בימים שבהם כולם התחילו שווים, אהובתי היקרה, הנמר גר במקום שנקרא הוולד הגבוה. תזכרי שזה לא היה הוולד הנמוך, ולא וולד השיחים, ולא הוולד החמוץ, אלא הוולד הגבוה, החשוף, החם והמבריק לגמרי־לגמרי, שהיו בו חול וסלעים בצבע חול וגם, לגמרי־לגמרי, ציציות של עשב צהבהב־חולי. הג'ירפה והזברה והאלנד והקודו והקונגוני גרו שם, וכולם היו, לגמרי־לגמרי, צהובים־חומים־חוליים מכף רגל ועד ראש. אבל הנמר, הוא היה החולי־צהבהב־חום ביותר־לגמרי מכולם: מין חיה אפרפרה־צהבהבה בצורת חתול, והוא התאים לצבע הצהבהב־אפרפר־חום־לגמרי של הוולד הגבוה עד השערה האחרונה. זה היה רע מאוד לג'ירפה ולזברה ולכל השאר, כי הוא היה שוכב ליד אבן או ליד גוש עשב צהבהבים־אפרפרים־חומים־לגמרי, וכשהג'ירפה או הזברה או האלנד או הקודו או הצבי־השיחים או הבונטבוק היו עוברים שם, הוא היה מפתיע אותם ומוציא אותם מחייהם הקפצניים. כן, ממש כך! וגם, היה שם אתיופי עם קשתות וחיצים (בימים ההם הוא היה אדם אפרפר־חום־צהבהב־לגמרי), שגר בוולד הגבוה עם הנמר. והשניים נהגו לצוד יחד, האתיופי בקשתות ובחיצים שלו, והנמר, לגמרי־לגמרי, בשיניו ובציפורניו, עד שהג'ירפה והאלנד והקודו והקוואגה וכל השאר לא ידעו לאן לקפוץ, אהובתי היקרה. ממש לא ידעו!
אחרי זמן רב (בימים ההם חיו הדברים זמן רב כל כך) הם למדו להתרחק מכל דבר שנראה כמו נמר או כמו אתיופי. ולאט לאט (הג'ירפה התחילה, כי היו לה הרגליים הכי ארוכות) הם עזבו את הוולד הגבוה. הם מיהרו ימים וימים וימים, עד שהגיעו ליער גדול, מלא לגמרי־לגמרי בעצים ובשיחים ובצללים מפוספסים, מנוקדים וכתמתמים־מכתמים, ושם הם התחבאו. ואחרי עוד זמן רב, מרוב שעמדו חצי בצל וחצי מחוצה לו, ומרוב שצללי העצים החלקלקים־מחליקים נפלו עליהם, הג'ירפה נעשתה מנומרת, והזברה נעשתה מפוספסת, והאלנד והקודו נעשו כהים יותר, עם קווים אפורים קטנים וגליים על הגב, כמו קליפה על גזע עץ. וכך, למרות ששמעו אותם והריחו אותם, אפשר היה לראות אותם רק לעיתים רחוקות מאוד, וגם אז רק כשידעו בדיוק לאן להסתכל. היה להם זמן נפלא בצללים המנוקדים־מנקדים־לגמרי של היער, בזמן שהנמר והאתיופי התרוצצו בחוץ, בוולד הגבוה האפרפר־צהבהב־אדמדם־לגמרי, ותהו לאן נעלמו כל ארוחות הבוקר וארוחות הצהריים וארוחות התה שלהם. לבסוף הם היו רעבים כל כך, שאכלו חולדות וחיפושיות ושפני סלע, הנמר והאתיופי, ואז תקף אותם כאב הבטן הגדול, את שניהם יחד. ואז הם פגשו את בביאן, הבבון הנובח בעל ראש הכלב, שהוא החיה החכמה ביותר בכל דרום אפריקה.
אמר הנמר לבביאן (וזה היה יום חם מאוד): "לאן נעלם כל הציד?"
ובביאן קרץ. הוא ידע.
