כשאני מעיף מבט ברשימות וברישומים שלי על התיקים של שרלוק הולמס בין השנים 82 ל־90, אני נתקל בכל כך הרבה תיקים שמציגים מאפיינים מוזרים ומעניינים, שאין זה עניין קל לדעת אילו לבחור ואילו להשאיר. אבל חלקם כבר זכו לפרסום דרך העיתונים, ואחרים לא הציעו שדה לאותן תכונות מיוחדות שידידי ניחן בהן במידה כה גבוהה, ושאותן נועדו הכתבים האלה להמחיש. חלקם גם הביכו את כישורי הניתוח שלו, והיו, כסיפורים, התחלות בלי סוף. ואחרים התבהרו רק חלקית, וההסברים שלהם מבוססים יותר על השערה וניחוש מאשר על אותה הוכחה לוגית מוחלטת שהייתה כה יקרה לו. אבל יש אחד מהאחרונים האלה שהיה כל כך יוצא דופן בפרטיו וכל כך מדהים בתוצאותיו, שאני מתפתה לתת עליו דין וחשבון, למרות העובדה שיש בו נקודות שמעולם לא התבהרו לגמרי, וכנראה לעולם לא יתבהרו.
שנת 87 סיפקה לנו סדרה ארוכה של תיקים, מעניינים פחות או יותר, שאת הרישומים שלהם אני שומר. בין הכותרות שלי תחת שנים עשר החודשים האלה אני מוצא דין וחשבון על ההרפתקה של חדר פרדול, על אגודת הקבצנים החובבים, שהחזיקה מועדון מפואר במרתף התחתון של מחסן רהיטים, על העובדות הקשורות באובדן ספינת המפרש הבריטית "סופי אנדרסון", על ההרפתקאות המשונות של בני משפחת גרייס פטרסון באי אופה, ולבסוף על פרשת ההרעלה בקמברוול. באחרונה, כפי שאולי זכור, שרלוק הולמס הצליח, על ידי כיוון השעון של המת, להוכיח שהוא כוון שעתיים קודם לכן, ושלכן המנוח הלך לישון בתוך הזמן הזה, הסקה שהייתה בעלת החשיבות הגדולה ביותר בפתרון המקרה. את כולם אולי אשרטט במועד כלשהו בעתיד, אבל אף אחד מהם אינו מציג מאפיינים משונים כמו שרשרת הנסיבות המוזרה שאני נוטל עכשיו את העט כדי לתאר.
זה היה בימים האחרונים של ספטמבר, וסופות השוויון החלו באלימות יוצאת דופן. כל היום הרוח צרחה והגשם הלם בחלונות, כך שאפילו כאן, בלב לונדון הגדולה מעשה ידי אדם, נאלצנו להרים את מחשבותינו לרגע מעל שגרת החיים, ולהכיר בנוכחותם של אותם כוחות טבע גדולים שצורחים על האנושות דרך סורגי הציוויליזציה שלה, כמו חיות לא מאולפות בכלוב. כשהערב ירד, הסערה גברה והתחזקה, והרוח בכתה והתייפחה בארובה כמו ילד. שרלוק הולמס ישב במצב רוח קודר בצד אחד של האח, ובנה מפתחות מצולבים לרישומי הפשע שלו, ואילו אני בצד השני הייתי שקוע באחד מסיפורי הים המשובחים של קלארק ראסל, עד שיללת הסערה מבחוץ נראתה מתמזגת בטקסט, ונתזי הגשם התארכו לשטף הארוך של גלי הים. אשתי הייתה בביקור אצל אמה, ולכמה ימים הייתי שוב דייר בדירתי הישנה ברחוב בייקר.
"הנה," אמרתי, והרמתי את עיניי אל חברי, "זה בוודאי היה הפעמון. מי יכול לבוא הלילה? אולי מישהו מחבריך?"
"חוץ ממך אין לי אף אחד," ענה. "אינני מעודד מבקרים."
"לקוח, אם כך?"
"אם כן, זה מקרה רציני. שום דבר פחות מזה לא היה מוציא אדם ביום כזה ובשעה כזאת. אבל אני מניח שסביר יותר שזה איזה מכר של בעלת הבית."
אבל שרלוק הולמס טעה בהשערתו, כי נשמע צעד במסדרון ודפיקה בדלת. הוא הושיט את זרועו הארוכה כדי לסובב את המנורה ממנו אל הכיסא הריק שעליו יצטרך לשבת הבא.
"היכנס!" אמר.
האיש שנכנס היה צעיר, בן עשרים ושתיים לכל היותר, מטופח ולבוש בהקפדה, עם משהו מעודן ועדין בהופעתו. המטרייה הנוטפת שהחזיק בידו ומעיל הגשם הארוך והמבריק שלו סיפרו על מזג האוויר הפראי שדרכו בא. הוא הביט סביבו בדאגה באור המנורה, ויכולתי לראות שפניו חיוורות ועיניו כבדות, כמו של אדם שדאגה גדולה כלשהי מכבידה עליו.
"אני חייב לכם התנצלות," אמר, והרים את משקפי הצביטה המוזהבים שלו אל עיניו. "אני מקווה שאינני מפריע. אני חושש שהבאתי כמה עקבות של הסערה והגשם לחדר הנעים שלכם."
"תן לי את המעיל והמטרייה שלך," אמר הולמס. "הם יכולים לנוח כאן על הוו, ויתייבשו בקרוב. באת מדרום־מערב, אני רואה."
"כן, מהורשם."
"תערובת החימר והגיר שאני רואה על קצות הנעליים שלך מאפיינת מאוד."
"באתי לבקש עצה."
"את זה קל להשיג."
"ועזרה."
"זה לא תמיד כל כך קל."
"שמעתי עליך, מר הולמס. שמעתי מרס"ן פרנדרגאסט איך הצלת אותו בשערוריית מועדון טנקרוויל."
"אה, כמובן. הוא הואשם שלא בצדק ברמאות בקלפים."
"הוא אמר שאתה יכול לפתור כל דבר."
"הוא אמר יותר מדי."
"שאתה אף פעם לא מובס."
"הובסתי ארבע פעמים, שלוש פעמים על ידי גברים, ופעם אחת על ידי אישה."
