תעלומת עמק בוסקום

ישבנו בוקר אחד לארוחת בוקר, אשתי ואני, כשהמשרתת הביאה מברק. הוא היה משרלוק הולמס ונכתב בו כך:

"יש לך יומיים פנויים? רק עכשיו הבריקו לי ממערב אנגליה בקשר לטרגדיה של עמק בוסקום. אשמח אם תבוא איתי. אוויר ונוף מושלמים. יוצאים מפדינגטון ברכבת של 11:15."

"מה אתה אומר, יקירי?" אמרה אשתי, והביטה בי מעבר לשולחן. "תיסע?"

"אני באמת לא יודע מה לומר. יש לי רשימה ארוכה למדי כרגע."

"אה, אנסטרותר יעשה את העבודה שלך בשבילך. אתה נראה קצת חיוור בזמן האחרון. אני חושבת שהשינוי יעשה לך טוב, ואתה תמיד מתעניין כל כך בתיקים של מר שרלוק הולמס."

"הייתי כפוי טובה אילו לא התעניינתי, בהתחשב במה שהרווחתי דרך אחד מהם," עניתי. "אבל אם אני נוסע, אני חייב לארוז מיד, כי יש לי רק חצי שעה."

הניסיון שלי מחיי המחנה באפגניסטן לפחות הפך אותי למטייל מהיר ומוכן. הצרכים שלי היו מעטים ופשוטים, כך שבפחות מהזמן שנקבע הייתי בכרכרה עם המזוודה שלי, מקרקש לכיוון תחנת פדינגטון. שרלוק הולמס צעד הלוך ושוב על הרציף, ודמותו הגבוהה והכחושה נראתה עוד יותר כחושה וגבוהה בגלימת המסע האפורה והארוכה שלו ובכובע הבד הצמוד.

"זה באמת נחמד מאוד מצידך לבוא, ווטסון," אמר. "זה עושה בשבילי הבדל ניכר, שיש איתי מישהו שאני יכול לסמוך עליו לגמרי. עזרה מקומית היא תמיד חסרת ערך או מוטה. אם תשמור על שני המושבים בפינה, אני אקנה את הכרטיסים."

היה לנו הקרון לעצמנו, חוץ מערמה עצומה של עיתונים שהולמס הביא איתו. ביניהם חיטט וקרא, עם הפסקות לרישום ולהרהור, עד שעברנו את רדינג. ואז פתאום גלגל את כולם לכדור ענק וזרק אותם למדף.

"שמעת משהו על המקרה?" שאל.

"אף מילה. לא ראיתי עיתון כמה ימים."

"העיתונות הלונדונית לא הביאה דיווחים מלאים במיוחד. בדיוק עברתי על כל העיתונים האחרונים כדי לשלוט בפרטים. נראה, ממה שאני מבין, שזה אחד מאותם מקרים פשוטים שהם קשים כל כך."

"זה נשמע קצת פרדוקסלי."

"אבל זה נכון לעומק. ייחודיות היא כמעט תמיד רמז. ככל שהפשע חסר ייחוד ושגרתי יותר, כך קשה יותר להוכיח אותו. אבל במקרה הזה, הם בנו תיק רציני מאוד נגד בנו של הנרצח."

"זה רצח, אם כך?"

"נו, משערים שכך. לא אקבל שום דבר כמובן מאליו עד שתהיה לי הזדמנות לבדוק את העניין בעצמי. אסביר לך את מצב הדברים, ככל שהצלחתי להבין אותו, במילים ספורות.

"עמק בוסקום הוא אזור כפרי לא רחוק מאוד מרוס, בהרפורדשייר. בעל הקרקעות הגדול ביותר באזור הוא מר ג'ון טרנר, שעשה את הונו באוסטרליה וחזר לפני כמה שנים לארץ הישנה. אחת החוות שבבעלותו, חוות הת'רלי, הושכרה למר צ'ארלס מקארתי, שגם הוא היה אוסטרלי לשעבר. האנשים הכירו זה את זה במושבות, כך שלא היה זה לא טבעי שכשבאו להשתקע, יעשו זאת קרוב ככל האפשר זה לזה. טרנר היה ככל הנראה העשיר מביניהם, אז מקארתי נעשה החוכר שלו, אבל נראה שעדיין נשאר ביחסים של שוויון מלא, כי הם היו יחד לעתים קרובות. למקארתי היה בן אחד, בחור בן שמונה עשרה, ולטרנר הייתה בת יחידה באותו גיל, אבל לאף אחד מהם לא היו נשים בחיים. נראה שהם נמנעו מחברת המשפחות האנגליות השכנות וניהלו חיים מבודדים, אף שבני משפחת מקארתי אהבו ספורט ונראו לעתים קרובות במרוצי הסוסים של הסביבה. למקארתי היו שני משרתים, איש ונערה. לטרנר היה משק בית ניכר, לפחות כחצי תריסר. זה כל מה שהצלחתי ללמוד על המשפחות. ועכשיו לעובדות.

"ב־3 ביוני, כלומר ביום שני שעבר, מקארתי יצא מביתו בהת'רלי בסביבות שלוש אחר הצהריים, והלך במורד אל בריכת בוסקום, שהיא אגם קטן שנוצר מהתרחבות הנחל שזורם במורד עמק בוסקום. הוא היה בבוקר עם המשרת שלו ברוס, ואמר לאיש שהוא חייב למהר, כי יש לו פגישה חשובה בשלוש. מהפגישה הזאת הוא לא חזר בחיים.

"מחוות הת'רלי לבריכת בוסקום יש כארבע מאות מטרים, ושני אנשים ראו אותו כשעבר בשטח הזה. אחת הייתה אישה זקנה, ששמה לא מוזכר, והשני היה ויליאם קראודר, שומר ציד שמועסק אצל מר טרנר. שני העדים האלה מעידים שמר מקארתי הלך לבד. שומר הציד מוסיף שבתוך כמה דקות מאז שראה את מר מקארתי עובר, הוא ראה את בנו, מר ג'יימס מקארתי, הולך באותה דרך עם רובה מתחת לזרועו. למיטב אמונתו, האב היה למעשה בטווח ראייה באותו זמן, והבן הלך אחריו. הוא לא חשב יותר על העניין עד ששמע בערב על הטרגדיה שקרתה.

"שני בני משפחת מקארתי נראו אחרי הזמן שבו ויליאם קראודר, שומר הציד, איבד אותם מעיניו. בריכת בוסקום מוקפת יער סבוך, עם רק שוליים של עשב וקני סוף מסביב לגדה. נערה בת ארבע עשרה, פיישנס מורן, בתו של שומר הבית של אחוזת עמק בוסקום, הייתה באחד היערות וקטפה פרחים. היא מספרת שבזמן שהייתה שם, ראתה בקצה היער, ליד האגם, את מר מקארתי ואת בנו, ושנראה שהם מתקוטטים קשות. היא שמעה את מר מקארתי האב משתמש בשפה חריפה מאוד כלפי בנו, וראתה את הבן מרים את ידו כאילו להכות את אביו. היא נבהלה כל כך מהאלימות שלהם, שברחה, וסיפרה לאמה כשהגיעה הביתה שהשאירה את שני בני מקארתי מתקוטטים ליד בריכת בוסקום, ושהיא פוחדת שהם עומדים להילחם.

"היא בקושי אמרה את המילים, ומר מקארתי הצעיר בא בריצה אל בית השומר, כדי לומר שמצא את אביו מת ביער, ולבקש את עזרת השומר. הוא היה נרגש מאוד, בלי הרובה שלו ובלי הכובע שלו, והבחינו שידו הימנית ושרוולו מוכתמים בדם טרי. כשהלכו אחריו, מצאו את הגופה שרועה על העשב ליד הבריכה. הראש נופץ במכות חוזרות של כלי נשק כבד וקהה. הפגיעות היו כאלה שבהחלט היו יכולות להיגרם מקת הרובה של בנו, שנמצא מונח על העשב במרחק כמה צעדים מהגופה. בנסיבות האלה הבחור הצעיר נעצר מיד. ולאחר שבחקירת סיבת המוות ביום שלישי ניתן פסק דין של 'רצח בכוונה', הוא הובא ביום רביעי לפני השופטים ברוס, שהעבירו את המקרה למושב הבא של בית המשפט המחוזי. אלה העובדות העיקריות של המקרה כפי שעלו לפני חוקר מקרי המוות ובית משפט השלום."

