לפני הרבה הרבה זמן, על אי לא מיושב לחופי ים סוף, חי פרסי שמכובעו השתקפו קרני השמש בהדר יותר־ממזרחי. והפרסי חי ליד ים סוף, בלי שום דבר חוץ מהכובע שלו והסכין שלו וכירת בישול מהסוג שבמיוחד אסור לך אף פעם לגעת בו. ויום אחד הוא לקח קמח ומים וצימוקים ושזיפים וסוכר ועוד כל מיני, והכין לעצמו עוגה אחת, שהיה קוטרה שישים סנטימטרים ועוביה תשעים סנטימטרים. זה היה באמת מאכל משובח־במיוחד (זה כישוף), והוא שם אותה על הכירה, כי לו היה מותר לבשל על הכירה, והוא אפה אותה ואפה אותה עד שהשחימה כולה והריחה ריח רגשני ביותר. אבל בדיוק כשעמד לאכול אותה, ירד אל החוף, מן הפנים הלא־מיושב־בכלל, קרנף אחד, עם קרן על האף, שתי עיניים קטנות של חזיר ומעט מאוד נימוסים. באותם ימים העור של הקרנף התאים לו בדיוק, הדוק מאוד. לא היה בו שום קמט בשום מקום. הוא נראה בדיוק כמו קרנף מתיבת נח, רק גדול הרבה יותר, כמובן. ובכל זאת, לא היו לו אז נימוסים, ואין לו נימוסים עכשיו, ולעולם לא יהיו לו שום נימוסים. הוא אמר "האו!", והפרסי עזב את העוגה וטיפס לראש עץ דקל, בלי שום דבר עליו חוץ מהכובע, שממנו השתקפו תמיד קרני השמש בהדר יותר־ממזרחי. והקרנף הפך את כירת הנפט באפו, והעוגה התגלגלה על החול, והוא נעץ את העוגה על הקרן שעל אפו, ואכל אותה, והלך משם, מכשכש בזנבו, אל הפנים השומם והלא־מיושב־לחלוטין, שגובל באיי מזנדרן, סוקוטרה וכפי השוויון הגדול. ואז ירד הפרסי מעץ הדקל שלו, העמיד את הכירה על רגליה ודקלם את החרוז שלהלן, ומכיוון שלא שמעת אותו, אספר לך אותו עכשיו:
מי שלוקח עוגות
שהפרסי אופה בכוונות,
עושה טעויות נוראות.
והיה בזה הרבה יותר ממה שהיית חושבת.
כי חמישה שבועות אחר כך היה גל חום בים סוף, וכולם הורידו את כל הבגדים שהיו להם. הפרסי הוריד את הכובע שלו, אבל הקרנף הוריד את העור שלו ונשא אותו על כתפו כשירד אל החוף להתרחץ. באותם ימים העור הזה נרכס מלמטה בשלושה כפתורים, ונראה כמו מעיל גשם. הוא לא אמר שום דבר על העוגה של הפרסי, כי אכל את כולה, ולא היו לו שום נימוסים, לא אז, לא מאז ולא מכאן והלאה. הוא השתכשך ישר לתוך המים ונשף בועות דרך האף, ואת העור השאיר על החוף.
עד מהרה עבר שם הפרסי ומצא את העור, וחייך חיוך אחד שהקיף את כל פניו פעמיים. ואז רקד שלוש פעמים סביב העור ושפשף את ידיו. ואז הלך למחנה שלו ומילא את הכובע בפירורי עוגה, כי הפרסי אף פעם לא אכל שום דבר חוץ מעוגה, ואף פעם לא טאטא את המחנה שלו. הוא לקח את העור ההוא, וניער את העור ההוא, וקרצף את העור ההוא, ושפשף את העור ההוא, עד שהיה מלא בפירורי עוגה ישנים, יבשים, מעופשים ומדגדגים, ובכמה צימוקים שרופים, הכי מלא שאפשר. ואז טיפס לראש עץ הדקל שלו וחיכה שהקרנף ייצא מהמים וילבש אותו.
והקרנף באמת לבש. הוא רכס אותו בשלושת הכפתורים, וזה דגדג כמו פירורי עוגה במיטה. אז הוא רצה להתגרד, אבל זה רק החמיר את המצב. ואז הוא נשכב על החול והתגלגל והתגלגל והתגלגל, ובכל פעם שהתגלגל, פירורי העוגה דגדגו אותו יותר ויותר ויותר. ואז הוא רץ אל עץ הדקל והתחכך והתחכך והתחכך בו. הוא התחכך כל כך הרבה וכל כך חזק, עד שחיכך את העור שלו לקפל גדול מעל הכתפיים, ועוד קפל מלמטה, איפה שהיו הכפתורים (אבל את הכפתורים הוא חיכך והפיל), והוא חיכך עוד כמה קפלים על הרגליים. וזה קלקל לו את מצב הרוח, אבל לפירורי העוגה זה לא עשה שום הבדל. הם היו בתוך העור שלו, והם דגדגו. אז הוא הלך הביתה, כועס מאוד ומגרד נורא. ומאותו יום ועד היום, לכל קרנף יש קפלים גדולים בעור ומצב רוח רע מאוד, הכול בגלל פירורי העוגה שבפנים.
אבל הפרסי ירד מעץ הדקל שלו, חבוש בכובעו, שממנו השתקפו קרני השמש בהדר יותר־ממזרחי, ארז את כירת הבישול שלו והלך משם בכיוון אורוטבו, אמיגדלה, אחו הרמה של אננטריבו וביצות סונפוט.
האי הלא מיושב הזה
נמצא מול כף גרדאפוי,
ליד חופי סוקוטרה
והים הערבי הוורוד, איזה יופי;
אבל חם שם, חם מדי, מסואץ והלאה,
לאנשים כמוני וכמוך,
לנסוע לשם
באוניית נוסעים
ולבקר את הפרסי־של־העוגות!