניפו אותו מעל ראשו, ניפץ את חלון הראווה של החנות שמאחוריו.

"פטרסון מיהר קדימה כדי להגן על הזר מתוקפיו. אבל האיש, נבהל מכך ששבר את החלון, וראה אדם רשמי למראה במדים ממהר לעברו, הפיל את האווז שלו, נמלט ונעלם במבוך הרחובות הקטנים שנמצאים מאחורי רחוב טוטנהאם קורט. גם הבריונים ברחו כשפטרסון הופיע, כך שהוא נשאר בעליו של שדה הקרב, וגם של שלל הניצחון, בצורת הכובע המעוך הזה ואווז חג מולד ללא רבב."

"שבוודאי החזיר לבעליהם?"

"ידידי היקר, בזה טמונה הבעיה. נכון ש'לגברת הנרי בייקר' היה מודפס על כרטיס קטן שהיה קשור לרגל השמאלית של העוף, ונכון גם שראשי התיבות ה.ב. קריאים על בטנת הכובע הזה. אבל מכיוון שיש כמה אלפי בייקרים, וכמה מאות הנרי בייקרים בעיר שלנו, לא קל להחזיר אבידה לאחד מהם."

"מה עשה פטרסון, אם כך?"

"הוא הביא אליי גם את הכובע וגם את האווז בבוקר חג המולד, כי ידע שאפילו הבעיות הקטנות ביותר מעניינות אותי. את האווז שמרנו עד הבוקר, כשהיו סימנים שלמרות הכפור הקל, כדאי שייאכל בלי עיכוב מיותר. לכן מוצאו לקח אותו, כדי למלא את ייעודו הסופי של אווז, ואילו אני ממשיך לשמור את הכובע של הג'נטלמן האלמוני שאיבד את ארוחת חג המולד שלו."

"הוא לא פרסם מודעה?"

"לא."

"אז איזה רמז יכול להיות לך לגבי זהותו?"

"רק כמה שנוכל להסיק."

"מהכובע שלו?"

"בדיוק."

"אבל אתה מתבדח. מה אתה יכול ללמוד מהלבד הישן והמעוך הזה?"

"הנה הזכוכית המגדלת שלי. אתה מכיר את השיטות שלי. מה אתה יכול ללמוד בעצמך על אישיותו של האיש שחבש את הפריט הזה?"

לקחתי את החפץ המרופט בידיי והפכתי אותו בעצב מסוים. זה היה כובע שחור רגיל מאוד, בצורה העגולה הרגילה, קשה ובלוי מאוד. הבטנה הייתה ממשי אדום, אבל דהתה הרבה. לא היה שם של יצרן. אבל כפי שהולמס העיר, ראשי התיבות ה.ב. היו משורבטים בצד אחד. הוא היה מחורר בשוליים בשביל מחזיק כובע, אבל הגומי היה חסר. לגבי השאר, הוא היה סדוק, מאובק ביותר, ומוכתם בכמה מקומות, אף שנראה שנעשה ניסיון להסתיר את הכתמים הדהויים על ידי מריחתם בדיו.

"אני לא רואה כלום," אמרתי, והחזרתי אותו לידידי.

"להפך, ווטסון, אתה רואה הכל. אבל אתה לא מצליח להסיק ממה שאתה רואה. אתה ביישן מדי בהסקת המסקנות שלך."

"אז בבקשה, ספר לי מה אתה יכול להסיק מהכובע הזה?"

הוא הרים אותו והביט בו בדרך המופנמת המיוחדת שאפיינה אותו. "הוא אולי פחות מרמז ממה שיכול היה להיות," העיר, "ובכל זאת יש כמה מסקנות שהן ברורות מאוד, וכמה אחרות שמייצגות לפחות מאזן חזק של הסתברות. שהאיש היה אינטלקטואל מאוד, זה כמובן ברור מאליו, וגם שהוא היה אמיד למדי בשלוש השנים האחרונות, אף שעכשיו נפל על ימים רעים. הייתה לו ראיית הנולד, אבל עכשיו יש לו פחות ממה שהיה לו פעם, וזה מצביע על נסיגה מוסרית, שכשמצרפים אותה לירידה במזלו, נראה שהיא מעידה על השפעה רעה כלשהי, כנראה שתייה, שפועלת עליו. זה עשוי להסביר גם את העובדה הברורה שאשתו הפסיקה לאהוב אותו."

"הולמס היקר!"

"אבל הוא שמר על מידה מסוימת של כבוד עצמי," המשיך, בלי לשים לב למחאתי. "הוא אדם שמנהל חיים יושבניים, יוצא מעט, לא בכושר לגמרי, בגיל העמידה, בעל שיער אפרפר שהסתפר בימים האחרונים, ושהוא מורח עליו קרם ליים. אלה העובדות הגלויות יותר שאפשר להסיק מהכובע שלו. וגם, אגב, שמאוד לא סביר שיש לו חיבור לגז בביתו."

"אתה בוודאי מתבדח, הולמס."

"בכלל לא. האם ייתכן שגם עכשיו, כשאני נותן לך את התוצאות האלה, אינך מסוגל לראות איך מגיעים אליהן?"

"אין לי ספק שאני טיפש מאוד, אבל אני חייב להודות שאני לא מצליח לעקוב אחריך. למשל, איך הסקת שהאיש הזה אינטלקטואל?"

בתשובה הולמס חבש את הכובע על ראשו. הוא ירד ממש על המצח והתיישב על גשר אפו. "זו שאלה של נפח," אמר. "לאדם עם מוח גדול כל כך חייב להיות משהו בתוכו."

"והירידה במזלו?"

"הכובע הזה בן שלוש שנים. השוליים השטוחים האלה, המסולסלים בקצה, נכנסו לאופנה אז. זה כובע באיכות הטובה ביותר. תסתכל על רצועת המשי המצולע ועל הבטנה המצוינת. אם האיש הזה יכול היה להרשות לעצמו לקנות כובע יקר כל כך לפני שלוש שנים, ומאז לא היה לו כובע, אז הוא בוודאי ירד במעמדו בעולם."