"בקושי יכולתי לדמיין מקרה מרשיע יותר," העירותי. "אם אי פעם ראיות נסיבתיות הצביעו על פושע, הן עושות זאת כאן."

"ראיות נסיבתיות הן דבר מתעתע מאוד," ענה הולמס בהרהור. "הן עשויות להיראות כמצביעות ישר מאוד על דבר אחד, אבל אם תזיז מעט את נקודת המבט שלך, אתה עשוי למצוא שהן מצביעות באותה נחרצות על משהו שונה לגמרי. אבל יש להודות שהמקרה נראה חמור ביותר נגד הבחור הצעיר, ואפשרי מאוד שהוא אכן האשם. אבל יש כמה אנשים בסביבה, וביניהם העלמה טרנר, בתו של בעל הקרקעות השכן, שמאמינים בחפותו, ושכרו את לסטרייד, שאולי תזכור בקשר לחקירה בשני, כדי לטפל במקרה לטובתו. לסטרייד, שנבוך למדי, הפנה את המקרה אליי, ולכן שני ג'נטלמנים בגיל העמידה טסים מערבה במהירות של שמונים קילומטרים לשעה, במקום לעכל בשקט את ארוחת הבוקר שלהם בבית."

"אני חושש," אמרתי, "שהעובדות ברורות כל כך, שלא תמצא הרבה כבוד להרוויח מהמקרה הזה."

"אין דבר מטעה יותר מעובדה ברורה," ענה וצחק. "וחוץ מזה, אולי ניתקל במקרה בעובדות ברורות אחרות, שבכלל לא היו ברורות למר לסטרייד. אתה מכיר אותי טוב מדי מכדי לחשוב שאני מתרברב כשאני אומר שאני או אאשש או אהרוס את התיאוריה שלו באמצעים שהוא בכלל לא מסוגל להשתמש בהם, ואפילו לא להבין אותם. אם ניקח את הדוגמה הראשונה שבהישג יד, אני רואה בבירור רב שבחדר השינה שלך החלון נמצא בצד ימין, ובכל זאת אני מפקפק אם מר לסטרייד היה שם לב אפילו לדבר מובן מאליו כזה."

"איך לכל הרוחות..."

"ידידי היקר, אני מכיר אותך היטב. אני מכיר את הסדר הצבאי שמאפיין אותך. אתה מתגלח כל בוקר, ובעונה הזאת אתה מתגלח לאור השמש. אבל מכיוון שהגילוח שלך פחות ופחות שלם ככל שמתקדמים אחורה בצד שמאל, עד שהוא נעשה מרושל ממש כשמגיעים לזווית הלסת, ברור בוודאי שהצד הזה מואר פחות מהשני. לא יכולתי לדמיין אדם בעל הרגלים כמו שלך מסתכל על עצמו באור שווה ומרוצה מתוצאה כזאת. אני מצטט את זה רק כדוגמה זניחה של התבוננות והסקה. בזה טמון המקצוע שלי, ואפשרי שהוא יועיל במשהו בחקירה שלפנינו. יש נקודה או שתיים קטנות שעלו בחקירת סיבת המוות, ושכדאי לשקול אותן."

"מה הן?"

"נראה שמעצרו לא התרחש מיד, אלא אחרי החזרה לחוות הת'רלי. כשמפקח המשטרה הודיע לו שהוא עצור, הוא העיר שהוא לא מופתע לשמוע את זה, ושזה לא יותר ממה שמגיע לו. ההערה הזאת שלו גרמה באופן טבעי להסרת כל שריד של ספק שאולי נשאר במוחם של חברי חבר המושבעים."

"זו הייתה הודאה," קראתי.

"לא, כי אחריה באה מחאה על חפותו."

"כשהיא באה על גבי סדרה כל כך מרשיעה של אירועים, זו הייתה לפחות הערה חשודה ביותר."

"להפך," אמר הולמס, "זה הסדק הבהיר ביותר שאני יכול לראות כרגע בעננים. חף מפשע ככל שיהיה, הוא לא יכול להיות טיפש גמור כל כך עד שלא יראה שהנסיבות שחורות מאוד נגדו. אילו היה נראה מופתע מהמעצר שלו, או מעמיד פנים של זעם עליו, הייתי רואה בזה דבר חשוד ביותר, כי הפתעה או כעס כאלה לא היו טבעיים בנסיבות, ובכל זאת עשויים להיראות כמדיניות הטובה ביותר לאדם זומם. הקבלה הכנה שלו את המצב מסמנת אותו או כאדם חף מפשע, או כאדם בעל שליטה עצמית ונחישות ניכרות. ובאשר להערה שלו על מה שמגיע לו, גם היא לא הייתה בלתי טבעית, אם תחשוב שהוא עמד ליד הגופה של אביו, ושאין ספק שבאותו יום ממש הוא שכח את חובתו כבן עד כדי כך שהחליף איתו מילים קשות, ואפילו, לפי הנערה הקטנה שעדותה כל כך חשובה, הרים את ידו כאילו להכות אותו. התוכחה העצמית והחרטה שמתגלות בהערה שלו נראות לי סימנים של נפש בריאה יותר מאשר של נפש אשמה."

הנדתי בראשי. "הרבה אנשים נתלו על סמך ראיות קלושות בהרבה," העירותי.

"נכון. והרבה אנשים נתלו שלא בצדק."

"מה הגרסה של הבחור הצעיר עצמו לעניין?"

"היא, אני חושש, לא מעודדת במיוחד את תומכיו, אף שיש בה נקודה או שתיים מרמזות. תמצא אותה כאן, ותוכל לקרוא בעצמך."

הוא שלף מהצרור שלו עותק של העיתון המקומי של הרפורדשייר, וכשקיפל את הגיליון, הצביע על הפסקה שבה הבחור הצעיר האומלל מסר את גרסתו שלו למה שקרה. התמקמתי בפינת הקרון וקראתי אותה בקפידה רבה. היא נכתבה כך:

"מר ג'יימס מקארתי, בנו היחיד של המנוח, נקרא אז ומסר עדות כדלקמן: 'הייתי מחוץ לבית שלושה ימים בבריסטול, ורק חזרתי בבוקר יום שני האחרון, ה־3. אבי לא היה בבית בזמן שהגעתי, והמשרתת הודיעה לי שהוא נסע לרוס עם ג'ון קוב, הסייס. זמן קצר אחרי שחזרתי שמעתי את גלגלי העגלה הקלה שלו בחצר, וכשהסתכלתי מהחלון שלי, ראיתי אותו יורד והולך במהירות מחוץ לחצר, אף שלא ידעתי לאיזה כיוון הוא הולך. אז לקחתי את הרובה שלי ויצאתי לטייל לכיוון בריכת בוסקום, בכוונה לבקר במאורת הארנבים שבצד השני. בדרכי ראיתי את ויליאם קראודר, שומר הציד, כפי שאמר בעדותו. אבל הוא טועה כשהוא חושב שהלכתי אחרי אבי. לא היה לי מושג שהוא לפניי.