"אבל מה זה לעומת מספר ההצלחות שלך?"
"נכון שבדרך כלל הצלחתי."
"אז אולי תצליח גם איתי."
"אני מבקש שתקרב את כיסאך לאש ותואיל לתת לי כמה פרטים על המקרה שלך."
"הוא לא מקרה רגיל."
"אף אחד מאלה שבאים אליי אינו רגיל. אני ערכאת הערעור האחרונה."
"ובכל זאת אני מפקפק, אדוני, אם בכל הניסיון שלך שמעת אי פעם שרשרת אירועים מסתורית ובלתי מוסברת יותר מאלה שקרו במשפחה שלי."
"אתה ממלא אותי עניין," אמר הולמס. "בבקשה, תן לנו את העובדות המהותיות מההתחלה, ואחר כך אוכל לשאול אותך על הפרטים שנראים לי החשובים ביותר."
הבחור הצעיר קירב את כיסאו ודחף את רגליו הרטובות לכיוון הלהבות.
"שמי," אמר, "הוא ג'ון אופנשו, אבל לענייניי שלי, ככל שאני יכול להבין, יש מעט מאוד קשר לעסק הנורא הזה. זה עניין תורשתי. אז כדי לתת לכם מושג על העובדות, אני חייב לחזור לתחילת הפרשה.
"עליכם לדעת שלסבי היו שני בנים, דודי איליאס ואבי ג'וזף. לאבי היה מפעל קטן בקובנטרי, שהוא הרחיב בזמן המצאת האופניים. הוא היה בעל הפטנט על צמיג אופנשו הבלתי שביר, והעסק שלו זכה להצלחה כזאת שהוא יכול היה למכור אותו ולפרוש עם הון נאה.
"דודי איליאס היגר לאמריקה כשהיה צעיר, ונעשה בעל מטעים בפלורידה, שם נאמר שהצליח מאוד. בזמן המלחמה הוא נלחם בצבא של ג'קסון, ואחר כך תחת הוד, ושם עלה לדרגת קולונל. כשלי הניח את נשקו, דודי חזר למטע שלו, ושם נשאר שלוש או ארבע שנים. בערך ב־1869 או 1870 הוא חזר לאירופה ולקח אחוזה קטנה בסאסקס, ליד הורשם. הוא עשה הון ניכר מאוד בארצות הברית, והסיבה שבגללה עזב אותה הייתה סלידתו מהשחורים, ושנאתו למדיניות הרפובליקנית שהעניקה להם זכות בחירה. הוא היה איש משונה, אכזרי ונוח לכעוס, גס פה מאוד כשהיה כועס, ובעל נטייה מתבודדת מאוד. בכל השנים שגר בהורשם, אני מפקפק אם הוא אי פעם דרך בעיירה. היו לו גן ושניים או שלושה שדות מסביב לביתו, ושם היה מתעמל, אף שלעתים קרובות מאוד במשך שבועות שלמים לא היה יוצא מחדרו. הוא שתה הרבה ברנדי ועישן בכבדות, אבל לא רצה לראות שום חברה ולא רצה שום חברים, אפילו לא את אחיו.
"לי הוא לא התנגד. למעשה, הוא חיבב אותי, כי בזמן שראה אותי לראשונה הייתי ילד בן שתים עשרה בערך. זה היה בשנת 1878, אחרי שהוא היה שמונה או תשע שנים באנגליה. הוא ביקש מאבי לתת לי לגור איתו, והוא היה טוב אליי מאוד בדרכו. כשהיה פיכח הוא אהב לשחק איתי שש־בש ודמקה, והוא היה הופך אותי לנציג שלו גם מול המשרתים וגם מול הסוחרים, כך שעד שהייתי בן שש עשרה, הייתי לגמרי אדון הבית. החזקתי את כל המפתחות ויכולתי ללכת לאן שרציתי ולעשות מה שרציתי, כל עוד לא הפרעתי לו בפרטיותו.
"אבל היה יוצא דופן משונה אחד. היה לו חדר אחד, חדר גרוטאות למעלה בין עליות הגג, שתמיד היה נעול, ושאליו לא הרשה לי או לאף אחד אחר להיכנס אף פעם. בסקרנות של נער הצצתי דרך חור המנעול, אבל אף פעם לא הצלחתי לראות יותר מאוסף של מזוודות וצרורות ישנים, כמו שאפשר לצפות בחדר כזה.
"יום אחד, זה היה במרץ 1883, מכתב עם בול זר היה מונח על השולחן מול הצלחת של הקולונל. לא היה זה דבר רגיל שהוא מקבל מכתבים, כי כל החשבונות שלו שולמו בכסף מזומן, ולא היו לו חברים מכל סוג שהוא. 'מהודו!' אמר כשהרים אותו. 'חותמת דואר של פונדיצ'רי! מה זה יכול להיות?' הוא פתח אותו בחיפזון, ומתוכו קפצו חמישה גרעיני תפוז קטנים ויבשים, שתופפו על הצלחת שלו.
"התחלתי לצחוק על זה, אבל הצחוק נמחק משפתיי למראה פניו. שפתו נשמטה, עיניו בלטו, עורו היה בצבע של מרק זגגים, והוא בהה במעטפה שעדיין החזיק בידו הרועדת. 'ק.ק.ק.!' צרח, ואחר כך: 'אלוהים, אלוהים, חטאיי השיגו אותי!'
"'מה זה, דוד?' קראתי.
"'מוות,' אמר. והוא קם מהשולחן ופרש לחדרו, והשאיר אותי רועד מאימה. הרמתי את המעטפה, וראיתי משורבטת בדיו אדומה על הדש הפנימי, ממש מעל הדבק, את האות ק' שלוש פעמים. לא היה שם שום דבר אחר חוץ מחמשת הגרעינים היבשים. מה יכולה להיות הסיבה לאימה המכריעה שלו? עזבתי את שולחן ארוחת הבוקר, וכשעליתי במדרגות פגשתי אותו יורד, עם מפתח ישן וחלוד, שבטח היה שייך לעליית הגג, ביד אחת, וקופסה קטנה מפליז, כמו קופת כסף, ביד השנייה.