"נו, זה ברור מספיק, בהחלט. אבל מה עם ראיית הנולד והנסיגה המוסרית?"

שרלוק הולמס צחק. "הנה ראיית הנולד," אמר, והניח את אצבעו על הדסקית הקטנה והלולאה של מחזיק הכובע. "אף פעם לא מוכרים אותם על כובעים. אם האיש הזה הזמין אחד, זה סימן למידה מסוימת של ראיית הנולד, כי הוא יצא מגדרו כדי לנקוט את אמצעי הזהירות הזה נגד הרוח. אבל מכיוון שאנחנו רואים שהוא שבר את הגומי ולא טרח להחליף אותו, ברור שיש לו פחות ראיית הנולד עכשיו מאשר פעם, וזו הוכחה ברורה לטבע שנחלש. מצד שני, הוא ניסה להסתיר כמה מהכתמים האלה על הלבד על ידי מריחתם בדיו, וזה סימן שהוא לא איבד לגמרי את הכבוד העצמי שלו."

"ההיגיון שלך בהחלט סביר."

"הנקודות הנוספות, שהוא בגיל העמידה, ששערו אפרפר, שהוא הסתפר לאחרונה, ושהוא משתמש בקרם ליים, כולן נלמדות מבדיקה קפדנית של החלק התחתון של הבטנה. הזכוכית המגדלת חושפת מספר רב של קצוות שיער, חתוכים בנקיון במספריים של הספר. כולם נראים דביקים, ויש ריח ברור של קרם ליים. האבק הזה, תשים לב, אינו האבק האפור והגס של הרחוב, אלא האבק החום והאוורירי של הבית, שמראה שהכובע היה תלוי בבית רוב הזמן. ואילו סימני הלחות בצד הפנימי הם הוכחה חיובית שהחובש הזיע הרבה מאוד, ולכן בקושי יכול להיות בכושר הטוב ביותר."

"אבל אשתו, אמרת שהיא הפסיקה לאהוב אותו."

"הכובע הזה לא הוברש שבועות. כשאראה אותך, ווטסון היקר, עם אבק של שבוע על הכובע שלך, וכשאשתך תיתן לך לצאת במצב כזה, אחשוש שגם לך היה המזל הרע לאבד את חיבתה של אשתך."

"אבל ייתכן שהוא רווק."

"לא, הוא הביא את האווז הביתה כמנחת שלום לאשתו. זכור את הכרטיס על רגל העוף."

"יש לך תשובה לכל דבר. אבל איך לכל הרוחות אתה מסיק שאין חיבור לגז בביתו?"

"כתם חלב אחד, או אפילו שניים, עשויים לבוא במקרה. אבל כשאני רואה לא פחות מחמישה, אני חושב שאין ספק רב שהאדם בא במגע תכוף עם חלב בוער. כנראה הוא עולה במדרגות בלילה עם הכובע ביד אחת ונר נוטף ביד השנייה. בכל אופן, הוא לעולם לא קיבל כתמי חלב ממבער גז. אתה מרוצה?"

"נו, זה מחוכם מאוד," אמרתי וצחקתי. "אבל מכיוון שכפי שאמרת זה עתה, לא נעשה שום פשע, ולא נגרם שום נזק חוץ מאובדן אווז, כל זה נראה כבזבוז אנרגיה למדי."

שרלוק הולמס פתח את פיו לענות, כשהדלת נפתחה בבת אחת, ופטרסון, השליח, פרץ לחדר עם לחיים סמוקות ופנים של אדם המום מתדהמה.

"האווז, מר הולמס! האווז, אדוני!" התנשף.

"אה? מה איתו, אם כך? הוא חזר לחיים ועף החוצה דרך חלון המטבח?" הולמס התפתל על הספה כדי לראות טוב יותר את פניו הנרגשות של האיש.

"תראה כאן, אדוני! תראה מה אשתי מצאה בזפק שלו!" הוא הושיט את ידו והציג במרכז כף היד אבן כחולה מבהיקה ומנצנצת, מעט קטנה מפול, אבל טהורה וזוהרת כל כך שהיא נצנצה כמו נקודה חשמלית בשקע החשוך של כף ידו.

שרלוק הולמס הזדקף בשריקה. "חי אלוהים, פטרסון!" אמר. "זה באמת אוצר שנמצא. אני מניח שאתה יודע מה יש לך?"

"יהלום, אדוני? אבן יקרה. היא חותכת זכוכית כאילו הייתה מרק זגגים."

"היא יותר מאבן יקרה. היא ה־אבן היקרה."

"לא אבן הספיר הכחולה של הרוזנת ממורקר!" קראתי.

"בדיוק כך. אני אמור לדעת את הגודל ואת הצורה שלה, כי קראתי את המודעה עליה בטיימס כל יום לאחרונה. היא ייחודית לחלוטין, ואת ערכה אפשר רק לשער. אבל הפרס המוצע של אלף לירות בוודאי אינו מגיע אפילו לחלק העשרים של מחיר השוק."

"אלף לירות! אלוהים הרחום!" השליח צנח לכיסא ובהה מאחד מאיתנו לשני.

"זה הפרס, ויש לי סיבה לדעת שיש ברקע שיקולים רגשיים שהיו מניעים את הרוזנת להיפרד מחצי מהונה, אילו רק יכלה להשיב את אבן החן."

"היא אבדה, אם אני זוכר נכון, במלון קוסמופוליטן," העירותי.