"'כשהייתי כתשעים מטרים מהבריכה, שמעתי קריאה של "קוּאִי!", שהייתה אות רגיל ביני לבין אבי. אז מיהרתי קדימה, ומצאתי אותו עומד ליד הבריכה. הוא נראה מופתע מאוד לראות אותי, ושאל אותי בגסות למדי מה אני עושה שם. התפתחה שיחה שהובילה למילים קשות וכמעט למכות, כי אבי היה אדם בעל מזג אלים מאוד. כשראיתי שהזעם שלו נעשה בלתי נשלט, עזבתי אותו וחזרתי לכיוון חוות הת'רלי. אבל לא הלכתי יותר ממאה וארבעים מטרים, כששמעתי צעקה מחרידה מאחוריי, שגרמה לי לרוץ שוב בחזרה. מצאתי את אבי גוסס על הארץ, וראשו פצוע קשות. הפלתי את הרובה שלי והחזקתי אותו בזרועותיי, אבל הוא מת כמעט מיד. כרעתי לידו כמה דקות, ואז עשיתי את דרכי לשומר הבית של מר טרנר, כי ביתו היה הקרוב ביותר, כדי לבקש עזרה. לא ראיתי אף אחד ליד אבי כשחזרתי, ואין לי מושג איך נגרמו הפציעות שלו. הוא לא היה אדם אהוב, כי היה קר ודוחה במקצת בהליכותיו, אבל ככל שידוע לי, לא היו לו אויבים של ממש. אינני יודע שום דבר נוסף על העניין.'

"חוקר מקרי המוות: האם אביך אמר לך משהו לפני מותו?

"העד: הוא מלמל כמה מילים, אבל קלטתי רק איזה רמז ל'ראט', עכברוש.

"חוקר מקרי המוות: מה הבנת מזה?

"העד: זה לא אמר לי שום דבר. חשבתי שהוא הוזה.

"חוקר מקרי המוות: מה הייתה הנקודה שעליה רבתם, אתה ואביך, בפעם האחרונה?

"העד: הייתי מעדיף לא לענות.

"חוקר מקרי המוות: אני חושש שעליי ללחוץ.

"העד: באמת אי אפשר לי לספר לך. אני יכול להבטיח לך שאין לזה שום קשר לטרגדיה העצובה שבאה אחר כך.

"חוקר מקרי המוות: זה עניין לבית המשפט להחליט. אין צורך שאציין בפניך שסירובך לענות יפגע מאוד בעניינך בכל הליך עתידי שעשוי להתפתח.

"העד: אני עדיין חייב לסרב.

"חוקר מקרי המוות: אני מבין שהקריאה 'קואי' הייתה אות מקובל בינך לבין אביך?

"העד: כן.

"חוקר מקרי המוות: איך זה, אם כך, שהוא קרא אותה לפני שראה אותך, ולפני שבכלל ידע שחזרת מבריסטול?

"העד (בבלבול ניכר): אינני יודע.

"מושבע: לא ראית שום דבר שעורר את חשדך כשחזרת לשמע הצעקה ומצאת את אביך פצוע אנושות?

"העד: שום דבר מוגדר.

"חוקר מקרי המוות: למה אתה מתכוון?

"העד: הייתי כל כך נסער ונרגש כשמיהרתי החוצה לשטח הפתוח, שלא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מאבי. ובכל זאת יש לי רושם מעורפל שכשרצתי קדימה, משהו היה מונח על הארץ משמאלי. נראה לי שזה היה משהו בצבע אפור, מעיל מסוג כלשהו, או אולי צעיף משובץ. כשקמתי מעל אבי, הסתכלתי סביבי לחפש אותו, אבל הוא נעלם.

"'אתה מתכוון שהוא נעלם לפני שהלכת להביא עזרה?'

"'כן, הוא נעלם.'

"'אתה לא יכול לומר מה זה היה?'

"'לא, הייתה לי הרגשה שמשהו היה שם.'

"'כמה רחוק מהגופה?'

"'כעשרה מטרים בערך.'

"'וכמה רחוק משולי היער?'

"'בערך אותו מרחק.'

"'אם כך, אם הוא הוסר, זה היה בזמן שהיית במרחק כעשרה מטרים ממנו?'

"'כן, אבל כשגבי אליו.'

"בזה הסתיימה חקירת העד."

"אני רואה," אמרתי כשעברתי על הטור, "שחוקר מקרי המוות היה חמור למדי עם מקארתי הצעיר בדברי הסיכום שלו. הוא מפנה את תשומת הלב, ובצדק, לסתירה לגבי זה שאביו קרא לו לפני שראה אותו, וגם לסירובו לתת פרטים על השיחה שלו עם אביו, ולגרסה המוזרה שלו לגבי מילותיו האחרונות של אביו. כולם, כפי שהוא מעיר, מאוד לרעת הבן."

הולמס צחק בשקט לעצמו ונמתח על המושב המרופד. "גם אתה וגם חוקר מקרי המוות טרחתם," אמר, "לבחור דווקא את הנקודות החזקות ביותר לטובת הבחור הצעיר. אינך רואה שאתם מייחסים לו לסירוגין יותר מדי דמיון ומעט מדי? מעט מדי, אם לא יכול היה להמציא סיבה למריבה שתזכה אותו באהדת המושבעים. ויותר מדי, אם העלה מתודעתו הפנימית משהו מופרך כמו רמז גוסס לעכברוש, ואת התקרית של הבד הנעלם. לא, אדוני, אגש למקרה הזה מנקודת המבט שמה שהבחור הצעיר הזה אומר הוא אמת, ונראה לאן ההשערה הזאת תוביל אותנו. ועכשיו הנה הפטררקה שלי בגודל כיס, ולא אומר עוד מילה על המקרה הזה עד שנהיה בזירת הפעולה. אנחנו אוכלים ארוחת צהריים בסווינדון, ואני רואה שנהיה שם בעוד עשרים דקות."

השעה הייתה כמעט ארבע כשלבסוף, אחרי שעברנו את עמק סטראוד היפהפה ואת נהר הסוורן הרחב והנוצץ, מצאנו את עצמנו בעיירה הכפרית הקטנה והחמודה רוס. איש רזה, דמוי סמור, חשאי וערמומי למראה, חיכה לנו על הרציף. למרות מעיל האבק החום הבהיר והחותלות מעור שלבש בהתחשבות בסביבה הכפרית שלו, לא היה לי שום קושי לזהות את לסטרייד, מסקוטלנד יארד. איתו נסענו למלון הרפורד ארמס, שבו כבר הוזמן לנו חדר.

"הזמנתי כרכרה," אמר לסטרייד כשישבנו על כוס תה. "הכרתי את הטבע הנמרץ שלך, וידעתי שלא תהיה מרוצה עד שתהיה בזירת הפשע."

"זה היה נחמד ומחמיא מאוד מצידך," ענה הולמס. "זו כולה שאלה של לחץ ברומטרי."

לסטרייד נראה מופתע. "אני לא כל כך מבין," אמר.

"מה מראה הברומטר? עשרים ותשע, אני רואה. אין רוח, ואין ענן אחד בשמיים. יש לי כאן קופסה מלאה סיגריות שצריך לעשן, והספה עדיפה בהרבה על התועבה הרגילה של מלון כפרי. אינני חושב שסביר שאשתמש בכרכרה הלילה."

לסטרייד צחק בסלחנות. "אתה כבר בלי ספק גיבשת את המסקנות שלך מהעיתונים," אמר. "המקרה ברור כשמש, וככל שמעמיקים בו, הוא נעשה ברור יותר. ובכל זאת, כמובן, אי אפשר לסרב לגברת, ועוד גברת נחרצת כל כך. היא שמעה עליך, ורצתה את חוות דעתך, אף שאמרתי לה שוב ושוב שאין שום דבר שאתה יכול לעשות שאני לא עשיתי כבר. אלוהים אדירים! הנה הכרכרה שלה בדלת."

הוא בקושי סיים לדבר, ולחדר פרצה אחת הנשים הצעירות היפות ביותר שראיתי בחיי. עיניה הסגולות בורקות, שפתיה פשוקות, סומק ורוד על לחייה, וכל מחשבה על האיפוק הטבעי שלה אבדה בהתרגשות ובדאגה העזות שלה.