"'הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, אבל אני עוד אכה אותם במט,' אמר בקללה. 'תגיד למרי שאצטרך אש בחדר שלי היום, ותשלח להביא את פורדהם, עורך הדין מהורשם.'
"עשיתי כמו שציווה, וכשעורך הדין הגיע, ביקשו ממני לעלות לחדר. האש בערה בבהירות, ובאח הייתה ערמה של אפר שחור ותפוח, כמו של נייר שרוף, ואילו קופסת הפליז עמדה פתוחה וריקה לידה. כשהעפתי מבט בקופסה, הבחנתי בבהלה שעל המכסה הייתה מודפסת ה־ק' המשולשת שקראתי בבוקר על המעטפה.
"'אני רוצה, ג'ון,' אמר דודי, 'שתהיה עד לצוואה שלי. אני משאיר את האחוזה שלי, עם כל יתרונותיה וכל חסרונותיה, לאחי, אביך, וממנו היא בלי ספק תעבור אליך. אם תוכל ליהנות ממנה בשלום, טוב ויפה! אם תגלה שאינך יכול, שמע לעצתי, בני, והשאר אותה לאויב הגרוע ביותר שלך. אני מצטער לתת לך דבר כזה, חרב פיפיות, אבל אינני יכול לומר איזה מפנה הדברים עומדים לקחת. היה נא טוב לחתום על הנייר במקום שמר פורדהם יראה לך.'
"חתמתי על הנייר כפי שהוראתי, ועורך הדין לקח אותו איתו. התקרית המשונה עשתה, כפי שאתם יכולים לחשוב, את הרושם העמוק ביותר עליי, והרהרתי בה והפכתי אותה בכל דרך במוחי, בלי שאוכל להבין ממנה משהו. ובכל זאת לא יכולתי להשתחרר מתחושת האימה המעורפלת שהיא השאירה אחריה, אף שהתחושה נעשתה פחות חדה ככל שהשבועות עברו ושום דבר לא קרה שיפריע לשגרה הרגילה של חיינו.
"אבל יכולתי לראות שינוי בדודי. הוא שתה יותר מתמיד, והיה פחות נוטה לכל סוג של חברה. את רוב זמנו בילה בחדרו, כשהדלת נעולה מבפנים. אבל לפעמים היה יוצא בסוג של שיגעון שיכור, ופורץ מהבית ומתרוצץ בגן עם אקדח בידו, וצועק שהוא לא מפחד מאף אדם, ושלא יכלאו אותו, כמו כבשה בדיר, לא אדם ולא שטן. אבל כשהתקפים הלוהטים האלה נגמרו, הוא היה מתפרץ בסערה פנימה דרך הדלת ונועל ומבריח אותה מאחוריו, כמו אדם שכבר לא יכול להעמיד פנים נגד האימה שמונחת בשורשי נפשו. בזמנים כאלה ראיתי את פניו, אפילו ביום קר, מבריקות מלחות, כאילו זה עתה הורמו מקערה.
"נו, כדי להגיע לסוף העניין, מר הולמס, ולא לנצל לרעה את סבלנותך, הגיע לילה שבו הוא יצא לאחת מאותן יציאות שיכורות שממנה לא חזר. כשהלכנו לחפש אותו, מצאנו אותו כשפניו כלפי מטה בבריכה קטנה מכוסה ירוקת, שהייתה בתחתית הגן. לא היה שום סימן לאלימות, והמים היו בעומק של שישים סנטימטרים בלבד, כך שחבר המושבעים, בהתחשב במוזרותו הידועה, החליט על 'התאבדות'. אבל אני, שידעתי כמה הוא נרתע מעצם המחשבה על מוות, התקשיתי מאוד לשכנע את עצמי שהוא יצא מגדרו כדי לפגוש אותו. אבל העניין עבר, ואבי נכנס לחזקה על האחוזה, ועל כארבעה עשר אלף לירות שעמדו לזכותו בבנק."
"רגע אחד," התערב הולמס. "ההצהרה שלך, אני צופה, היא אחת המדהימות ביותר ששמעתי אי פעם. תן לי את התאריך שבו דודך קיבל את המכתב, ואת התאריך של ההתאבדות כביכול."
"המכתב הגיע ב־10 במרץ 1883. מותו היה שבעה שבועות אחר כך, בליל ה־2 במאי."
"תודה. בבקשה, המשך."
"כשאבי קיבל את נכס הורשם, הוא ערך, לבקשתי, בדיקה קפדנית של עליית הגג, שתמיד הייתה נעולה. מצאנו שם את קופסת הפליז, אף שתוכנה הושמד. בצד הפנימי של המכסה הייתה תווית נייר, עם ראשי התיבות ק.ק.ק. חוזרים עליה, ומתחתם היה כתוב 'מכתבים, תזכירים, קבלות ופנקס רישום'. אלה, אנחנו מניחים, ציינו את טבעם של המסמכים שהושמדו על ידי הקולונל אופנשו. לגבי השאר, לא היה שום דבר חשוב במיוחד בעליית הגג, חוץ מהרבה מאוד ניירות פזורים ומחברות שנגעו לחייו של דודי באמריקה. חלקם היו מזמן המלחמה, והראו שהוא מילא את חובתו היטב ונודע כחייל אמיץ. אחרים היו מתקופת השיקום של מדינות הדרום, ועסקו בעיקר בפוליטיקה, כי ברור שהוא לקח חלק פעיל בהתנגדות לפוליטיקאים של 'תיקי השטיח' שנשלחו מהצפון.
"נו, זה היה בתחילת 84 כשאבי בא לגור בהורשם, והכל הלך הכי טוב שאפשר איתנו עד ינואר 85. ביום הרביעי אחרי השנה החדשה שמעתי את אבי קורא קריאה חדה של הפתעה כשישבנו יחד לשולחן ארוחת הבוקר. הנה הוא ישב, עם מעטפה שזה עתה נפתחה ביד אחת, וחמישה גרעיני תפוז יבשים בכף ידו הפשוטה של השנייה. הוא תמיד צחק על מה שהוא קרא לו הסיפור המופרך שלי על הקולונל, אבל הוא נראה מפוחד ונבוך מאוד עכשיו, כשאותו דבר בא עליו עצמו.