"בדיוק כך, ב־22 בדצמבר, רק לפני חמישה ימים. ג'ון הורנר, שרברב, הואשם שהוציא אותה מתיבת התכשיטים של הגברת. הראיות נגדו היו חזקות כל כך, שהמקרה הועבר לבית המשפט המחוזי. יש לי כאן דין וחשבון כלשהו על העניין, אני מאמין." הוא חיטט בין העיתונים שלו, עובר על התאריכים, עד שלבסוף שיטח אחד, קיפל אותו, וקרא את הפסקה הבאה:

"שוד התכשיטים במלון קוסמופוליטן. ג'ון הורנר, בן 26, שרברב, הובא לדין באשמה שב־22 לחודש הזה הוציא מתיבת התכשיטים של הרוזנת ממורקר את אבן החן היקרה הידועה כאבן הספיר הכחולה. ג'יימס ריידר, משרת בכיר במלון, מסר עדות ולפיה הוביל את הורנר לחדר ההלבשה של הרוזנת ממורקר ביום השוד, כדי שילחים את המוט השני של האח, שהיה רופף. הוא נשאר עם הורנר זמן קצר, אבל לבסוף נקרא משם. כשחזר, מצא שהורנר נעלם, שהשידה נפרצה, ושהתיבה הקטנה מעור מרוקאי, שבה, כפי שהתברר אחר כך, נהגה הרוזנת לשמור את אבן החן שלה, מונחת ריקה על שולחן האיפור. ריידר הזעיק מיד, והורנר נעצר באותו ערב. אבל האבן לא נמצאה לא עליו ולא בחדריו. קתרין קיוסאק, משרתת הרוזנת, העידה ששמעה את קריאת הבהלה של ריידר כשגילה את השוד, ושמיהרה לחדר, ושם מצאה את הדברים כפי שתיאר העד הקודם. המפקח בראדסטריט, ממחלקה ב', מסר עדות על מעצרו של הורנר, שנאבק בטירוף ומחה על חפותו במילים החזקות ביותר. מכיוון שניתנה עדות על הרשעה קודמת בשוד נגד האסיר, השופט סירב לדון בעבירה בהליך מקוצר, אלא העביר אותה לבית המשפט המחוזי. הורנר, שהראה סימנים של התרגשות עזה במהלך ההליכים, התעלף בסיומם והוצא מאולם בית המשפט."

"המ! עד כאן בית משפט השלום," אמר הולמס בהרהור, וזרק את העיתון הצידה. "השאלה שעלינו לפתור עכשיו היא רצף האירועים שמוביל מתיבת תכשיטים שנשדדה בקצה אחד לזפק של אווז ברחוב טוטנהאם קורט בקצה השני. אתה מבין, ווטסון, ההסקות הקטנות שלנו קיבלו פתאום מראה חשוב בהרבה ופחות תמים. הנה האבן. האבן באה מהאווז, והאווז בא ממר הנרי בייקר, הג'נטלמן עם הכובע הרע וכל שאר התכונות שבהן שעממתי אותך. אז עכשיו עלינו להתמסר ברצינות רבה למציאת הג'נטלמן הזה ולבירור התפקיד שמילא בתעלומה הקטנה הזאת. כדי לעשות זאת, עלינו לנסות קודם את האמצעים הפשוטים ביותר, ואלה טמונים בלי ספק במודעה בכל עיתוני הערב. אם זה ייכשל, אפנה לשיטות אחרות."

"מה תכתוב?"

"תן לי עיפרון ואת פיסת הנייר ההיא. ובכן: 'נמצאו בפינת רחוב גודג' אווז וכובע לבד שחור. מר הנרי בייקר יכול לקבל אותם אם יפנה בשש וחצי הערב לרחוב בייקר 221ב.' זה ברור ותמציתי."

"מאוד. אבל האם הוא יראה את זה?"

"נו, הוא בוודאי ישים עין על העיתונים, כי בשביל אדם עני, האובדן היה כבד. ברור שהוא נבהל כל כך מהתקלה ששבר את החלון ומהתקרבותו של פטרסון, שלא חשב על שום דבר חוץ מבריחה. אבל מאז הוא בטח הצטער במרירות על הדחף שגרם לו להפיל את העוף שלו. ושוב, הכנסת שמו תגרום לו לראות את זה, כי כל מי שמכיר אותו יפנה את תשומת ליבו לזה. הנה, פטרסון, רוץ לסוכנות הפרסום ותדאג שיכניסו את זה לעיתוני הערב."

"לאילו, אדוני?"

"אה, לגלוב, לסטאר, לפאל מאל, לסנט ג'יימס גאזט, לאיבנינג ניוז, לסטנדרד, לאקו, ולכל אחרים שיעלו בדעתך."

"טוב מאוד, אדוני. והאבן הזאת?"

"אה, כן, אני אשמור את האבן. תודה. ותשמע, פטרסון, קנה אווז בדרך חזרה והשאר אותו כאן אצלי, כי אנחנו חייבים שיהיה לנו אחד לתת לג'נטלמן הזה במקום זה שהמשפחה שלך טורפת עכשיו."

כשהשליח הלך, הולמס הרים את האבן והחזיק אותה מול האור. "זה דבר יפהפה," אמר. "רק תראה איך היא מבהיקה ומנצנצת. כמובן שהיא גרעין ומוקד של פשע. כל אבן טובה היא כזו. הן פיתיונות החיבה של השטן. באבני החן הגדולות והעתיקות יותר, כל פאה עשויה לייצג מעשה דמים. האבן הזאת עוד לא בת עשרים. היא נמצאה על גדות נהר אמוי בדרום סין, והיא יוצאת דופן בכך שיש לה כל המאפיינים של אבן ספיר, חוץ מזה שהיא בגוון כחול במקום אדום אודם. למרות צעירותה, כבר יש לה היסטוריה מבשרת רעות. היו שני מקרי רצח, התזת חומצה גופרתית, התאבדות, וכמה מעשי שוד שנגרמו בשביל ארבעים הגרעינים האלה של פחם מגובש. מי היה חושב שצעצוע יפה כל כך יהיה ספק של הגרדום ושל הכלא? אנעל אותה עכשיו בכספת שלי ואשלח שורה לרוזנת שנאמר לה שהיא אצלנו."

"אתה חושב שהאיש הזה, הורנר, חף מפשע?"

"אינני יכול לדעת."

"נו, אם כך, אתה מדמיין שלאחר הזה, הנרי בייקר, היה קשר כלשהו לעניין?"