"הו, מר שרלוק הולמס!" קראה, הביטה מאחד לשני, ולבסוף, באינטואיציה המהירה של אישה, נצמדה לחברי. "אני כל כך שמחה שבאת. נסעתי לכאן כדי לומר לך את זה. אני יודעת שג'יימס לא עשה את זה. אני יודעת, ואני רוצה שתתחיל בעבודתך כשגם אתה יודע את זה. לעולם אל תיתן לעצמך לפקפק בנקודה הזאת. אנחנו מכירים זה את זה מאז שהיינו ילדים קטנים, ואני מכירה את חסרונותיו כמו שאף אחד אחר לא מכיר. אבל הוא רך לב מכדי לפגוע בזבוב. האשמה כזאת היא אבסורדית לכל מי שבאמת מכיר אותו."

"אני מקווה שנוכל לנקות אותו, העלמה טרנר," אמר שרלוק הולמס. "את יכולה לסמוך עליי שאעשה כל מה שאוכל."

"אבל קראת את הראיות. גיבשת מסקנה כלשהי? אינך רואה איזה פרצה, איזה פגם? אינך חושב בעצמך שהוא חף מפשע?"

"אני חושב שזה סביר מאוד."

"הנה!" קראה, השליכה את ראשה לאחור והביטה בהתרסה בלסטרייד. "אתה שומע! הוא נותן לי תקווה."

לסטרייד משך בכתפיו. "אני חושש שעמיתי מיהר קצת לגבש את מסקנותיו," אמר.

"אבל הוא צודק. הו! אני יודעת שהוא צודק. ג'יימס מעולם לא עשה את זה. ולגבי המריבה שלו עם אביו, אני בטוחה שהסיבה שהוא לא רצה לדבר עליה עם חוקר מקרי המוות הייתה שאני הייתי מעורבת בה."

"באיזו דרך?" שאל הולמס.

"זה לא זמן שאסתיר משהו. לג'יימס ולאביו היו הרבה מחלוקות בגללי. מר מקארתי רצה מאוד שיהיו נישואים בינינו. ג'יימס ואני תמיד אהבנו זה את זה כמו אח ואחות. אבל כמובן הוא צעיר ועוד ראה מעט מאוד מהחיים, ו... ו... נו, הוא באופן טבעי לא רצה לעשות שום דבר כזה עדיין. אז היו מריבות, וזו, אני בטוחה, הייתה אחת מהן."

"ואביך?" שאל הולמס. "הוא היה בעד איחוד כזה?"

"לא, גם הוא התנגד לזה. אף אחד חוץ ממר מקארתי לא היה בעד." סומק מהיר חלף על פניה הרעננות והצעירות כשהולמס שלח בה אחד ממבטיו החדים והשואלים.

"תודה על המידע הזה," אמר. "אוכל לראות את אביך אם אבוא מחר?"

"אני חוששת שהרופא לא ירשה."

"הרופא?"

"כן, לא שמעת? אבא המסכן לא היה חזק כבר שנים, אבל זה שבר אותו לגמרי. הוא שוכב במיטה, וד"ר ווילוס אומר שהוא הרוס ושמערכת העצבים שלו מנופצת. מר מקארתי היה האדם היחיד בחיים שהכיר את אבא בימים הישנים בוויקטוריה."

"הא! בוויקטוריה! זה חשוב."

"כן, במכרות."

"בדיוק. במכרות הזהב, שבהם, כפי שאני מבין, עשה מר טרנר את כספו."

"כן, בהחלט."

"תודה, העלמה טרנר. עזרת לי עזרה של ממש."

"תספר לי אם יהיו לך חדשות מחר. בלי ספק תלך לכלא לראות את ג'יימס. הו, אם תלך, מר הולמס, תגיד לו שאני יודעת שהוא חף מפשע."

"אגיד, העלמה טרנר."

"אני חייבת ללכת הביתה עכשיו, כי אבא חולה מאוד, והוא מתגעגע אליי כל כך אם אני עוזבת אותו. שלום, ושאלוהים יעזור לך במשימתך." היא מיהרה החוצה מהחדר באותה פזיזות שבה נכנסה, ושמענו את גלגלי הכרכרה שלה מקרקשים במורד הרחוב.

"אני מתבייש בך, הולמס," אמר לסטרייד בכבוד אחרי כמה דקות של שתיקה. "למה שתעורר תקוות שאתה בטוח שתאכזב? אני לא רך לב במיוחד, אבל אני קורא לזה אכזרי."

"אני חושב שאני רואה את הדרך לנקות את ג'יימס מקארתי," אמר הולמס. "יש לך היתר לראות אותו בכלא?"

"כן, אבל רק בשבילך ובשבילי."

"אז אשקול מחדש את ההחלטה שלי לגבי יציאה. יש לנו עוד זמן לתפוס רכבת להרפורד ולראות אותו הלילה?"

"בשפע."

"אז בוא נעשה את זה. ווטסון, אני חושש שתמצא את זה משעמם מאוד, אבל אהיה בחוץ רק שעתיים."

הלכתי איתם עד התחנה, ואחר כך שוטטתי ברחובות העיירה הקטנה, ולבסוף חזרתי למלון, שם שכבתי על הספה וניסיתי לעניין את עצמי ברומן זול בכריכה צהובה. אבל העלילה העלובה של הסיפור הייתה כל כך דלה לעומת התעלומה העמוקה שבה גיששנו, ומצאתי שתשומת ליבי נודדת כל כך כל הזמן מהבדיון לעובדה, שלבסוף זרקתי אותו לצד השני של החדר ומסרתי את עצמי לגמרי לשקילת אירועי היום.

נניח שסיפורו של הבחור האומלל הזה היה אמת לגמרי. אז איזה דבר שטני, איזה אסון בלתי צפוי ויוצא דופן לגמרי, יכול היה לקרות בין הרגע שבו נפרד מאביו לבין הרגע שבו, כשהצעקות משכו אותו בחזרה, מיהר לתוך הקרחת? זה היה משהו נורא וקטלני. מה זה יכול היה להיות? האם טבע הפציעות לא יגלה משהו לאינסטינקטים הרפואיים שלי? צלצלתי בפעמון וביקשתי את העיתון המחוזי השבועי, שהכיל דיווח מילה במילה על חקירת סיבת המוות.

בעדות המנתח נאמר שהשליש האחורי של עצם הקודקוד השמאלית והחצי השמאלי של עצם העורף נופצו במכה כבדה מכלי קהה. סימנתי את המקום על ראשי. ברור שמכה כזאת חייבת הייתה להינחת מאחור. זה היה במידה מסוימת לטובת הנאשם, כי כשנראה מתקוטט, הוא עמד פנים אל פנים מול אביו. ובכל זאת, זה לא הכריע הרבה, כי ייתכן שהאיש המבוגר הפנה את גבו לפני שהמכה נחתה. ובכל זאת, אולי כדאי להפנות לזה את תשומת ליבו של הולמס.

אחר כך היה הרמז הגוסס המוזר לעכברוש. מה זה יכול לומר? זו לא יכולה להיות הזיה. אדם שמת ממכה פתאומית לא נוטה בדרך כלל להזות. לא, סביר יותר שזה ניסיון להסביר איך נפגש עם גורלו. אבל על מה זה יכול להצביע? שברתי את הראש כדי למצוא הסבר אפשרי. ואחר כך התקרית של הבד האפור שראה מקארתי הצעיר. אם זה נכון, הרוצח חייב היה להפיל חלק מלבושו, כנראה את המעיל שלו, בבריחתו, והיה לו האומץ לחזור ולקחת אותו ברגע שבו הבן כרע, וגבו מופנה, במרחק של פחות מעשרה צעדים. איזו רקמה של תעלומות ושל דברים בלתי סבירים היה כל העניין! לא תמהתי על דעתו של לסטרייד. ובכל זאת הייתה לי אמונה כה רבה בתובנה של שרלוק הולמס, שלא יכולתי לאבד תקווה כל עוד כל עובדה חדשה נראתה כמחזקת את שכנועו בחפותו של מקארתי הצעיר.