"'מה לכל הרוחות זה אומר, ג'ון?' גמגם.
"ליבי הפך לעופרת. 'זה ק.ק.ק.,' אמרתי.
"הוא הסתכל לתוך המעטפה. 'כן, זה כך,' קרא. 'הנה האותיות עצמן. אבל מה זה כתוב מעליהן?'
"'הנח את המסמכים על שעון השמש,' קראתי, כשהצצתי מעבר לכתפו.
"'איזה מסמכים? איזה שעון שמש?' שאל.
"'שעון השמש בגן. אין אחר,' אמרתי. 'אבל המסמכים חייבים להיות אלה שהושמדו.'
"'פשש!' אמר, ואחז חזק באומץ שלו. 'אנחנו בארץ מתורבתת כאן, ולא יכול להיות שטויות כאלה. מאיפה הדבר הזה בא?'
"'מדנדי,' עניתי, כשהעפתי מבט בחותמת הדואר.
"'איזו מתיחה מגוחכת,' אמר. 'מה לי ולשעוני שמש ולמסמכים? לא אשים לב לשטויות כאלה.'
"'הייתי בהחלט מדבר עם המשטרה,' אמרתי.
"'ויצחקו עליי על הטרחה. שום דבר כזה.'
"'אז תן לי לעשות את זה?'
"'לא, אני אוסר עליך. אני לא רוצה שיעשו רעש סביב שטויות כאלה.'
"לשווא התווכחתי איתו, כי הוא היה אדם עקשן מאוד. אבל הסתובבתי עם לב מלא תחושות רעות.
"ביום השלישי אחרי שהמכתב הגיע, אבי יצא מהבית לבקר חבר ותיק שלו, רס"ן פריבודי, שמפקד על אחד המבצרים על גבעת פורטסדאון. שמחתי שהוא נוסע, כי נראה לי שהוא רחוק יותר מסכנה כשהוא מחוץ לבית. אבל בזה טעיתי. ביום השני להיעדרו קיבלתי מברק מהרס"ן, שהתחנן שאבוא מיד. אבי נפל לאחד מבורות הגיר העמוקים שיש הרבה כמותם בסביבה, ושכב בלי הכרה, עם גולגולת מנופצת. מיהרתי אליו, אבל הוא מת בלי שחזר להכרה אף פעם. נראה שהוא חזר מפרהם בדמדומים, ומכיוון שהאזור לא היה מוכר לו, ובור הגיר לא היה מגודר, חבר המושבעים לא היסס לקבוע 'מוות מסיבות של תאונה'.
"בקפידה ככל שבדקתי כל עובדה הקשורה למותו, לא הצלחתי למצוא שום דבר שיכול לרמז על רעיון של רצח. לא היו סימני אלימות, לא עקבות רגליים, לא שוד, לא רישום של זרים שנראו בדרכים. ובכל זאת אין צורך שאגיד לכם שמוחי היה רחוק משקט, ושהייתי כמעט בטוח שאיזו מזימה מתועבת נטוותה סביבו.
"בדרך המבשרת רעות הזאת קיבלתי את הירושה שלי. תשאלו אותי למה לא נפטרתי ממנה? אני עונה, כי הייתי משוכנע היטב שהצרות שלנו תלויות בדרך כלשהי בתקרית כלשהי בחייו של דודי, ושהסכנה תהיה דחופה בבית אחד כמו בבית אחר.
"בינואר 85 אבי המסכן מצא את מותו, ושנתיים ושמונה חודשים עברו מאז. במשך הזמן הזה חייתי באושר בהורשם, והתחלתי לקוות שהקללה הזאת עברה מהמשפחה, ושהיא נגמרה עם הדור האחרון. אבל התחלתי להתנחם מוקדם מדי. אתמול בבוקר נפלה המכה בדיוק באותה צורה שבה באה על אבי."
הבחור הצעיר הוציא מהחזייה שלו מעטפה מקומטת, ובפנותו לשולחן ניער עליו חמישה גרעיני תפוז קטנים ויבשים.
"זו המעטפה," המשיך. "חותמת הדואר היא לונדון, האזור המזרחי. בפנים נמצאות בדיוק המילים שהיו בהודעה האחרונה של אבי: 'ק.ק.ק.', ואחר כך 'הנח את המסמכים על שעון השמש'."
"מה עשית?" שאל הולמס.
"שום דבר."
"שום דבר?"
"אם לומר את האמת," הוא קבר את פניו בידיו הדקות והלבנות, "הרגשתי חסר אונים. הרגשתי כמו אחד מהארנבים המסכנים כשהנחש מתפתל לעברו. נראה שאני נתון בידיו של רוע שאי אפשר לעמוד בפניו ושאין ממנו מנוס, ששום ראיית הנולד ושום אמצעי זהירות לא יכולים להגן מפניו."
"טוט! טוט!" קרא שרלוק הולמס. "אתה חייב לפעול, איש, אחרת אתה אבוד. שום דבר חוץ ממרץ לא יכול להציל אותך. זה לא זמן לייאוש."
"פניתי למשטרה."
"אה!"
"אבל הם הקשיבו לסיפור שלי בחיוך. אני משוכנע שהמפקח גיבש את הדעה שכל המכתבים הם מתיחות, ושמות קרוביי היו באמת תאונות, כפי שקבע חבר המושבעים, ואין לקשר אותם לאזהרות."
הולמס נופף באגרופיו הקפוצים באוויר. "טיפשות שלא תיאמן!" קרא.
"אבל הם הקצו לי שוטר, שיכול להישאר איתי בבית."
"הוא בא איתך הלילה?"
"לא. ההוראות שלו היו להישאר בבית."
שוב הולמס השתולל באוויר.
"למה באת אליי?" אמר. "ומעל לכל, למה לא באת מיד?"
"לא ידעתי. רק היום דיברתי עם רס"ן פרנדרגאסט על הצרות שלי, והוא יעץ לי לבוא אליך."