אמר האתיופי לבביאן: "תוכל לומר לי מה בית הגידול הנוכחי של החי המקומי הקדום?" (זה היה בדיוק אותו דבר, אבל האתיופי תמיד השתמש במילים ארוכות. הוא היה מבוגר.)
ובביאן קרץ. הוא ידע.
אז אמר בביאן: "הציד עבר לנקודות אחרות. ועצתי אליך, נמר, היא לעבור לנקודות אחרות מהר ככל שתוכל."
והאתיופי אמר: "זה יפה מאוד, אבל אני מבקש לדעת לאן היגר החי המקומי הקדום."
אז אמר בביאן: "החי המקומי הקדום הצטרף אל הצומח המקומי הקדום, כי הגיע הזמן לשינוי. ועצתי אליך, אתיופי, היא להשתנות מהר ככל שתוכל."
זה הביך את הנמר ואת האתיופי, אבל הם יצאו לחפש את הצומח המקומי הקדום. ועד מהרה, אחרי ימים רבים כל כך, הם ראו יער גדול, גבוה ונישא, מלא גזעי עצים, כולם מנומרים ומנוקדים ומכותמים, מכוסים טיפות וכתמים, משוסעים ומפוספסים ומשורטטים ומשורטטים־שתי־וערב בצללים. (תגידי את זה מהר ובקול רם, ותראי עד כמה מוצל היה היער הזה.)
"מה זה," אמר הנמר, "שהוא חשוך כל כך, לגמרי־לגמרי, ובכל זאת מלא כל כך פיסות אור קטנות?"
"אני לא יודע," אמר האתיופי, "אבל זה אמור להיות הצומח המקומי הקדום. אני מריח ג'ירפה, ואני שומע ג'ירפה, אבל אני לא רואה ג'ירפה."
"מוזר," אמר הנמר. "אני מניח שזה מפני שזה עתה נכנסנו מאור השמש. אני מריח זברה, ואני שומע זברה, אבל אני לא רואה זברה."
"חכה רגע," אמר האתיופי. "עבר הרבה זמן מאז שצדנו אותן. אולי שכחנו איך הן נראות."
"שטויות!" אמר הנמר. "אני זוכר אותן היטב מהוולד הגבוה, ובמיוחד את עצמות המח שלהן. הג'ירפה גבוהה בערך חמישה מטרים, בצבע זהוב־צהוב־חום־לגמרי מכף רגל ועד ראש, והזברה גבוהה בערך מטר וארבעים, בצבע אפור־בהיר־לגמרי מכף רגל ועד ראש."
"הממ," אמר האתיופי, מביט בצללים המנוקדים־מנקדים של היער של הצומח המקומי הקדום. "אז הן אמורות לבלוט במקום החשוך הזה כמו בננות בשלות במעשנה."
אבל הן לא בלטו. הנמר והאתיופי צדו כל היום, ואף על פי שהריחו אותן ושמעו אותן, הם לא ראו אף אחת מהן.
"למען השם," אמר הנמר בשעת התה, "בוא נחכה עד שיחשיך. הציד הזה באור יום הוא שערורייה גמורה."
אז הם חיכו עד החושך, ואז שמע הנמר משהו נושם ומרחרח באור הכוכבים, שנפל מפוספס כולו מבעד לענפים, והוא זינק לעבר הרעש, וזה הריח כמו זברה, והרגיש כמו זברה, וכשהפיל אותו זה בעט כמו זברה, אבל הוא לא יכול היה לראות את זה. אז אמר: "שקט, הו יצור חסר צורה. אני הולך לשבת לך על הראש עד הבוקר, כי יש בך משהו שאני לא מבין."
עד מהרה שמע נחרה וחבטה ומהומה, והאתיופי קרא: "תפסתי משהו שאני לא רואה. הוא מריח כמו ג'ירפה, והוא בועט כמו ג'ירפה, אבל אין לו שום צורה."
"אל תסמוך עליו," אמר הנמר. "שב לו על הראש עד הבוקר, כמוני. אין להם שום צורה, לאף אחד מהם."
אז הם ישבו עליהן חזק עד אור הבוקר, ואז אמר הנמר: "מה יש לך בקצה השולחן שלך, אחי?"
