בים, לפני הרבה הרבה זמן, הו אהובתי היקרה, היה לווייתן, והוא אכל דגים. הוא אכל את כוכב הים ואת דג החרב, ואת הסרטן ואת הסנפירן, ואת הפוטית ואת הקרפיון, ואת הטריגון ואת בת זוגו, ואת המקרל ואת הזאבון, ואת הצלופח המתפתל־מסתלסל־מסתובב באמת ובתמים. את כל הדגים שמצא בכל הים הוא אכל בפה שלו, ככה! עד שלבסוף נשאר בכל הים רק דג קטן אחד, והוא היה דג פיקח קטן, והוא שחה קצת מאחורי האוזן הימנית של הלווייתן, כדי שלא יקרה לו שום רע. ואז הלווייתן נעמד על הזנב ואמר: "אני רעב." והדג הפיקח הקטן אמר בקול פיקח קטן: "לווייתן אציל ונדיב, האם טעמת פעם אדם?"
"לא," אמר הלווייתן. "איך זה?"
"טעים," אמר הדג הפיקח הקטן. "טעים, אבל גבשושי."
"אז תביא לי כמה," אמר הלווייתן, והקציף את הים בזנבו.
"אחד בכל פעם מספיק," אמר הדג הפיקח. "אם תשחה לקו רוחב חמישים צפון, קו אורך ארבעים מערב (זה כישוף), תמצא, יושב על רפסודה, באמצע הים, בלי שום בגד עליו חוץ ממכנסי ברזנט כחולים, זוג כתפיות (אסור לך לשכוח את הכתפיות, אהובתי היקרה) ואולר, מלח אחד ששרד אחרי שספינתו טבעה, שחובה עליי לומר לך בהגינות שהוא אדם בעל תושייה־ותבונה־לאין־קץ."
אז הלווייתן שחה ושחה לקו רוחב חמישים צפון, קו אורך ארבעים מערב, הכי מהר שיכול היה לשחות, ועל רפסודה, באמצע הים, בלי שום דבר ללבוש חוץ ממכנסי ברזנט כחולים, זוג כתפיות (את הכתפיות את צריכה לזכור במיוחד, אהובתי היקרה) ואולר, הוא מצא מלח אחד, יחיד ובודד, ששרד אחרי שספינתו טבעה, ושהיה מטבל את אצבעות רגליו במים. (הייתה לו רשות מאמא שלו להשתכשך, אחרת לא היה עושה את זה אף פעם, כי הוא היה אדם בעל תושייה־ותבונה־לאין־קץ.)
ואז הלווייתן פתח את פיו אחורה ואחורה ואחורה, עד שכמעט נגע בזנבו, ובלע את המלח, ואת הרפסודה שישב עליה, ואת מכנסי הברזנט הכחולים שלו, ואת הכתפיות (שאסור לך לשכוח), ואת האולר. את כולם הוא בלע אל תוך הארונות הפנימיים שלו, החמים והחשוכים, ואז הוא מצץ בשפתיו, ככה, והסתובב שלוש פעמים על הזנב.
אבל ברגע שהמלח, שהיה אדם בעל תושייה־ותבונה־לאין־קץ, מצא את עצמו באמת בתוך הארונות הפנימיים, החמים והחשוכים, של הלווייתן, הוא רקע ונתר, והלם ונחבט, וקיפץ ורקד, ודפק וטרק, והכה ונשך, וזינק וזחל, ושוטט ויילל, ודילג ונפל, ובכה ונאנח, וזחל וצרח, וצעד וקפץ, ורקד ריקודי מלחים במקומות שלא היה צריך, והלווייתן הרגיש אומלל ביותר. (שכחת את הכתפיות?)
אז הוא אמר לדג הפיקח: "האיש הזה גבשושי מאוד, וחוץ מזה הוא עושה לי שיהוק. מה לעשות?"
"תגיד לו לצאת," אמר הדג הפיקח.
אז הלווייתן קרא במורד גרונו שלו אל המלח: "צא החוצה ותתנהג יפה. יש לי שיהוקים."
"לא, לא!" אמר המלח. "לא כך, אלא אחרת לגמרי. קח אותי אל חוף מולדתי ואל הצוקים־הלבנים־של־אלביון, ואז אחשוב על זה." והוא התחיל לרקוד עוד יותר מקודם.
"כדאי לך לקחת אותו הביתה," אמר הדג הפיקח ללווייתן. "הייתי צריך להזהיר אותך שהוא אדם בעל תושייה־ותבונה־לאין־קץ."
אז הלווייתן שחה ושחה ושחה, בשני הסנפירים ובזנב, הכי חזק שיכול בגלל השיהוקים, ולבסוף ראה את חוף מולדתו של המלח ואת הצוקים־הלבנים־של־אלביון, והוא שעט עד חצי החוף, ופתח את פיו לרווחה ולרווחה ולרווחה, ואמר: "החלפה כאן לווינצ'סטר, אשואלוט, נשואה, קין ותחנות קו פיצ'בורג!" ובדיוק כשאמר "פיץ'", המלח יצא מפיו. אבל בזמן שהלווייתן שחה, המלח, שהיה באמת אדם בעל תושייה־ותבונה־לאין־קץ, לקח את האולר שלו וחתך את הרפסודה לסבכה קטנה ומרובעת, שכולה פסים שמצטלבים זה בזה, וקשר אותה חזק בכתפיות שלו (עכשיו את יודעת למה אסור היה לשכוח את הכתפיות!), וגרר את הסבכה הזאת, טוב וחזק, אל תוך גרונו של הלווייתן, ושם היא נתקעה! ואז הוא דקלם את החרוז שלהלן, ומכיוון שלא שמעת אותו, אספר לך אותו עכשיו:
בסבכה של עץ וחבל
נגמר לך כל האוכל!
כי המלח היה, חוץ מכל השאר, גם אירי, ואירים אוהבים חרוזים, גם כשהם לא ממש מתחרזים. והוא צעד החוצה אל החצץ שעל החוף, והלך הביתה אל אמו, שנתנה לו רשות לטבל את אצבעות רגליו במים. והוא התחתן וחי באושר ועושר עד עצם היום הזה. וגם הלווייתן. אבל מאותו יום ואילך, הסבכה שבגרונו, שלא יכול היה לא להשתעל אותה החוצה ולא לבלוע אותה פנימה, מנעה ממנו לאכול כל דבר חוץ מדגים קטנים מאוד, מאוד. וזו הסיבה שהלווייתנים של היום אף פעם לא אוכלים אנשים או ילדים או ילדות קטנות.
הדג הפיקח הקטן הלך והתחבא בבוץ שמתחת למפתני הדלתות של קו המשווה. הוא פחד שהלווייתן אולי כועס עליו.
המלח לקח את האולר הביתה. את מכנסי הברזנט הכחולים הוא לבש כשיצא אל החצץ שעל החוף. הכתפיות נשארו מאחור, את מבינה, כדי לקשור בהן את הסבכה. וזה הסוף של הסיפור ההוא.
כשהאשנבים בתא נעשים כהים וירוקים
בגלל הים שבחוץ;
כשהספינה עושה "ווֹפ" (עם נדנוד באמצע)
והמלצר נופל לתוך קערת המרק,
והמזוודות מתחילות להחליק;
כשהמטפלת שוכבת על הרצפה ערמה אחת,
ואמא אומרת לתת לה לישון בנחת,
ואף אחד לא מעיר, לא רוחץ ולא מלביש אותך,
אז תדעי (אם עוד לא ניחשת בעצמך):
הגעת ל"חמישים צפון וארבעים מערב!"