"באמת עברו כבר יומיים מאז שקיבלת את המכתב. היינו צריכים לפעול לפני כן. אין לך, אני מניח, ראיות נוספות מלבד אלה שהצגת לפנינו, שום פרט מרמז שעשוי לעזור לנו?"
"יש דבר אחד," אמר ג'ון אופנשו. הוא חיטט בכיס המעיל שלו, ושלף פיסת נייר דהויה בגוון כחלחל, ופרש אותה על השולחן. "יש לי זיכרון," אמר, "שביום שבו דודי שרף את המסמכים, הבחנתי שהשוליים הקטנים שלא נשרפו, שהיו מונחים בין האפר, היו בצבע המיוחד הזה. מצאתי את הדף הבודד הזה על רצפת החדר שלו, ואני נוטה לחשוב שהוא אולי אחד מהמסמכים שאולי התעופפו מהשאר ובדרך זו נמלטו מהשמדה. מלבד אזכור הגרעינים, אינני רואה שהוא עוזר לנו הרבה. אני חושב בעצמי שזה דף מתוך יומן פרטי כלשהו. הכתב הוא ללא ספק של דודי."
הולמס הזיז את המנורה, ושנינו התכופפנו מעל דף הנייר, שהשוליים המרופטים שלו הראו שהוא אכן נתלש מספר. בראשו נכתב "מרץ 1869", ומתחת היו הרישומים החידתיים הבאים:
"ה־4. הדסון בא. אותה במה ישנה.
"ה־7. שלחו את הגרעינים למקולי, לפרמור ולג'ון סוויין מסנט אוגוסטין.
"ה־9. מקולי פינה.
"ה־10. ג'ון סוויין פינה.
"ה־12. ביקרו את פרמור. הכל בסדר."
"תודה!" אמר הולמס, קיפל את הנייר והחזיר אותו למבקר שלנו. "ועכשיו אסור לך בשום אופן לאבד עוד רגע. אנחנו לא יכולים להקדיש זמן אפילו לדון במה שסיפרת לי. אתה חייב ללכת הביתה מיד ולפעול."
"מה עליי לעשות?"
"יש רק דבר אחד לעשות. וצריך לעשות אותו מיד. אתה חייב לשים את פיסת הנייר הזאת שהראית לנו בקופסת הפליז שתיארת. אתה חייב גם לשים בה פתק שאומר שכל שאר המסמכים נשרפו על ידי דודך, ושזה היחיד שנשאר. אתה חייב לטעון את זה במילים שיישאו איתן שכנוע. אחרי שתעשה את זה, אתה חייב מיד להוציא את הקופסה ולהניח אותה על שעון השמש, כפי שהוראת. אתה מבין?"
"לגמרי."
"אל תחשוב על נקמה, או על משהו כזה, כרגע. אני חושב שנוכל להשיג אותה באמצעות החוק. אבל לנו יש רשת לטוות, ואילו שלהם כבר טווויה. השיקול הראשון הוא להסיר את הסכנה הדוחקת שמאיימת עליך. השני הוא לפענח את התעלומה ולהעניש את האשמים."
"אני מודה לך," אמר הבחור הצעיר, קם ולבש את מעילו. "נתת לי חיים ותקווה חדשים. אעשה בהחלט כמו שאתה מייעץ."
"אל תאבד רגע. ומעל לכל, שמור על עצמך בינתיים, כי אינני חושב שיכול להיות ספק שמאיימת עליך סכנה אמיתית וקרובה מאוד. איך אתה חוזר?"
"ברכבת מווטרלו."
"עוד לא תשע. הרחובות יהיו הומים, אז אני מקווה שתהיה בטוח. ובכל זאת, אי אפשר לשמור על עצמך מקרוב מדי."
"אני חמוש."
"זה טוב. מחר אתחיל לעבוד על המקרה שלך."
"אז אראה אותך בהורשם?"
"לא, הסוד שלך נמצא בלונדון. שם אחפש אותו."
"אז אבוא אליך בעוד יום, או בעוד יומיים, עם חדשות על הקופסה והמסמכים. אמלא את עצתך בכל פרט."
הוא לחץ את ידינו ונפרד. בחוץ הרוח עדיין צרחה, והגשם התיז וטפטף על החלונות. הסיפור המוזר והפראי הזה נראה כאילו בא אלינו מתוך איתני הטבע המשתוללים, הוטח עלינו כמו יריעת אצה בסערה, ועכשיו נבלע בהם שוב.
שרלוק הולמס ישב זמן מה בשתיקה, ראשו רכון קדימה ועיניו נעוצות בזוהר האדום של האש. ואז הדליק את המקטרת שלו, ונשען לאחור בכיסאו, והתבונן בטבעות העשן הכחולות כשרדפו זו אחר זו עד התקרה.
"אני חושב, ווטסון," העיר לבסוף, "שמכל התיקים שלנו לא היה לנו אחד דמיוני יותר מזה."
"חוץ, אולי, מסימן הארבעה."
"נו, כן. חוץ, אולי, ממנו. ובכל זאת נראה לי שג'ון אופנשו הזה הולך בין סכנות גדולות אפילו יותר מאלה שבני משפחת שולטו הלכו ביניהן."
"אבל האם גיבשת," שאלתי, "תפיסה מוגדרת כלשהי לגבי מה הן הסכנות האלה?"
"אין שום ספק לגבי טבען," ענה.
"אז מה הן? מי זה ק.ק.ק. הזה, ולמה הוא רודף את המשפחה האומללה הזאת?"
שרלוק הולמס עצם את עיניו והניח את מרפקיו על ידיות הכיסא, וקצות אצבעותיו צמודות. "החושב האידיאלי," העיר, "כשמראים לו פעם עובדה אחת בכל השלכותיה, היה מסיק ממנה לא רק את כל שרשרת האירועים שהובילה אליה, אלא גם את כל התוצאות שינבעו ממנה. כמו שקובייה יכול היה לתאר נכון חיה שלמה מתוך התבוננות בעצם אחת, כך המתבונן שהבין לגמרי חוליה אחת בסדרה של תקריות צריך להיות מסוגל לקבוע בדיוק את כל האחרות, גם לפניה וגם אחריה. עוד לא תפסנו את התוצאות שההיגיון לבדו יכול להגיע אליהן. אפשר לפתור בחדר העבודה בעיות שהביכו את כל אלה שחיפשו פתרון בעזרת החושים שלהם.