"אני חושב שהרבה יותר סביר שהנרי בייקר הוא אדם חף מפשע לחלוטין, שלא היה לו מושג שהעוף שנשא שווה הרבה יותר מאשר אילו היה עשוי מזהב טהור. אבל את זה אקבע במבחן פשוט מאוד, אם תהיה לנו תשובה למודעה שלנו."

"ואינך יכול לעשות שום דבר עד אז?"

"שום דבר."

"במקרה כזה אמשיך בסבב המקצועי שלי. אבל אחזור בערב בשעה שציינת, כי הייתי רוצה לראות את הפתרון של עסק סבוך כל כך."

"אשמח מאוד לראות אותך. אני סועד בשבע. יש חרטומן, אני מאמין. אגב, לאור האירועים האחרונים, אולי עליי לבקש מגברת הדסון לבדוק את הזפק שלו."

התעכבתי במקרה מסוים, והשעה הייתה קצת אחרי שש וחצי כשמצאתי את עצמי שוב ברחוב בייקר. כשהתקרבתי לבית, ראיתי איש גבוה בכומתה סקוטית, עם מעיל מכופתר עד הסנטר, מחכה בחוץ בחצי העיגול הבהיר שהטיל החלון שמעל הדלת. בדיוק כשהגעתי, הדלת נפתחה, והובלנו יחד לחדרו של הולמס.

"מר הנרי בייקר, אני מאמין," אמר, קם מכורסתו וקיבל את פני המבקר שלו באווירת הלבביות הקלה שכה בקלות יכול היה ללבוש. "בבקשה, שב בכיסא הזה ליד האש, מר בייקר. זה לילה קר, ואני רואה שמחזור הדם שלך מותאם יותר לקיץ מאשר לחורף. אה, ווטסון, באת בדיוק בזמן. זה הכובע שלך, מר בייקר?"

"כן, אדוני, זה בלי ספק הכובע שלי."

הוא היה איש גדול עם כתפיים מעוגלות, ראש מסיבי, ופנים רחבות ונבונות, שהשתפלו לזקן מחודד בצבע חום אפרפר. נגיעה של אדום באף ובלחיים, עם רעד קל של ידו המושטת, הזכירו את השערתו של הולמס לגבי הרגליו. הפראק השחור והחלוד שלו היה מכופתר עד למעלה מלפנים, עם הצווארון מורם, ופרקי ידיו הרזים בלטו משרווליו בלי סימן של חפת או חולצה. הוא דיבר בצורה איטית וקטועה, בחר את מילותיו בקפידה, ונתן באופן כללי רושם של איש השכלה וספרות שהמזל התאכזר אליו.

"שמרנו את הדברים האלה כמה ימים," אמר הולמס, "כי ציפינו לראות מודעה ממך שנותנת את הכתובת שלך. אני לא מבין עכשיו למה לא פרסמת מודעה."

המבקר שלנו צחק צחוק נבוך למדי. "השילינגים לא היו כל כך בשפע אצלי כמו פעם," העיר. "לא היה לי ספק שחבורת הבריונים שתקפה אותי לקחה גם את הכובע שלי וגם את העוף. לא רציתי להוציא עוד כסף בניסיון חסר תקווה להשיב אותם."

"באופן טבעי מאוד. אגב, לגבי העוף, נאלצנו לאכול אותו."

"לאכול אותו!" המבקר שלנו קם למחצה מכיסאו בהתרגשותו.

"כן, הוא לא היה מועיל לאף אחד אילו לא היינו עושים זאת. אבל אני מניח שהאווז האחר הזה שעל המזנון, שהוא בערך באותו משקל וטרי לגמרי, ישרת את מטרתך באותה מידה?"

"אה, בהחלט, בהחלט," ענה מר בייקר באנחת הקלה.

"כמובן, עדיין יש לנו את הנוצות, הרגליים, הזפק וכן הלאה של העוף שלך עצמו, אז אם אתה רוצה..."

האיש פרץ בצחוק לבבי. "הם אולי יועילו לי כשרידים מההרפתקה שלי," אמר, "אבל מעבר לזה אני בקושי רואה איזו תועלת יביאו לי האיברים המפוזרים של מכרי המנוח. לא, אדוני, אני חושב שברשותך, אגביל את תשומת ליבי לעוף המצוין שאני רואה על המזנון."

שרלוק הולמס העיף בי מבט חד, במשיכת כתפיים קלה.

"הנה הכובע שלך, אם כך, והנה העוף שלך," אמר. "אגב, האם ישעמם אותך לספר לי מאיפה השגת את האחר? אני חובב עופות במידה מסוימת, ולעתים רחוקות ראיתי אווז מגודל טוב יותר."

"בהחלט, אדוני," אמר בייקר, שקם ותחב את רכושו החדש מתחת לזרועו. "יש כמה מאיתנו שפוקדים את פונדק אלפא, ליד המוזיאון. אנחנו נמצאים במוזיאון עצמו במשך היום, אתה מבין. השנה המארח הטוב שלנו, ששמו וינדיגייט, ייסד מועדון אווזים, שלפיו, תמורת כמה פרוטות כל שבוע, כל אחד מאיתנו היה אמור לקבל עוף בחג המולד. הפרוטות שלי שולמו כסדרן, והשאר מוכר לך. אני חב לך הרבה, אדוני, כי כומתה סקוטית אינה מתאימה לא לשנותיי ולא לכובד ראשי." בגינוני חשיבות קומיים הוא קד בחגיגיות לשנינו וצעד לדרכו.

"עד כאן מר הנרי בייקר," אמר הולמס כשסגר אחריו את הדלת. "בטוח לגמרי שהוא לא יודע שום דבר על העניין. אתה רעב, ווטסון?"

"לא במיוחד."

"אז אני מציע שנהפוך את ארוחת הערב שלנו לארוחה מאוחרת ונעקוב אחרי הרמז הזה כל עוד הוא חם."

"בהחלט."

