ועכשיו זה הסיפור הבא, והוא מספר איך קיבל הגמל את הדבשת הגדולה שלו.
בראשית השנים, כשהעולם היה חדש־כל־כך, והחיות רק התחילו לעבוד בשביל האדם, היה גמל, והוא גר באמצע מדבר מיילל, כי לא רצה לעבוד. וחוץ מזה, הוא בעצמו היה יללן. אז הוא אכל מקלות וקוצים ואשלים וחלבלובים ודרדרים, עצלן עד־כדי־יסורים. וכשמישהו דיבר אליו, הוא אמר "המפ!" רק "המפ!" ולא יותר.
עד מהרה בא אליו הסוס ביום שני בבוקר, עם אוכף על גבו ומתג בפיו, ואמר: "גמל, הו גמל, צא ובוא לדהור כמו כולנו."
"המפ!" אמר הגמל. והסוס הלך וסיפר לאדם.
עד מהרה בא אליו הכלב, עם מקל בפיו, ואמר: "גמל, הו גמל, בוא להביא ולסחוב כמו כולנו."
"המפ!" אמר הגמל. והכלב הלך וסיפר לאדם.
עד מהרה בא אליו השור, עם העול על צווארו, ואמר: "גמל, הו גמל, בוא לחרוש כמו כולנו."
"המפ!" אמר הגמל. והשור הלך וסיפר לאדם.
בסוף היום קרא האדם לסוס ולכלב ולשור יחד, ואמר: "שלושה, הו שלושה, אני מצטער מאוד בשבילכם (עם העולם החדש־כל־כך), אבל היצור־המפ ההוא במדבר לא מסוגל לעבוד, אחרת כבר היה כאן מזמן, אז אני עוזב אותו לנפשו, ואתם תצטרכו לעבוד כפליים כדי להשלים את החסר."
זה הכעיס מאוד את השלושה (עם העולם החדש־כל־כך), והם ערכו אספה, וכינוס, ומועצה, ושיחת זקנים בשולי המדבר. והגמל בא, לועס חלבלוב, עצלן עד־כדי־יסורים, וצחק עליהם. ואז הוא אמר "המפ!" והלך משם שוב.
עד מהרה בא השד הממונה על כל המדבריות, מתגלגל בענן של אבק (שדים תמיד נוסעים כך, כי זה כישוף), והוא עצר להתייעץ ולשוחח עם השלושה.
"שד כל המדבריות," אמר הסוס, "האם זה בסדר שמישהו יתבטל, עם העולם החדש־כל־כך?"
"בוודאי שלא," אמר השד.
"ובכן," אמר הסוס, "יש יצור באמצע המדבר המיילל שלך (והוא בעצמו יללן), עם צוואר ארוך ורגליים ארוכות, והוא לא עשה שום עבודה מאז יום שני בבוקר. הוא לא מוכן לדהור."
"פיו!" אמר השד ושרק, "זה הגמל שלי, בחיי כל הזהב שבערב! ומה הוא אומר על זה?"
"הוא אומר 'המפ!'," אמר הכלב, "והוא לא מוכן להביא ולסחוב."
"והוא אומר עוד משהו?"
"רק 'המפ!', והוא לא מוכן לחרוש," אמר השור.
"טוב מאוד," אמר השד. "אני אמפמפ אותו, אם תואילו בטובכם לחכות רגע."
השד התגלגל בגלימת האבק שלו, כיוון את דרכו לרוחב המדבר, ומצא את הגמל, עצלן עד־כדי־יסורים, מביט בבבואה שלו בבריכת מים.
"ידידי הארוך והמבעבע," אמר השד, "מה זה שאני שומע, שאתה לא עושה שום עבודה, עם העולם החדש־כל־כך?"
"המפ!" אמר הגמל.
השד התיישב, סנטרו בכף ידו, והתחיל לחשוב כישוף גדול, בזמן שהגמל הביט בבבואה שלו בבריכת המים.
"בגללך יש לשלושה עבודה נוספת מאז יום שני בבוקר, הכול בגלל העצלות שלך שעד־כדי־יסורים," אמר השד, והמשיך לחשוב כישופים, סנטרו בכף ידו.
"המפ!" אמר הגמל.
"אני לא הייתי אומר את זה שוב, אילו הייתי במקומך," אמר השד. "אתה עלול להגיד את זה פעם אחת יותר מדי. מבעבע, אני רוצה שתעבוד."
והגמל אמר שוב "המפ!", אבל אך אמר זאת, וראה את גבו, שהיה כל כך גאה בו, מתנפח ומתנפח לדבשת גדולה, ענקית ומתנדנדת.
"אתה רואה את זה?" אמר השד. "זה ההמפ הפרטי שלך, שהבאת על עצמך הפרטי בזה שלא עבדת. היום יום חמישי, ולא עשית שום עבודה מאז יום שני, כשהעבודה התחילה. עכשיו אתה הולך לעבוד."
"איך אוכל," אמר הגמל, "עם ההמפ הזה על הגב?"
"זה נעשה בכוונה," אמר השד, "הכול בגלל שלושת הימים שהחמצת. עכשיו תוכל לעבוד שלושה ימים בלי לאכול, כי תוכל לחיות על ההמפ שלך. ושלא תעז לומר שאף פעם לא עשיתי בשבילך כלום. צא מן המדבר, לך אל השלושה, ותתנהג יפה. תמפמפ את עצמך!"
והגמל המפמפ את עצמו, המפ וכל השאר, והלך להצטרף אל השלושה. ומאותו יום ועד היום, הגמל תמיד נושא המפ (היום אנחנו קוראים לזה "דבשת", כדי לא לפגוע ברגשותיו). אבל הוא עוד לא השלים את שלושת הימים שהחמיץ בראשית העולם, והוא עוד לא למד איך להתנהג יפה.
הדבשת של הגמל היא גוש מכוער ומגושם,
אותו תראו בגן החיות;
אבל עוד יותר מכוערת הדבשת שצומחת לנו
כשיש לנו מעט מדי מה לעשות.
ילדים, וגם גדולים־לים־לים,
אם אין לנו מספיק מה לעשות־שות־שות,
צומחת לנו דבשת,
דבשת־גמל מתעקשת,
הדבשת הכחולה־שחורה!
קמים מהמיטה עם ראש פרוע
וקול רוטן וצורם,
רועדים וזועפים, נוהמים ומתלוננים
על האמבטיה, הנעליים והצעצועים, על כולם;
וצריכה להיות פינה שמורה גם לי
(ואני יודע שיש אחת גם לך)
כשצומחת לנו דבשת,
דבשת־גמל מתעקשת,
הדבשת הכחולה־שחורה!
התרופה לחולי הזה היא לא לשבת בשקט,
ולא להתכרבל ליד האש עם ספר,
אלא לקחת מעדר גדול, וגם את,
ולחפור עד שמזיעים קצת, כמו איכר;
ואז תגלו שהשמש והרוח,
וגם השד של הגינה,
הרימו את הדבשת,
הדבשת המבעיתה,
הדבשת הכחולה־שחורה!
גם לי היא צומחת, כמו לך־לך־לך,
אם אין לי מספיק מה לעשות־שות־שות,
לכולנו צומחת דבשת,
דבשת־גמל מתעקשת,
לילדים וגם לגדולים!