"אבל כדי להביא את האומנות לשיאה, הכרחי שהחושב יוכל לנצל את כל העובדות שהגיעו לידיעתו. וזה כשלעצמו מניח, כפי שתראה בקלות, החזקה בכל הידע, שאפילו בימים אלה של חינוך חינם ושל אנציקלופדיות, הוא הישג נדיר למדי. אבל לא בלתי אפשרי כל כך שאדם יחזיק בכל הידע שסביר שיועיל לו בעבודתו, ואת זה ניסיתי לעשות במקרה שלי. אם אני זוכר נכון, אתה הגדרת פעם, בימים הראשונים של ידידותנו, את גבולותיי בצורה מדויקת מאוד."
"כן," עניתי וצחקתי. "זה היה מסמך משונה. פילוסופיה, אסטרונומיה ופוליטיקה סומנו באפס, אני זוכר. בוטניקה משתנה, גאולוגיה עמוקה בכל הנוגע לכתמי בוץ מכל אזור בטווח של שמונים קילומטרים מהעיר, כימיה מוזרה, אנטומיה לא שיטתית, ספרות סנסציונית ורישומי פשע ייחודיים, נגן כינור, מתאגרף, סייף, עורך דין, ומרעיל את עצמו בקוקאין ובטבק. אלה, אני חושב, היו הנקודות העיקריות של הניתוח שלי."
הולמס חייך חיוך רחב לשמע הפריט האחרון. "נו," אמר, "אני אומר עכשיו, כמו שאמרתי אז, שאדם צריך לשמור את עליית הגג הקטנה של מוחו מצוידת בכל הרהיטים שסביר שישתמש בהם, ואת השאר הוא יכול לשים בחדר הגרוטאות של הספרייה שלו, שם הוא יכול להשיג אותם אם ירצה. ובכן, בשביל מקרה כמו זה שהוגש לנו הלילה, אנחנו בהחלט צריכים לגייס את כל המשאבים שלנו. היה נא טוב והורד לי את הכרך המתאים של האנציקלופדיה האמריקאית שעומד על המדף לידך. תודה. עכשיו בוא נשקול את המצב ונראה מה אפשר להסיק ממנו.
"ראשית, אנחנו יכולים להתחיל בהנחה חזקה שלקולונל אופנשו הייתה סיבה חזקה מאוד לעזוב את אמריקה. אנשים בגילו לא משנים את כל הרגליהם, ולא מחליפים ברצון את האקלים המקסים של פלורידה בחיים הבודדים של עיירה פרובינציאלית אנגלית. אהבתו הקיצונית לבדידות באנגליה מעלה את הרעיון שהוא פחד ממישהו או ממשהו, אז אנחנו יכולים להניח, כהשערת עבודה, שפחד ממישהו או ממשהו הוא שגירש אותו מאמריקה. ובאשר למה שפחד ממנו, אנחנו יכולים להסיק את זה רק משקילת המכתבים המאיימים שקיבלו הוא ויורשיו. שמת לב לחותמות הדואר של המכתבים האלה?"
"הראשון היה מפונדיצ'רי, השני מדנדי, והשלישי מלונדון."
"ממזרח לונדון. מה אתה מסיק מזה?"
"כולן ערי נמל. שהכותב היה על סיפון ספינה."
"מצוין. כבר יש לנו רמז. אין ספק שההסתברות, ההסתברות החזקה, היא שהכותב היה על סיפון ספינה. ועכשיו בוא נשקול נקודה נוספת. במקרה של פונדיצ'רי, עברו שבעה שבועות בין האיום לביצועו. בדנדי זה היה רק כשלושה או ארבעה ימים. האם זה מרמז על משהו?"
"מרחק גדול יותר לנסוע."
"אבל גם למכתב היה מרחק גדול יותר לעבור."
"אז אינני רואה את הנקודה."
"יש לפחות הנחה שכלי השיט שבו נמצאים האיש או האנשים הוא ספינת מפרש. זה נראה כאילו הם תמיד שולחים לפניהם את האזהרה או הסימן המשונה שלהם כשהם יוצאים לשליחותם. אתה רואה כמה מהר המעשה בא אחרי הסימן כשהוא בא מדנדי. אילו היו באים מפונדיצ'רי בספינת קיטור, היו מגיעים כמעט באותו זמן כמו המכתב שלהם. אבל למעשה, עברו שבעה שבועות. אני חושב ששבעת השבועות האלה מייצגים את ההבדל בין ספינת הדואר שהביאה את המכתב לבין ספינת המפרש שהביאה את הכותב."
"זה אפשרי."
"יותר מזה. זה סביר. ועכשיו אתה רואה את הדחיפות הקטלנית של המקרה החדש הזה, ולמה דחקתי באופנשו הצעיר להיזהר. המכה תמיד נחתה בסוף הזמן שהיה לוקח לשולחים לעבור את המרחק. אבל הפעם המכתב בא מלונדון, ולכן אנחנו לא יכולים לסמוך על עיכוב."
"אלוהים אדירים!" קראתי. "מה יכולה להיות משמעותה של הרדיפה הבלתי פוסקת הזאת?"
"המסמכים שאופנשו נשא הם ללא ספק בעלי חשיבות חיונית לאדם או לאנשים שבספינת המפרש. אני חושב שברור למדי שחייב להיות יותר מאחד מהם. אדם יחיד לא יכול היה לבצע שני מקרי מוות בצורה שתטעה חבר מושבעים של חוקר מקרי מוות. חייבים היו להיות כמה בעניין, והם חייבים להיות אנשים בעלי תושייה ונחישות. את המסמכים שלהם הם מתכוונים לקבל, יהיה המחזיק בהם מי שיהיה. כך אתה רואה שק.ק.ק. חדל להיות ראשי התיבות של אדם יחיד, והופך לסמל של אגודה."
"אבל של איזו אגודה?"
"האם מעולם לא..." אמר שרלוק הולמס, התכופף קדימה והנמיך את קולו, "האם מעולם לא שמעת על הקו קלוקס קלאן?"
"מעולם לא."