זה היה לילה מר, אז לבשנו את המעילים שלנו וכרכנו צעיפים סביב צווארינו. בחוץ הכוכבים זרחו בקור בשמיים בלי עננים, ונשימת העוברים ושבים יצאה כעשן כמו כל כך הרבה יריות אקדח. צעדינו הדהדו בחדות וברעש כשחלפנו ברובע הרופאים, רחוב וימפול, רחוב הארלי, וכך דרך רחוב ויגמור לרחוב אוקספורד. תוך רבע שעה היינו בבלומסברי, בפונדק אלפא, שהוא מסבאה קטנה בפינת אחד הרחובות שיורדים להולבורן. הולמס דחף את דלת הבר הפרטי והזמין שתי כוסות בירה מבעל הבית האדמוני, בעל הסינר הלבן.

"הבירה שלך בטח מצוינת אם היא טובה כמו האווזים שלך," אמר.

"האווזים שלי!" האיש נראה מופתע.

"כן. דיברתי רק לפני חצי שעה עם מר הנרי בייקר, שהיה חבר במועדון האווזים שלך."

"אה! כן, אני מבין. אבל אתה מבין, אדוני, אלה לא האווזים שלנו."

"באמת! של מי, אם כך?"

"נו, קיבלתי את שני התריסרים מסוחר בקובנט גרדן."

"באמת? אני מכיר כמה מהם. מי זה היה?"

"ברקינרידג' שמו."

"אה! אני לא מכיר אותו. נו, לבריאותך, בעל הבית, ושגשוג לבית שלך. לילה טוב."

"ועכשיו למר ברקינרידג'," המשיך, וכפתר את מעילו כשיצאנו לאוויר הכפור. "זכור, ווטסון, שאף שיש לנו בקצה אחד של השרשרת הזאת דבר ביתי כמו אווז, יש לנו בקצה השני אדם שבוודאי יקבל שבע שנות עבודת פרך, אלא אם כן נוכל להוכיח את חפותו. ייתכן שהחקירה שלנו רק תאשר את אשמתו. אבל בכל מקרה, יש לנו קו חקירה שהמשטרה החמיצה, ושמקרה משונה הניח בידינו. בוא נעקוב אחריו עד הסוף המר. פנים דרומה, אם כך, וצעד מהיר!"

חצינו את הולבורן, ירדנו ברחוב אנדל, וכך דרך זיגזג של שכונות עוני לשוק קובנט גרדן. אחד הדוכנים הגדולים ביותר נשא את השם ברקינרידג', והבעלים, איש בעל מראה של סוסן, עם פנים חדות ופאות לחיים מסודרות, עזר לנער להוריד את התריסים.

"ערב טוב. לילה קר," אמר הולמס.

הסוחר הנהן ושלח מבט שואל בחברי.

"האווזים אזלו, אני רואה," המשיך הולמס, והצביע על לוחות השיש החשופים.

"אוכל לתת לך חמש מאות מחר בבוקר."

"זה לא טוב."

"נו, יש כמה בדוכן עם להבת הגז."

"אה, אבל המליצו לי עליך."

"מי?"

"בעל הבית של האלפא."

"אה, כן. שלחתי לו כמה תריסרים."

"עופות יפים הם היו. ובכן, מאיפה השגת אותם?"

להפתעתי, השאלה עוררה התפרצות כעס אצל הסוחר.

"נו, אדון," אמר, ראשו מוטה וידיו על מותניו, "למה אתה חותר? בוא נשמע את זה ישר, עכשיו."

"זה ישר מספיק. הייתי רוצה לדעת מי מכר לך את האווזים שסיפקת לאלפא."

"נו, אז לא אגיד לך. אז הנה!"

"אה, זה עניין חסר חשיבות. אבל אני לא יודע למה אתה מתחמם כל כך על דבר קטן כזה."

"מתחמם! גם אתה היית מתחמם אולי, אילו היו מציקים לך כמו שמציקים לי. כשאני משלם כסף טוב על סחורה טובה, העסק צריך להיגמר. אבל זה 'איפה האווזים?' ו'למי מכרת את האווזים?' ו'כמה תיקח על האווזים?' אפשר היה לחשוב שהם האווזים היחידים בעולם, כששומעים את המהומה שעושים סביבם."

"נו, אין לי שום קשר לאנשים אחרים שערכו בירורים," אמר הולמס באדישות. "אם אתה לא רוצה לספר לנו, ההתערבות מבוטלת, זה הכל. אבל אני תמיד מוכן לגבות את דעתי בעניין עופות, ויש לי חמש לירות על זה שהעוף שאכלתי גודל בכפר."

"נו, אז הפסדת את החמש שלך, כי הוא גודל בעיר," התפרץ הסוחר.

"שום דבר כזה."

"אני אומר שכן."

"אני לא מאמין."

"אתה חושב שאתה יודע יותר על עופות ממני, שמטפל בהם מאז שהייתי זאטוט? אני אומר לך, כל העופות האלה שהלכו לאלפא גודלו בעיר."

"לעולם לא תשכנע אותי להאמין בזה."

"אז תתערב?"

"זה רק לקחת ממך את הכסף, כי אני יודע שאני צודק. אבל אתערב איתך על סוברין, רק כדי ללמד אותך לא להיות עקשן."

הסוחר צחקק בעגמומיות. "תביא לי את הספרים, ביל," אמר.

הנער הקטן הביא כרך קטן ודק וכרך גדול עם גב שמנוני, והניח אותם יחד מתחת למנורה התלויה.

"ובכן, מר בטוח־בעצמו," אמר הסוחר, "חשבתי שהאווזים אזלו לי, אבל לפני שאסיים תגלה שעוד נשאר אחד בחנות שלי. אתה רואה את הספר הקטן הזה?"

"נו?"

"זו רשימת האנשים שאני קונה מהם. אתה רואה? נו, אז כאן בעמוד הזה הם אנשי הכפר, והמספרים אחרי השמות שלהם הם המקום של החשבונות שלהם בספר החשבונות הגדול. ובכן! אתה רואה את העמוד האחר הזה בדיו אדומה? נו, זו רשימת הספקים העירוניים שלי. עכשיו, תסתכל על השם השלישי. רק תקרא אותו לי בקול."

"גברת אוקשוט, דרך בריקסטון 117, 249," קרא הולמס.