היה מאוחר כששרלוק הולמס חזר. הוא חזר לבד, כי לסטרייד התאכסן בעיירה.

"הברומטר עדיין גבוה מאוד," העיר כשהתיישב. "חשוב שלא ירד גשם לפני שנוכל לעבור על השטח. מצד שני, אדם צריך להיות במיטבו ובחדות המרבית שלו לעבודה עדינה כזאת, ולא רציתי לעשות אותה כשאני עייף ממסע ארוך. ראיתי את מקארתי הצעיר."

"ומה למדת ממנו?"

"שום דבר."

"הוא לא יכול היה לשפוך אור?"

"בכלל לא. בשלב מסוים נטיתי לחשוב שהוא יודע מי עשה את זה ומגן עליו או עליה. אבל אני משוכנע עכשיו שהוא נבוך כמו כל אחד אחר. הוא לא בחור מהיר תפיסה במיוחד, אף שנאה למראה, ואני חושב, בעל לב טוב."

"אני לא יכול להעריץ את טעמו," העירותי, "אם באמת עובדה היא שהוא התנגד לנישואים עם גברת צעירה מקסימה כמו העלמה טרנר הזאת."

"אה, בזה תלוי סיפור כואב למדי. הבחור הזה מאוהב בה בטירוף, בשיגעון. אבל לפני כשנתיים, כשהיה רק נער, ולפני שבאמת הכיר אותה, כי היא הייתה חמש שנים בפנימייה, מה עושה האידיוט? נופל לציפורניה של מוזגת בפאב בבריסטול, ומתחתן איתה בלשכת רישום נישואים. אף אחד לא יודע מילה על העניין. אבל אתה יכול לדמיין כמה מטריף זה חייב להיות בשבילו, שנוזפים בו על כך שאינו עושה את מה שהיה נותן את עיניו כדי לעשות, אבל יודע שזה בלתי אפשרי לחלוטין. בדיוק טירוף מהסוג הזה גרם לו להרים את ידיו באוויר כשאביו, בפגישתם האחרונה, דחק בו להציע נישואים לעלמה טרנר. מצד שני, לא היו לו אמצעים לפרנס את עצמו, ואביו, שלפי כל הדיווחים היה איש קשה מאוד, היה זונח אותו לגמרי אילו ידע את האמת. עם אשתו המוזגת הוא בילה את שלושת הימים האחרונים בבריסטול, ואביו לא ידע איפה הוא. סמן את הנקודה הזאת. היא חשובה.

"אבל מהרע יצא טוב. כי המוזגת, כשגילתה מהעיתונים שהוא בצרה רצינית ושסביר שייתלה, זנחה אותו לגמרי, וכתבה לו שיש לה כבר בעל במספנה בברמודה, כך שבאמת אין שום קשר ביניהם. אני חושב שהחדשה הזאת ניחמה את מקארתי הצעיר על כל מה שסבל."

"אבל אם הוא חף מפשע, מי עשה את זה?"

"אה! מי? אני מפנה את תשומת ליבך במיוחד לשתי נקודות. האחת, שלנרצח הייתה פגישה עם מישהו ליד הבריכה, ושהמישהו הזה לא יכול היה להיות בנו, כי בנו היה רחוק, והוא לא ידע מתי יחזור. השנייה, ששמעו את הנרצח קורא 'קואי!' לפני שידע שבנו חזר. אלה הנקודות המכריעות שבהן המקרה תלוי. ועכשיו בוא נדבר על ג'ורג' מרדית', אם תרצה, ונשאיר את כל העניינים הקטנים למחר."

לא ירד גשם, כפי שהולמס ניבא, והבוקר עלה בהיר ונטול עננים. בתשע לסטרייד בא לקחת אותנו עם הכרכרה, ויצאנו לדרך לחוות הת'רלי ולבריכת בוסקום.

"יש חדשות רציניות הבוקר," העיר לסטרייד. "אומרים שמר טרנר, מהאחוזה, חולה כל כך שהתייאשו מחייו."

"איש מבוגר, אני מניח?" אמר הולמס.

"כבן שישים. אבל בריאותו התערערה בגלל חייו מעבר לים, והוא חלש כבר זמן מה. העסק הזה השפיע עליו רע מאוד. הוא היה חבר ותיק של מקארתי, ואני יכול להוסיף, גם נדיב גדול כלפיו, כי למדתי שהוא נתן לו את חוות הת'רלי בלי שכר דירה."

"באמת! זה מעניין," אמר הולמס.

"אה, כן! במאה דרכים אחרות הוא עזר לו. כל מי שכאן מדבר על טוב ליבו אליו."

"באמת! האם לא נראה לך קצת משונה שמקארתי הזה, שנראה שהיה לו מעט משלו, ושהיה חב כל כך לטרנר, עדיין דיבר על חיתון בנו עם בתו של טרנר, שהיא כנראה יורשת האחוזה, ובצורה כל כך בטוחה בעצמה, כאילו זה רק עניין של הצעה וכל השאר יבוא? זה עוד יותר מוזר, כי אנחנו יודעים שטרנר עצמו התנגד לרעיון. הבת אמרה לנו את זה. אינך מסיק מזה משהו?"

"הגענו להסקות ולמסקנות," אמר לסטרייד, וקרץ אליי. "קשה לי מספיק להתמודד עם עובדות, הולמס, בלי לעוף אחרי תיאוריות ודמיונות."

"אתה צודק," אמר הולמס בצניעות. "באמת קשה לך מאוד להתמודד עם העובדות."

"בכל אופן, תפסתי עובדה אחת שנראה שלך קשה לתפוס," ענה לסטרייד בחום מסוים.

"והיא..."

"שמקארתי האב מצא את מותו בידי מקארתי הבן, ושכל התיאוריות להפך הן הבל גמור."

"נו, אור ירח הוא דבר בהיר יותר מערפל," אמר הולמס וצחק. "אבל אני טועה מאוד אם זו לא חוות הת'רלי משמאל."

"כן, זו היא." זה היה מבנה רחב ונוח למראה, בן שתי קומות, עם גג צפחה, וכתמים צהובים גדולים של חזזית על הקירות האפורים. אבל התריסים המוגפים והארובות שלא עלה מהן עשן נתנו לו מראה מוכה, כאילו משקל הזוועה הזאת עדיין מונח עליו בכבדות. דפקנו בדלת, והמשרתת, לבקשת הולמס, הראתה לנו את המגפיים שאדונה נעל בזמן מותו, וגם זוג של הבן, אף שלא הזוג שנעל אז. אחרי שמדד אותם בקפידה רבה משבע או שמונה נקודות שונות, הולמס ביקש שיובילו אותו לחצר, ומשם הלכנו כולנו בשביל המתפתל שהוביל לבריכת בוסקום.

שרלוק הולמס השתנה לגמרי כשהיה על עקבות ריח כזה. אנשים שהכירו רק את ההוגה והלוגיקן השקט מרחוב בייקר לא היו מזהים אותו. פניו הסמיקו והתכהו. גבותיו נמשכו לשני קווים שחורים וקשים, ועיניו בהקו מתחתן בברק של פלדה. פניו היו מורכנות כלפי מטה, כתפיו שחוחות, שפתיו קפוצות, והוורידים בלטו כמו חבלים בצווארו הארוך והשרירי. נחיריו נראו מתרחבים בתאווה חייתית טהורה לציד, ומוחו היה מרוכז כל כך בעניין שלפניו, ששאלה או הערה נפלו על אוזניו בלי שישים לב, או לכל היותר עוררו נהמה קצרה וחסרת סבלנות בתשובה.