הולמס דפדף בדפי הספר שעל ברכו. "הנה זה," אמר כעבור רגע:
"'קו קלוקס קלאן. שם שנגזר מהדמיון הדמיוני לקול שנוצר בדריכת רובה. האגודה החשאית הנוראה הזאת נוסדה על ידי כמה חיילים לשעבר של הקונפדרציה במדינות הדרום אחרי מלחמת האזרחים, והיא הקימה במהירות סניפים מקומיים בחלקים שונים של המדינה, בייחוד בטנסי, בלואיזיאנה, בקרוליינות, בג'ורג'יה ובפלורידה. כוחה שימש למטרות פוליטיות, בעיקר להטלת אימה על הבוחרים השחורים, ולרצח ולגירוש מהמדינה של מי שהתנגדו לדעותיה. למעשי הזוועה שלה קדמה בדרך כלל אזהרה שנשלחה לאדם המסומן בצורה דמיונית אך מוכרת בדרך כלל: ענף של עלי אלון במקומות מסוימים, גרעיני מלון או גרעיני תפוז במקומות אחרים. כשקיבל את זה, הקורבן יכול היה או להתכחש בגלוי לדרכיו הקודמות, או לברוח מהמדינה. אם התריס נגד העניין, המוות היה בא עליו בלי ספק, ובדרך כלל בצורה מוזרה ובלתי צפויה. הארגון של האגודה היה כל כך מושלם, והשיטות שלה כל כך שיטתיות, שכמעט אין מקרה מתועד שבו אדם הצליח להתריס נגדה בלי לשלם על כך, או שבו אחד ממעשי הזוועה שלה יוחס למבצעיו. במשך כמה שנים הארגון שגשג למרות המאמצים של ממשלת ארצות הברית ושל השכבות הטובות יותר בקהילה בדרום. לבסוף, בשנת 1869, התנועה קרסה די בפתאומיות, אף שמאז היו התפרצויות ספורדיות מאותו סוג.'
"תשים לב," אמר הולמס, והניח את הכרך, "שהפירוק הפתאומי של האגודה חל בדיוק בזמן היעלמותו של אופנשו מאמריקה עם המסמכים שלהם. ייתכן מאוד שזו הייתה סיבה ותוצאה. אין פלא שהוא ומשפחתו נמצאים בעקבות כמה מהרוחות העיקשות יותר. אתה יכול להבין שהפנקס והיומן האלה עלולים להפליל כמה מהאנשים הראשונים בדרום, ושייתכן שיש רבים שלא יישנו בשקט בלילה עד שיושב."
"אז הדף שראינו..."
"הוא בדיוק מה שהיינו מצפים. נכתב בו, אם אני זוכר נכון, 'שלחו את הגרעינים לא', ב' וג'', כלומר, שלחו להם את האזהרה של האגודה. אחר כך יש רישומים עוקבים שא' וב' פינו, או עזבו את המדינה, ולבסוף שביקרו את ג', עם תוצאה מבשרת רעות לג', אני חושש. נו, אני חושב, דוקטור, שנוכל להכניס קצת אור למקום החשוך הזה, ואני מאמין שהסיכוי היחיד של אופנשו הצעיר בינתיים הוא לעשות מה שאמרתי לו. אין יותר מה לומר או לעשות הלילה, אז תן לי את הכינור שלי, ובוא ננסה לשכוח לחצי שעה את מזג האוויר העלוב ואת הדרכים העלובות עוד יותר של חברינו בני האדם."
בבוקר השמיים התבהרו, והשמש זרחה בבהירות מעומעמת מבעד לצעיף העמום שתלוי מעל העיר הגדולה. שרלוק הולמס כבר ישב לארוחת הבוקר כשירדתי.
"תסלח לי שלא חיכיתי לך," אמר. "יש לי, אני צופה, יום עמוס מאוד לפניי בבדיקת המקרה של אופנשו הצעיר."
"אילו צעדים תנקוט?" שאלתי.
"זה יהיה תלוי מאוד בתוצאות הבירורים הראשונים שלי. ייתכן שבסופו של דבר אצטרך לנסוע להורשם."
"לא תיסע לשם קודם?"
"לא, אתחיל בסיטי. רק צלצל בפעמון והמשרתת תביא לך את הקפה."
בזמן שחיכיתי, הרמתי מהשולחן את העיתון שעוד לא נפתח, והעברתי עליו את עיניי. מבטי נח על כותרת ששלחה צמרמורת לליבי.
"הולמס," קראתי, "איחרת."
"אה!" אמר, והניח את הספל שלו. "חששתי מזה. איך זה נעשה?" הוא דיבר בשלווה, אבל יכולתי לראות שהוא נרגש עמוקות.
"עיני קלטה את השם אופנשו, ואת הכותרת 'טרגדיה ליד גשר ווטרלו'. הנה הדיווח:
"'בין תשע לעשר אתמול בלילה, השוטר קוק, מהמחלקה השמינית, שהיה בתפקיד ליד גשר ווטרלו, שמע קריאה לעזרה ונתז במים. אבל הלילה היה חשוך וסוער ביותר, כך שלמרות עזרתם של כמה עוברים ושבים, היה בלתי אפשרי לחלוטין לבצע חילוץ. אבל ניתנה אזעקה, ובעזרת משטרת המים, הגופה נמשתה לבסוף. התברר שהיא של ג'נטלמן צעיר ששמו, כפי שעולה ממעטפה שנמצאה בכיסו, היה ג'ון אופנשו, ומקום מגוריו ליד הורשם. משערים שייתכן שמיהר לתפוס את הרכבת האחרונה מתחנת ווטרלו, ושבחיפזונו ובחושך הקיצוני החמיץ את דרכו והלך מעבר לשפת אחד מרציפי העגינה הקטנים של ספינות הקיטור של הנהר. על הגופה לא נמצאו סימני אלימות, ואין ספק שהמנוח נפל קורבן לתאונה מצערת, שצריכה להפנות את תשומת לב הרשויות למצבם של רציפי העגינה לאורך הנהר.'"
ישבנו בשתיקה כמה דקות, והולמס היה מדוכדך ומזועזע יותר משראיתי אותו אי פעם.