"בדיוק. עכשיו חפש את זה בספר החשבונות."

הולמס פנה לעמוד שצוין. "הנה, 'גברת אוקשוט, דרך בריקסטון 117, ספקית ביצים ועופות.'"

"ובכן, מה הרישום האחרון?"

"'22 בדצמבר. עשרים וארבעה אווזים בשבעה שילינג ושישה פני.'"

"בדיוק. הנה זה. ומתחת?"

"'נמכרו למר וינדיגייט מהאלפא, בשנים עשר שילינג.'"

"מה יש לך להגיד עכשיו?"

שרלוק הולמס נראה מאוכזב עמוקות. הוא שלף סוברין מכיסו וזרק אותו על הלוח, והסתובב באווירה של אדם שגועלו עמוק מכדי שיוכל לבטא אותו במילים. במרחק כמה מטרים הוא עצר מתחת לפנס וצחק בדרך הלבבית והחרישית שהייתה מיוחדת לו.

"כשאתה רואה אדם עם פאות לחיים בגזרה כזאת ועם עיתון הספורט הוורוד בולט מכיסו, אתה תמיד יכול למשוך אותו בהתערבות," אמר. "אני מעז לומר שאילו הנחתי לפניו מאה לירות, האיש הזה לא היה נותן לי מידע שלם כמו זה שנמשך ממנו בזכות הרעיון שהוא מרמה אותי בהתערבות. נו, ווטסון, אנחנו, אני משער, מתקרבים לסוף החיפוש שלנו, והנקודה היחידה שנותר לקבוע היא אם עלינו להמשיך לגברת אוקשוט הזאת הלילה, או שעלינו לשמור את זה למחר. ברור ממה שאמר הבחור הזועף ההוא שיש אחרים מלבדנו שמודאגים בעניין, והייתי..."

הערותיו נקטעו פתאום בהמולה רמה שפרצה מהדוכן שזה עתה עזבנו. כשהסתובבנו, ראינו בחור קטן בעל פני עכברוש עומד במרכז עיגול האור הצהוב שהטילה המנורה המתנדנדת, ואילו ברקינרידג', הסוחר, ממוסגר בדלת הדוכן שלו, מנופף באגרופיו בפראות אל הדמות המתכווצת.

"נמאס לי ממך ומהאווזים שלך," צעק. "הלוואי שכולכם הייתם הולכים לעזאזל יחד. אם תבוא להציק לי עוד עם הדיבורים הטיפשיים שלך, אשסה בך את הכלב. תביא את גברת אוקשוט לכאן ואענה לה. אבל מה לך ולזה? קניתי ממך את האווזים?"

"לא, אבל אחד מהם היה שלי בכל זאת," ייבב האיש הקטן.

"נו, אז תבקש אותו מגברת אוקשוט."

"היא אמרה לי לבקש ממך."

"נו, אתה יכול לבקש ממלך פרוסיה, כמה שאכפת לי. נמאס לי מזה. הסתלק מכאן!" הוא מיהר קדימה בפראות, והשואל נמלט לתוך החושך.

"הא! זה אולי יחסוך לנו ביקור בדרך בריקסטון," לחש הולמס. "בוא איתי, ונראה מה אפשר לעשות עם הבחור הזה." בצעדים גדולים בין קבוצות האנשים הפזורות שהסתובבו סביב הדוכנים המוארים, חברי השיג מהר את האיש הקטן ונגע בכתפו. הוא הסתובב בזינוק, ויכולתי לראות באור הגז שכל שריד של צבע נעלם מפניו.

"מי אתה, אם כך? מה אתה רוצה?" שאל בקול רועד.

"תסלח לי," אמר הולמס בנועם, "אבל לא יכולתי שלא לשמוע את השאלות ששאלת את הסוחר זה עתה. אני חושב שאוכל לעזור לך."

"אתה? מי אתה? איך יכולת לדעת משהו על העניין?"

"שמי שרלוק הולמס. התפקיד שלי הוא לדעת את מה שאנשים אחרים לא יודעים."

"אבל אתה לא יכול לדעת שום דבר על זה?"

"סלח לי, אני יודע הכל על זה. אתה מנסה להתחקות אחר כמה אווזים שנמכרו על ידי גברת אוקשוט, מדרך בריקסטון, לסוחר בשם ברקינרידג', על ידו בתורו למר וינדיגייט, מהאלפא, ועל ידו למועדון שלו, שמר הנרי בייקר חבר בו."

"הו, אדוני, אתה בדיוק האיש שהשתוקקתי לפגוש," קרא הבחור הקטן בידיים מושטות ובאצבעות רועדות. "אני בקושי יכול להסביר לך כמה אני מעוניין בעניין הזה."

שרלוק הולמס קרא לכרכרה בעלת ארבעה גלגלים שעברה שם. "במקרה כזה, עדיף שנדון בזה בחדר נעים ולא בכיכר השוק הסוערת הזאת," אמר. "אבל בבקשה, ספר לי, לפני שנמשיך, למי יש לי העונג לעזור."

האיש היסס לרגע. "שמי ג'ון רובינסון," ענה במבט צידי.

"לא, לא. השם האמיתי," אמר הולמס במתיקות. "תמיד מביך לעשות עסקים עם כינוי."

סומק קפץ ללחייו הלבנות של הזר. "נו, אז," אמר, "שמי האמיתי הוא ג'יימס ריידר."

"בדיוק כך. המשרת הראשי במלון קוסמופוליטן. בבקשה, היכנס לכרכרה, ובקרוב אוכל לספר לך כל מה שתרצה לדעת."

האיש הקטן עמד והעיף מבטים מאחד מאיתנו לשני בעיניים חצי מפוחדות, חצי מלאות תקווה, כמו מי שאינו בטוח אם הוא על סף רווח פתאומי או על סף אסון. ואז נכנס לכרכרה, ותוך חצי שעה חזרנו לסלון ברחוב בייקר. שום דבר לא נאמר במהלך הנסיעה שלנו, אבל הנשימה הגבוהה והדקה של חברנו החדש, והקפיצה והפתיחה של ידיו, סיפרו על המתח העצבני שבתוכו.