במהירות ובשתיקה הוא עשה את דרכו בשביל שעבר באחו, וכך דרך היערות לבריכת בוסקום. זו הייתה קרקע לחה וביצתית, כמו כל האזור, והיו סימנים של רגליים רבות, גם על השביל וגם בעשב הקצר שגבל בו משני צידיו. לפעמים הולמס מיהר קדימה, לפעמים עצר במקום, ופעם אחת עשה עיקוף קטן לתוך האחו. לסטרייד ואני הלכנו מאחוריו, הבלש אדיש ומזלזל, ואילו אני התבוננתי בידידי בעניין שנבע מהשכנוע שכל אחת מפעולותיו מכוונת למטרה מוגדרת.

בריכת בוסקום, שהיא משטח מים קטן מוקף קני סוף ברוחב כארבעים וחמישה מטרים, נמצאת בגבול בין חוות הת'רלי לבין הפארק הפרטי של מר טרנר העשיר. מעל היערות שגבלו בה בצד השני יכולנו לראות את הצריחים האדומים והבולטים שסימנו את מקום מגוריו של בעל הקרקעות העשיר. בצד הת'רלי של הבריכה היערות היו סבוכים מאוד, והייתה רצועה צרה של עשב ספוג ברוחב עשרים צעדים בין שולי העצים לבין קני הסוף שגבלו באגם. לסטרייד הראה לנו את המקום המדויק שבו נמצאה הגופה. ובאמת, הקרקע הייתה כל כך לחה, שיכולתי לראות בבירור את הסימנים שהשאירה נפילתו של האיש המוכה. להולמס, כפי שיכולתי לראות מפניו הלהוטות ומעיניו המציצות, היו עוד הרבה מאוד דברים לקרוא על העשב הרמוס. הוא רץ סביב, כמו כלב שקולט ריח, ואז פנה לחברי.

"בשביל מה נכנסת לבריכה?" שאל.

"חיטטתי בה עם מגרפה. חשבתי שאולי יש שם נשק כלשהו או עקבה אחרת. אבל איך לכל הרוחות..."

"אה, טוט, טוט! אין לי זמן! הרגל השמאלית שלך עם הסיבוב פנימה נמצאת בכל מקום. חפרפרת הייתה יכולה לעקוב אחריה, ושם היא נעלמת בין קני הסוף. הו, כמה פשוט היה הכל אילו הייתי כאן לפני שהם באו כמו עדר תאואים והתפלשו על כל המקום. כאן באה הקבוצה עם שומר הבית, והם כיסו את כל העקבות בטווח של שניים או שלושה מטרים מסביב לגופה. אבל הנה שלושה מסלולים נפרדים של אותן רגליים." הוא שלף זכוכית מגדלת ונשכב על מעיל הגשם שלו כדי לראות טוב יותר, מדבר כל הזמן יותר לעצמו מאשר אלינו.

"אלה רגליו של מקארתי הצעיר. פעמיים הוא הלך, ופעם אחת רץ מהר, כך שהסוליות מסומנות עמוק והעקבים בקושי נראים. זה תומך בסיפור שלו. הוא רץ כשראה את אביו על הארץ. ואז הנה רגלי האב כשצעד הלוך ושוב. מה זה, אם כך? זה קת הרובה כשהבן עמד והקשיב. וזה? הה, הה! מה יש לנו כאן? קצות אצבעות! קצות אצבעות! ומרובעות, מגפיים יוצאי דופן לגמרי! הם באים, הם הולכים, הם באים שוב, כמובן, זה היה בשביל הגלימה. עכשיו, מאיפה הם באו?"

הוא רץ הלוך ושוב, לפעמים מאבד, לפעמים מוצא את המסלול, עד שהיינו עמוק בתוך שולי היער ובצל של אשור גדול, העץ הגדול ביותר בסביבה. הולמס עקב אחר דרכו לצידו השני, ונשכב שוב על פניו בקריאת סיפוק קטנה. הרבה זמן הוא נשאר שם, הופך עלים וזרדים יבשים, אוסף את מה שנראה לי כמו אבק לתוך מעטפה, ובוחן בזכוכית המגדלת שלו לא רק את האדמה, אלא אפילו את קליפת העץ ככל שיכול היה להגיע. אבן משוננת הייתה מונחת בין הטחב, וגם אותה הוא בחן בקפידה ושמר. אחר כך הלך בשביל דרך היער עד שהגיע לדרך הראשית, ושם אבדו כל העקבות.

"זה היה מקרה מעניין במידה ניכרת," העיר, כשחזר להתנהגותו הטבעית. "אני משער שהבית האפור הזה מימין הוא בית השומר. אני חושב שאכנס ואחליף מילה עם מורן, ואולי אכתוב פתק קטן. אחרי שאעשה את זה, נוכל לנסוע בחזרה לארוחת הצהריים שלנו. אתם יכולים ללכת לכרכרה, ואני אצטרף אליכם בקרוב."

עברו כעשר דקות לפני שחזרנו לכרכרה שלנו ונסענו בחזרה לרוס, והולמס עדיין נושא איתו את האבן שהרים ביער.

"זה אולי יעניין אותך, לסטרייד," העיר, והושיט אותה. "הרצח בוצע בה."

"אני לא רואה שום סימנים."

"אין שום סימנים."

"אז איך אתה יודע?"

"העשב צמח מתחתיה. היא הייתה מונחת שם רק כמה ימים. לא היה שום סימן למקום שממנו נלקחה. היא תואמת את הפציעות. אין שום סימן לנשק אחר."

"והרוצח?"

"הוא איש גבוה, שמאלי, צולע ברגל ימין, נועל מגפי ציד בעלי סוליות עבות וגלימה אפורה, מעשן סיגרים הודיים, משתמש בפומית לסיגרים, ונושא בכיסו אולר קהה. יש כמה סימנים נוספים, אבל אלה אולי יספיקו כדי לעזור לנו בחיפוש."

לסטרייד צחק. "אני חושש שאני עדיין ספקן," אמר.

"תיאוריות הן דבר טוב מאוד, אבל יש לנו עסק עם חבר מושבעים בריטי עקשן."

"נראה," ענה הולמס בשלווה. "אתה תעבוד בשיטה שלך, ואני אעבוד בשלי. אהיה עסוק אחר הצהריים, וכנראה אחזור ללונדון ברכבת של הערב."

"ותשאיר את התיק שלך לא גמור?"

"לא, גמור."

"אבל התעלומה?"

"היא נפתרה."

"מי היה הפושע, אם כך?"

"הג'נטלמן שתיארתי."

"אבל מי הוא?"

"בוודאי לא יהיה קשה לגלות. זו לא סביבה מאוכלסת כל כך."

לסטרייד משך בכתפיו. "אני איש מעשי," אמר, "ואני באמת לא יכול להתחייב להסתובב בכל המחוז ולחפש ג'נטלמן שמאלי עם רגל צולעת. הייתי נעשה צחוק בסקוטלנד יארד."

"בסדר," אמר הולמס בשקט. "נתתי לך את ההזדמנות. הנה מקום הלינה שלך. שלום. אשלח לך שורה לפני שאעזוב."

אחרי שהשארנו את לסטרייד בחדריו, נסענו למלון שלנו, שם מצאנו ארוחת צהריים על השולחן. הולמס היה שקט ושקוע במחשבות, עם הבעה כאובה על פניו, כמו מי שמוצא את עצמו במצב מביך.

"תשמע, ווטסון," אמר כשפינו את השולחן, "שב רק בכיסא הזה ותן לי להטיף לך קצת. אני לא בדיוק יודע מה לעשות, והייתי מעריך את עצתך. הדלק סיגר ותן לי להסביר."

"בבקשה, הסבר."

"ובכן, כששוקלים את המקרה הזה, יש שתי נקודות בסיפורו של מקארתי הצעיר שבלטו לשנינו מיד, אף שהן הרשימו אותי לטובתו ואותך לרעתו. האחת הייתה העובדה שאביו, לפי גרסתו, קרא 'קואי!' לפני שראה אותו. השנייה הייתה הרמז הגוסס המוזר שלו לעכברוש. הוא מלמל כמה מילים, אתה מבין, אבל זה כל מה שקלטה אוזנו של הבן. ובכן, מהנקודה הכפולה הזאת המחקר שלנו חייב להתחיל, ונתחיל אותו בהנחה שמה שהבחור אומר הוא אמת מוחלטת."