"זה פוגע בגאווה שלי, ווטסון," אמר לבסוף. "זו תחושה קטנונית, בלי ספק, אבל זה פוגע בגאווה שלי. זה נעשה עכשיו עניין אישי בשבילי, ואם אלוהים ישלח לי בריאות, אשים את ידי על הכנופיה הזאת. שהוא בא אליי לבקש עזרה, ושאני שלחתי אותו אל מותו!" הוא זינק מכיסאו והתהלך בחדר בסערת רגשות שלא יכול היה לשלוט בה, עם סומק על לחייו הצהבהבות, וידיו הארוכות והדקות נקפצות ונפתחות בעצבנות.
"הם בוודאי שדים ערמומיים," קרא לבסוף. "איך יכלו לפתות אותו לשם? הסוללה אינה בדרך הישירה לתחנה. הגשר, בלי ספק, היה הומה מדי, אפילו בלילה כזה, בשביל המטרה שלהם. נו, ווטסון, נראה מי ינצח בטווח הארוך. אני יוצא עכשיו!"
"למשטרה?"
"לא. אני אהיה המשטרה של עצמי. כשאטווה את הרשת, הם יוכלו לקחת את הזבובים, אבל לא לפני כן."
כל היום הייתי עסוק בעבודה המקצועית שלי, והיה מאוחר בערב כשחזרתי לרחוב בייקר. שרלוק הולמס עוד לא חזר. השעה הייתה כמעט עשר כשנכנס, חיוור ומותש. הוא ניגש למזנון, תלש חתיכה מהכיכר וטרף אותה ברעבתנות, ושטף אותה בלגימה ארוכה של מים.
"אתה רעב," העירותי.
"מורעב. זה נשמט מזיכרוני. לא אכלתי כלום מאז ארוחת הבוקר."
"כלום?"
"אף ביס. לא היה לי זמן לחשוב על זה."
"ואיך הצלחת?"
"טוב."
"יש לך רמז?"
"הם בכף ידי. אופנשו הצעיר לא יישאר זמן רב בלי נקמה. הרי, ווטסון, בוא נטביע עליהם את סימן המסחר השטני שלהם. זה רעיון טוב!"
"למה אתה מתכוון?"
הוא לקח תפוז מהארון, וקרע אותו לחתיכות וסחט את הגרעינים על השולחן. מהם לקח חמישה ודחף אותם לתוך מעטפה. על הצד הפנימי של הדש כתב: "ש.ה. בשביל ג'.א." ואז הדביק אותה ומיען אותה ל"קפטן ג'יימס קלהון, ספינת המפרש לון סטאר, סוואנה, ג'ורג'יה".
"זה יחכה לו כשייכנס לנמל," אמר, וצחקק. "אולי זה ייתן לו לילה בלי שינה. הוא ימצא שזה מבשר בטוח של גורלו, כמו שאופנשו מצא לפניו."
"ומי זה הקפטן קלהון הזה?"
"מנהיג הכנופיה. אתפוס את האחרים, אבל אותו קודם."
"איך עקבת אחריו, אם כך?"
הוא הוציא מכיסו גיליון נייר גדול, מכוסה כולו בתאריכים ובשמות.
"ביליתי את כל היום," אמר, "על פנקסי הרישום של לוידס ועל תיקי העיתונים הישנים, ועקבתי אחר הקריירה העתידית של כל כלי שיט שעגן בפונדיצ'רי בינואר ובפברואר 83. היו שלושים ושש ספינות בעלות תפוסה סבירה שדווחו שם במהלך החודשים האלה. מתוכן, אחת, לון סטאר, משכה מיד את תשומת ליבי, כי אף שדווח שהיא יצאה מלונדון, השם שלה הוא השם שניתן לאחת ממדינות האיחוד, 'הכוכב הבודד'."
"טקסס, אני חושב."
"לא הייתי ואינני בטוח איזו. אבל ידעתי שהספינה חייבת להיות ממוצא אמריקאי."
"ומה אז?"
"חיפשתי ברישומים של דנדי, וכשמצאתי שספינת המפרש לון סטאר הייתה שם בינואר 85, החשד שלי נעשה ודאות. אחר כך ביררתי על כלי השיט שעוגנים כרגע בנמל לונדון."
"כן?"
"לון סטאר הגיעה לכאן בשבוע שעבר. ירדתי לרציף אלברט, וגיליתי שהיא נלקחה במורד הנהר בגאות המוקדמת הבוקר, בדרך הביתה לסוואנה. הברקתי לגרייבסנד ולמדתי שהיא עברה שם לפני זמן מה. ומכיוון שהרוח מזרחית, אין לי ספק שהיא עכשיו כבר אחרי שרטוני גודווין, ולא רחוק מאוד מהאי וייט."
"מה תעשה, אם כך?"
"אה, ידי עליו. הוא ושני הקצינים, כפי שאני למד, הם האמריקאים ילידי המקום היחידים בספינה. האחרים הם פינים וגרמנים. אני יודע גם ששלושתם לא היו על הספינה אתמול בלילה. שמעתי את זה מהסוור שהעמיס את המטען שלהם. עד שספינת המפרש שלהם תגיע לסוואנה, ספינת הדואר כבר תביא את המכתב הזה, והכבל יודיע למשטרת סוואנה ששלושת הג'נטלמנים האלה מבוקשים מאוד כאן באשמת רצח."
אבל תמיד יש פגם בתוכניות המתוכננות ביותר של בני אדם, ורוצחיו של ג'ון אופנשו לעולם לא קיבלו את גרעיני התפוז שהיו מראים להם שאחר, ערמומי ונחוש כמוהם, נמצא בעקבותיהם. ארוכות וקשות מאוד היו סופות השוויון באותה שנה. חיכינו זמן רב לחדשות על הלון סטאר מסוואנה, אבל אף חדשה לא הגיעה אלינו. לבסוף שמענו שאי שם, הרחק באוקיינוס האטלנטי, נראה עמוד ירכתיים מנופץ של סירה מתנדנד בשקע של גל, ועליו חרותות האותיות "ל.ס.". וזה כל מה שנדע אי פעם על גורלה של הלון סטאר.