"הנה הגענו!" אמר הולמס בעליזות כשנכנסנו בזה אחר זה לחדר. "האש נראית מתאימה מאוד למזג האוויר הזה. אתה נראה קר, מר ריידר. בבקשה, שב בכיסא הנצרים. אני רק אנעל את נעלי הבית שלי לפני שנסדר את העניין הקטן שלך. ובכן! אתה רוצה לדעת מה עלה בגורל האווזים האלה?"

"כן, אדוני."

"או ליתר דיוק, אני משער, בגורל האווז ההוא. זה היה עוף אחד, אני מדמיין, שהתעניינת בו, לבן, עם פס שחור לרוחב הזנב."

ריידר רעד מרגש. "הו, אדוני," קרא, "אתה יכול לספר לי לאן הוא הלך?"

"הוא בא לכאן."

"לכאן?"

"כן, והוא התגלה כעוף יוצא דופן ביותר. אני לא תמה שאתה מתעניין בו. הוא הטיל ביצה אחרי שמת, הביצה הכחולה הקטנה, היפה והבהירה ביותר שנראתה אי פעם. יש לי אותה כאן במוזיאון שלי."

המבקר שלנו קם בהתנודדות ונאחז במדף האח בידו הימנית. הולמס פתח את הכספת שלו והרים את אבן הספיר הכחולה, שזרחה כמו כוכב, בזוהר קר, מבריק ורב קצוות. ריידר עמד ובהה בפנים מתוחות, לא בטוח אם לתבוע אותה או להתכחש לה.

"המשחק נגמר, ריידר," אמר הולמס בשקט. "תחזיק מעמד, איש, אחרת תיפול לאש! תן לו זרוע בחזרה לכיסא, ווטסון. אין לו מספיק דם כדי לעסוק בפשע בלי לשלם על זה. תן לו טיפה של ברנדי. כך! עכשיו הוא נראה קצת יותר אנושי. איזה שרימפס הוא, באמת!"

לרגע הוא התנודד וכמעט נפל, אבל הברנדי הביא גוון של צבע ללחייו, והוא ישב ובהה בעיניים מפוחדות במאשים שלו.

"יש בידיי כמעט כל חוליה, וכל ההוכחות שאוכל להזדקק להן, כך שיש מעט שעליך לספר לי. ובכל זאת, את המעט הזה כדאי להבהיר כדי להשלים את המקרה. שמעת, ריידר, על האבן הכחולה הזאת של הרוזנת ממורקר?"

"קתרין קיוסאק היא שסיפרה לי עליה," אמר בקול סדוק.

"אני מבין, המשרתת האישית של גבירתה. נו, הפיתוי של עושר פתאומי שנרכש בקלות כזאת היה גדול מדי בשבילך, כפי שהיה לאנשים טובים ממך לפניך. אבל לא היית קפדן במיוחד באמצעים שבהם השתמשת. נראה לי, ריידר, שיש בך את החומרים של נבל נאה מאוד. ידעת שהאיש הזה, הורנר, השרברב, היה מעורב בעניין כזה בעבר, ושהחשד ייפול עליו ביתר קלות. מה עשית, אם כך? יצרת איזו עבודה קטנה בחדר של הגבירה, אתה והשותפה שלך קיוסאק, ודאגת שהוא יהיה האיש שיקראו לו. ואז, כשהוא עזב, שדדת את תיבת התכשיטים, הזעקת, וגרמת למעצרו של האיש האומלל הזה. אחר כך..."

ריידר השליך את עצמו פתאום על השטיח ואחז בברכי חברי. "למען השם, רחם!" צרח. "תחשוב על אבי! על אמי! זה ישבור את ליבם. מעולם לא סטיתי קודם! לעולם לא אסטה שוב. אני נשבע. אשבע על התנ"ך. הו, אל תביא את זה לבית המשפט! למען השם, אל!"

"חזור לכיסא שלך!" אמר הולמס בחומרה. "טוב מאוד להתכווץ ולזחול עכשיו, אבל חשבת מעט מאוד על הורנר המסכן הזה בספסל הנאשמים על פשע שלא ידע עליו כלום."

"אברח, מר הולמס. אעזוב את המדינה, אדוני. אז האשמה נגדו תקרוס."

"המ! נדבר על זה. ועכשיו בוא נשמע דין וחשבון אמיתי על המערכה הבאה. איך האבן הגיעה לאווז, ואיך האווז הגיע לשוק הפתוח? ספר לנו את האמת, כי בה טמונה התקווה היחידה שלך לביטחון."

ריידר העביר את לשונו על שפתיו היבשות. "אספר לך את זה בדיוק כפי שזה קרה, אדוני," אמר. "כשהורנר נעצר, נראה לי שהכי טוב שאסתלק עם האבן מיד, כי לא ידעתי באיזה רגע המשטרה עלולה להחליט לערוך חיפוש עליי ובחדר שלי. לא היה מקום במלון שבו היא תהיה בטוחה. יצאתי, כאילו לאיזו שליחות, ופניתי לבית של אחותי. היא נישאה לאיש בשם אוקשוט, וגרה בדרך בריקסטון, שם פיטמה עופות לשוק. כל הדרך לשם, כל אדם שפגשתי נראה לי שוטר או בלש. ולמרות שזה היה לילה קר, הזיעה נזלה על פניי לפני שהגעתי לדרך בריקסטון. אחותי שאלה אותי מה קרה, ולמה אני כל כך חיוור. אבל אמרתי לה שנסערתי משוד התכשיטים במלון. אחר כך יצאתי לחצר האחורית, עישנתי מקטרת ותהיתי מה כדאי לעשות.