"מה עם ה'קואי!' הזה, אם כך?"

"נו, ברור שהוא לא יכול היה להיות מיועד לבן. הבן, ככל שידע, היה בבריסטול. זה היה מקרה גרידא שהוא היה בטווח שמיעה. ה'קואי!' נועד למשוך את תשומת הלב של מי שהייתה לו איתו הפגישה. אבל 'קואי' היא קריאה אוסטרלית מובהקת, ומשתמשים בה בין אוסטרלים. יש הנחה חזקה שהאדם שמקארתי ציפה לפגוש בבריכת בוסקום היה מישהו שהיה באוסטרליה."

"ומה עם העכברוש, אם כך?"

שרלוק הולמס הוציא מכיסו נייר מקופל ושיטח אותו על השולחן. "זו מפה של מושבת ויקטוריה," אמר. "הברקתי לבריסטול בשבילה אתמול בלילה." הוא הניח את ידו על חלק מהמפה. "מה אתה קורא?"

"ראט," קראתי.

"ועכשיו?" הוא הרים את ידו.

"באלאראט."

"בדיוק. זו המילה שהאיש אמר, ובנו קלט רק את ההברה האחרונה שלה, שבאנגלית פירושה עכברוש. הוא ניסה לומר את שם הרוצח שלו. פלוני, מבאלאראט."

"זה נפלא!" קראתי.

"זה ברור. ועכשיו, אתה מבין, צמצמתי את השדה במידה ניכרת. החזקה בבגד אפור הייתה נקודה שלישית, שאם מקבלים את דברי הבן כנכונים, הייתה ודאית. עברנו עכשיו מערפול גרידא לתפיסה מוגדרת של אוסטרלי מבאלאראט עם גלימה אפורה."

"בהחלט."

"ושמרגיש בבית באזור, כי אל הבריכה אפשר להגיע רק דרך החווה או דרך האחוזה, שבהן זרים בקושי יכולים לשוטט."

"בדיוק."

"אחר כך בא המסע שלנו היום. בבדיקת השטח השגתי את הפרטים הקטנים שנתתי לאותו טיפש, לסטרייד, על אישיותו של הפושע."

"אבל איך השגת אותם?"

"אתה מכיר את השיטה שלי. היא מבוססת על התבוננות בפרטים קטנים."

"את גובהו אני יודע שאפשר לשפוט בערך לפי אורך הצעד שלו. גם את המגפיים שלו אפשר לזהות לפי העקבות שלהם."

"כן, הם היו מגפיים מיוחדים."

"אבל הצליעה שלו?"

"טביעת רגלו הימנית הייתה תמיד פחות ברורה מהשמאלית. הוא שם עליה פחות משקל. למה? כי הוא צלע, הוא היה נכה."

"אבל זה שהוא שמאלי?"

"אתה עצמך התרשמת מטבע הפגיעה כפי שתועדה על ידי המנתח בחקירה. המכה הונחתה מאחור ישירות, ובכל זאת הייתה בצד שמאל. ובכן, איך זה יכול להיות, אלא אם כן בידי אדם שמאלי? הוא עמד מאחורי העץ ההוא במהלך השיחה בין האב לבן. הוא אפילו עישן שם. מצאתי את האפר של סיגר, שהידע המיוחד שלי באפר טבק מאפשר לי לקבוע שהוא סיגר הודי. הקדשתי לזה, כפי שאתה יודע, מעט תשומת לב, וכתבתי מחקר קטן על האפר של 140 סוגים שונים של טבק למקטרת, לסיגרים ולסיגריות. אחרי שמצאתי את האפר, הסתכלתי סביבי וגיליתי את הבדל בין הטחב, במקום שבו זרק אותו. זה היה סיגר הודי, מהסוג שמגולגל ברוטרדם."

"והפומית לסיגרים?"

"יכולתי לראות שהקצה לא היה בפיו. לכן הוא השתמש בפומית. הקצה נחתך, לא ננשך, אבל החתך לא היה נקי, אז הסקתי אולר קהה."

"הולמס," אמרתי, "פרשת רשת סביב האיש הזה שממנה הוא לא יכול לברוח, והצלת חיי אדם חף מפשע באמת, כאילו חתכת את החבל שתלה אותו. אני רואה לאן כל זה מצביע. האשם הוא..."

"מר ג'ון טרנר," קרא המלצר של המלון, כשפתח את דלת הסלון שלנו והכניס מבקר.

האיש שנכנס היה דמות מוזרה ומרשימה. צעדו האיטי והצולע וכתפיו השחוחות נתנו מראה של תשישות זקנה, ובכל זאת תווי פניו הקשים, החרושים עמוק והמחוספסים, וגפיו העצומות הראו שיש לו כוח יוצא דופן של גוף ושל אופי. זקנו הסבוך, שערו האפרפר, וגבותיו הבולטות והשמוטות התחברו יחד ונתנו להופעתו אווירה של כבוד ועוצמה. אבל פניו היו לבנות כאפר, ושפתיו ופינות נחיריו היו נגועות בגוון כחלחל. היה ברור לי במבט אחד שהוא נתון בציפורניה של מחלה כרונית וקטלנית.

"בבקשה, שב על הספה," אמר הולמס בעדינות. "קיבלת את הפתק שלי?"

"כן, שומר הבית העלה אותו. אמרת שאתה רוצה לראות אותי כאן כדי להימנע משערורייה."

"חשבתי שאנשים ידברו אם אבוא לאחוזה."

"ולמה רצית לראות אותי?" הוא הביט בחברי בייאוש בעיניו העייפות, כאילו השאלה שלו כבר נענתה.

"כן," אמר הולמס, ענה למבט יותר מאשר למילים. "זה כך. אני יודע הכל על מקארתי."

הזקן קבר את פניו בידיו. "אלוהים, עזור לי!" קרא. "אבל לא הייתי נותן לבחור הצעיר להיפגע. אני נותן לך את המילה שלי שהייתי מדבר אילו זה היה הולך נגדו בבית המשפט המחוזי."

"אני שמח לשמוע אותך אומר את זה," אמר הולמס ברצינות.

"הייתי מדבר עכשיו אילולא הבת היקרה שלי. זה ישבור את ליבה. זה ישבור את ליבה כשתשמע שנעצרתי."

"ייתכן שזה לא יגיע לכך," אמר הולמס.

"מה?"

"אינני סוכן רשמי. אני מבין שבתך היא שביקשה שאהיה כאן, ואני פועל לטובתה. אבל את מקארתי הצעיר חייבים לשחרר."

"אני אדם גוסס," אמר טרנר הזקן. "יש לי סוכרת כבר שנים. הרופא שלי אומר שזו שאלה אם אחיה חודש. ובכל זאת הייתי מעדיף למות תחת קורת הגג שלי מאשר בבית הכלא."

הולמס קם והתיישב ליד השולחן, עם העט שלו ביד וצרור נייר לפניו. "רק ספר לנו את האמת," אמר. "אני ארשום את העובדות. אתה תחתום, ווטסון כאן יוכל להעיד. ואז אוכל להציג את ההודאה שלך במקרה הקיצוני ביותר, כדי להציל את מקארתי הצעיר. אני מבטיח לך שלא אשתמש בה אלא אם כן יהיה בה צורך מוחלט."

"זה גם טוב," אמר הזקן. "זו שאלה אם אחיה עד מושב בית המשפט, אז זה משנה לי מעט. אבל הייתי רוצה לחסוך מאליס את ההלם. ועכשיו אבהיר לכם את הדבר. הוא התרחש לאורך זמן רב, אבל לא ייקח לי הרבה זמן לספר.

"לא הכרתם את המת הזה, מקארתי. הוא היה שטן בהתגלמותו. אני אומר לכם את זה. שאלוהים ישמור אתכם מציפורניו של אדם כמוהו. אחיזתו הייתה עליי עשרים שנה, והוא הרס את חיי. אספר לכם קודם איך נפלתי לכוחו.

"זה היה בתחילת שנות השישים, בשדות הזהב. הייתי אז בחור צעיר, חם מזג ופזיז, מוכן לשלוח יד בכל דבר. נפלתי בין חברים רעים, התחלתי לשתות, לא היה לי מזל עם החלקה שלי, יצאתי לשיחים, ובמילה אחת נעשיתי מה שהייתם קוראים כאן שודד דרכים. היינו שישה, וחיינו חיים פראיים וחופשיים, שודדים חווה מדי פעם, או עוצרים את העגלות בדרך לשדות הזהב. 'ג'ק השחור מבאלאראט' היה השם שבו נקראתי, והקבוצה שלנו עדיין זכורה במושבה בשם 'כנופיית באלאראט'.

"יום אחד שיירת זהב ירדה מבאלאראט למלבורן, וארבנו לה ותקפנו אותה. היו שישה שוטרים רכובים ושישה מאיתנו, כך שזה היה צמוד, אבל רוקנו ארבעה מהאוכפים שלהם במטח הראשון. אבל שלושה מהבחורים שלנו נהרגו לפני שהשגנו את השלל. הצמדתי את האקדח שלי לראשו של נהג העגלה, שהיה האיש הזה עצמו, מקארתי. הלוואי, אלוהים, שהייתי יורה בו אז. אבל חסתי עליו, אף שראיתי את עיניו הקטנות והרעות נעוצות בפניי, כאילו כדי לזכור כל תו. ברחנו עם הזהב, נעשינו אנשים עשירים, ועשינו את דרכנו לאנגליה בלי שחשדו בנו.

"שם נפרדתי מחבריי הישנים והחלטתי להשתקע בחיים שקטים ומכובדים. קניתי את האחוזה הזאת, שבמקרה עמדה למכירה, והתחלתי לעשות קצת טוב בכסף שלי, כדי לכפר על הדרך שבה הרווחתי אותו. גם התחתנתי, ואף שאשתי מתה צעירה, היא השאירה לי את אליס הקטנה והיקרה שלי. גם כשהייתה רק תינוקת, נראה שידה הקטנטנה הובילה אותי בדרך הנכונה כמו ששום דבר אחר לא עשה אי פעם. במילה אחת, פתחתי דף חדש ועשיתי כמיטב יכולתי לכפר על העבר. הכל הלך טוב, כשמקארתי שם עליי את ידו.

"נסעתי לעיר בעניין השקעה, ופגשתי אותו ברחוב ריג'נט, כמעט בלי מעיל על גבו ובלי נעל לרגלו.

"'הנה אנחנו, ג'ק,' הוא אומר, ונוגע בזרועי. 'נהיה לך טובים כמו משפחה. אנחנו שניים, אני והבן שלי, ואתה יכול לפרנס אותנו. אם לא... אנגליה היא ארץ יפה ושומרת חוק, ותמיד יש שוטר בטווח קריאה.'

"נו, הם באו למערב המדינה, לא הייתה דרך להיפטר מהם, ושם הם גרים מאז בלי שכר דירה על האדמה הכי טובה שלי. לא הייתה לי מנוחה, לא שלווה, לא שכחה. לאן שלא פניתי, היו שם פניו הערמומיות והמחייכות ליד המרפק שלי. זה החמיר כשאליס גדלה, כי הוא ראה מהר שאני פוחד יותר שהיא תדע את העבר שלי מאשר מהמשטרה. מה שהוא רצה, היה חייב לקבל, ומה שזה לא היה, נתתי לו בלי לשאול: אדמה, כסף, בתים, עד שבסוף הוא ביקש דבר שלא יכולתי לתת. הוא ביקש את אליס.

"הבן שלו, אתם מבינים, גדל, וכך גם הבת שלי. ומכיוון שהיה ידוע שבריאותי חלשה, נראה לו מהלך מצוין שהבחור שלו ייכנס לכל הרכוש. אבל שם עמדתי איתן. לא רציתי שהזרע הארור שלו יתערבב בשלי. לא שהייתה לי איזו סלידה מהבחור, אבל הדם שלו זרם בו, וזה הספיק. עמדתי איתן. מקארתי איים. התרסתי נגדו שיעשה את הגרוע ביותר. היינו אמורים להיפגש ליד הבריכה, באמצע הדרך בין הבתים שלנו, כדי לדבר על זה.

"כשירדתי לשם, מצאתי אותו מדבר עם בנו, אז עישנתי סיגר וחיכיתי מאחורי עץ עד שיהיה לבד. אבל כשהקשבתי לדבריו, כל מה שהיה שחור ומר בי נראה כאילו עולה למעלה. הוא דחק בבנו להתחתן עם בתי, בהתחשבות מועטה כל כך במה שהיא עשויה לחשוב, כאילו הייתה זונה מהרחוב. זה שיגע אותי לחשוב שאני וכל מה שיקר לי ביותר נמצאים בכוחו של אדם כזה. האם לא יכולתי לנתק את הקשר? כבר הייתי אדם גוסס ונואש. אף שצלול בשכלי וחזק למדי בגופי, ידעתי שגורלי נחתם. אבל הזיכרון שלי והבת שלי! את שניהם אפשר היה להציל, אילו רק יכולתי להשתיק את הלשון המטונפת הזאת. עשיתי את זה, מר הולמס. הייתי עושה את זה שוב. עמוק ככל שחטאתי, חייתי חיים של ייסורים כדי לכפר על כך. אבל שבתי תסתבך באותה רשת שהחזיקה אותי, זה היה יותר ממה שיכולתי לסבול. הפלתי אותו ללא יותר חרטה מאשר אילו היה איזו חיה מטונפת וארסית. הצעקה שלו החזירה את בנו. אבל אני כבר הגעתי למחסה של היער, אף שנאלצתי לחזור להביא את הגלימה שהפלתי בבריחתי. זה הסיפור האמיתי, רבותיי, של כל מה שקרה."

"נו, לא לי לשפוט אותך," אמר הולמס, כשהזקן חתם על ההצהרה שנוסחה. "אני מתפלל שלעולם לא נועמד בפני פיתוי כזה."

"אני מתפלל שלא, אדוני. ומה אתה מתכוון לעשות?"

"לאור בריאותך, כלום. אתה עצמך מודע לכך שבקרוב תצטרך לתת את הדין על מעשך בבית משפט גבוה יותר מבית המשפט המחוזי. אשמור את ההודאה שלך, ואם מקארתי יורשע, אאלץ להשתמש בה. אם לא, היא לעולם לא תיראה בעין אנוש. והסוד שלך, בין שתהיה חי ובין שתהיה מת, יהיה בטוח איתנו."

"אם כך, היה שלום," אמר הזקן בחגיגיות. "ערש הדווי שלכם, כשיגיע, יהיה קל יותר בזכות המחשבה על השלווה שנתתם לשלי." מתנודד ורועד בכל גופו הענק, הוא מעד לאט החוצה מהחדר.

"אלוהים, עזור לנו!" אמר הולמס אחרי שתיקה ארוכה. "למה הגורל משחק תעלולים כאלה עם תולעים מסכנות וחסרות אונים? אני אף פעם לא שומע על מקרה כמו זה בלי לחשוב על המילים של בקסטר, ולומר: 'שם, אלמלא חסד האל, הולך שרלוק הולמס.'"

ג'יימס מקארתי זוכה בבית המשפט המחוזי בזכות מספר טענות שהולמס ניסח והגיש לסנגור. טרנר הזקן חי שבעה חודשים אחרי הפגישה שלנו, אבל עכשיו הוא מת. ויש כל סיכוי שהבן והבת יחיו יחד באושר, בלי לדעת על הענן השחור שמונח על עברם.