"היה לי פעם חבר בשם מודסלי, שהידרדר, ובדיוק סיים לרצות את עונשו בפנטונוויל. יום אחד הוא פגש אותי, ופתח בשיחה על דרכי הגנבים, ואיך הם יכולים להיפטר ממה שגנבו. ידעתי שהוא יהיה נאמן לי, כי ידעתי דבר או שניים עליו. אז החלטתי ללכת ישר לקילבורן, שם הוא גר, ולשתף אותו בסוד. הוא יראה לי איך להפוך את האבן לכסף. אבל איך להגיע אליו בשלום? חשבתי על הייסורים שעברתי בדרך מהמלון. בכל רגע עלולים לתפוס אותי ולערוך עליי חיפוש, ושם תהיה האבן בכיס החזייה שלי.

"נשענתי על הקיר באותו זמן, והסתכלתי על האווזים שדידו סביב רגליי, ופתאום עלה בראשי רעיון שהראה לי איך אוכל לנצח את הבלש הטוב ביותר שחי אי פעם. אחותי אמרה לי כמה שבועות קודם שאני יכול לבחור לי אחד מהאווזים שלה כמתנה לחג המולד, וידעתי שהיא תמיד עומדת במילה שלה. אקח את האווז שלי עכשיו, ובתוכו אשא את האבן שלי לקילבורן.

"היה סככה קטנה בחצר, ומאחוריה דחפתי אחד העופות, עוף גדול ויפה, לבן, עם זנב מפוספס. תפסתי אותו, פתחתי בכוח את מקורו, ודחפתי את האבן במורד גרונו עד כמה שהאצבע שלי יכלה להגיע. העוף בלע, והרגשתי את האבן עוברת לאורך הוושט שלו ויורדת לזפק. אבל היצור נפנף ונאבק, ואחותי יצאה לדעת מה קרה. כשהסתובבתי לדבר איתה, הבהמה השתחררה ופרפרה משם בין האחרים.

"'מה לכל הרוחות עשית עם העוף הזה, ג'ם?' היא אומרת.

"'נו,' אמרתי, 'אמרת שתיתני לי אחד לחג המולד, ובדקתי איזה הכי שמן.'

"'אה,' היא אומרת, 'הפרשנו לך את שלך. העוף של ג'ם, אנחנו קוראים לו. זה הלבן הגדול ההוא שם. יש עשרים ושישה מהם, וזה אחד בשבילך, ואחד בשבילנו, ושני תריסרים לשוק.'

"'תודה, מגי,' אני אומר. 'אבל אם זה לא משנה לך, הייתי מעדיף את זה שטיפלתי בו זה עתה.'

"'השני כבד ממנו בקילו וחצי טובים,' אמרה, 'ופיטמנו אותו במיוחד בשבילך.'

"'לא חשוב. אקח את השני, ואקח אותו עכשיו,' אמרתי.

"'אה, כרצונך,' אמרה, קצת נעלבת. 'איזה אתה רוצה, אם כך?'

"'את הלבן ההוא עם הזנב המפוספס, ממש באמצע הלהקה.'

"'אה, טוב מאוד. תשחט אותו ותיקח אותו איתך.'

"נו, עשיתי מה שאמרה, מר הולמס, ונשאתי את העוף כל הדרך לקילבורן. סיפרתי לחבר שלי מה עשיתי, כי הוא היה אדם שקל לספר לו דבר כזה. הוא צחק עד שנחנק, והשגנו סכין ופתחנו את האווז. ליבי נמס כמו מים, כי לא היה שום סימן לאבן, וידעתי שקרתה איזו טעות נוראה. עזבתי את העוף, מיהרתי בחזרה לבית של אחותי, ומיהרתי לחצר האחורית. לא נראה שם אף עוף.

"'איפה כולם, מגי?' קראתי.

"'הלכו לסוחר, ג'ם.'

"'לאיזה סוחר?'

"'לברקינרידג', מקובנט גרדן.'

"'אבל היה עוד אחד עם זנב מפוספס?' שאלתי. 'אותו דבר כמו זה שבחרתי?'

"'כן, ג'ם. היו שניים עם זנב מפוספס, ואף פעם לא יכולתי להבדיל ביניהם.'

"נו, אז כמובן הבנתי הכל, ורצתי מהר ככל שרגליי נשאו אותי לאיש הזה, ברקינרידג'. אבל הוא מכר את כולם מיד, ולא רצה להגיד לי אף מילה לאן הם הלכו. שמעתם אותו בעצמכם הלילה. נו, הוא תמיד ענה לי כך. אחותי חושבת שאני משתגע. לפעמים אני חושב שאני משתגע בעצמי. ועכשיו, ועכשיו אני בעצמי גנב מסומן, בלי שנגעתי אף פעם בעושר שבשבילו מכרתי את שמי הטוב. אלוהים, עזור לי! אלוהים, עזור לי!" הוא פרץ בהתייפחות עוויתית, ופניו קבורות בידיו.

השתררה שתיקה ארוכה, שהופרה רק בנשימתו הכבדה ובתיפוף המדוד של קצות אצבעותיו של שרלוק הולמס על שפת השולחן. ואז ידידי קם ופתח את הדלת לרווחה.

"צא!" אמר.

"מה, אדוני! הו, שמיים יברכו אותך!"

"לא עוד מילים. צא!"

ולא היה צורך בעוד מילים. היה שעטה, קרקוש על המדרגות, טריקת דלת, וקרקוש חד של צעדים רצים מהרחוב.

"בסופו של דבר, ווטסון," אמר הולמס, והושיט את ידו למקטרת החרס שלו, "המשטרה לא שוכרת אותי כדי למלא את מחסוריה. אילו הורנר היה בסכנה, זה היה עניין אחר. אבל הבחור הזה לא יופיע נגדו, והתיק חייב לקרוס. אני מניח שאני מקל בפשע, אבל ייתכן שאני מציל נשמה. הבחור הזה לא יסטה שוב. הוא מפוחד מדי. שלח אותו לכלא עכשיו, ואתה הופך אותו לאסיר לכל החיים. וחוץ מזה, זו עונת הסליחה. המקרה הניח בדרכנו בעיה משונה וגחמנית ביותר, ופתרונה הוא שכרה. אם תהיה טוב לב לגעת בפעמון, דוקטור, נתחיל חקירה נוספת, שגם בה עוף יהיה המאפיין העיקרי."