האתיופי גירד בראשו ואמר: "זה אמור להיות, לגמרי־לגמרי, כתום־זהוב עשיר מכף רגל ועד ראש, וזה אמור להיות ג'ירפה. אבל זה מכוסה כולו בכתמים בצבע ערמון. מה יש לך בקצה השולחן שלך, אחי?"
והנמר גירד בראשו ואמר: "זה אמור להיות, לגמרי־לגמרי, אפור־בהיר עדין, וזה אמור להיות זברה. אבל זה מכוסה כולו בפסים שחורים וסגולים. מה בשם העולם עשית לעצמך, זברה? את לא יודעת שאילו היית בוולד הגבוה, הייתי רואה אותך ממרחק שישה־עשר קילומטרים? אין לך שום צורה."
"כן," אמרה הזברה, "אבל זה לא הוולד הגבוה. אתה לא רואה?"
"עכשיו אני רואה," אמר הנמר. "אבל כל אתמול לא ראיתי. איך עושים את זה?"
"תן לנו לקום," אמרה הזברה, "ונראה לכם."
הם נתנו לזברה ולג'ירפה לקום. והזברה הלכה אל כמה שיחי קוצים קטנים, שעליהם נפל אור השמש מפוספס כולו, והג'ירפה הלכה אל כמה עצים גבוהים־למדי, שעליהם נפלו הצללים מכותמים כולם.
"עכשיו תסתכלו," אמרו הזברה והג'ירפה. "ככה עושים את זה. אחת, שתיים, שלוש! ואיפה ארוחת הבוקר שלכם?"
הנמר נעץ מבט, והאתיופי נעץ מבט, אבל כל מה שראו היה צללים מפוספסים וצללים מכותמים ביער, ולא שום סימן לזברה ולג'ירפה. הן פשוט התרחקו והתחבאו ביער המוצל.
"היי! היי!" אמר האתיופי. "זה תרגיל שכדאי ללמוד. קח ממנו לקח, נמר. אתה בולט במקום החשוך הזה כמו חתיכת סבון בדלי פחם."
"הו! הו!" אמר הנמר. "היית מופתע מאוד לשמוע שאתה בולט במקום החשוך הזה כמו רטייה של חרדל על שק פחם?"
"נו, קריאת שמות לא תתפוס ארוחת ערב," אמר האתיופי. "בקיצור ובארוכה, אנחנו לא מתאימים לרקע שלנו. אני הולך לקבל את העצה של בביאן. הוא אמר לי שאני צריך להשתנות, ומכיוון שאין לי שום דבר לשנות חוץ מהעור שלי, אני הולך לשנות אותו."
"לאיזה?" אמר הנמר, נרגש מאוד.
"לצבע שחרחר־חום נחמד ונוח לעבודה, עם קצת סגול בתוכו ונגיעות של כחול־צפחה. זה יהיה בדיוק הדבר להתחבא בשקעים ומאחורי עצים."
אז הוא שינה את עורו בו במקום, והנמר התרגש עוד יותר מקודם. הוא אף פעם לא ראה אדם משנה את עורו.
"אבל מה איתי?" אמר, כשהאתיופי הכניס את האצבע הקטנה האחרונה שלו לתוך העור השחור והיפה החדש שלו.
"גם אתה תקבל את העצה של בביאן. הוא אמר לך לעבור לנקודות."
"עברתי," אמר הנמר. "עברתי לנקודות אחרות הכי מהר שיכולתי. עברתי לנקודה הזאת איתך, והרבה זה הועיל לי."
"הו," אמר האתיופי, "בביאן לא התכוון לנקודות בדרום אפריקה. הוא התכוון לנקודות על העור שלך."
"ומה התועלת בזה?" אמר הנמר.
"תחשוב על הג'ירפה," אמר האתיופי. "או אם אתה מעדיף פסים, תחשוב על הזברה. הן מוצאות שהכתמים והפסים שלהן נותנים להן סיפוק מושלם־לגמרי."
"הממ," אמר הנמר. "לא הייתי רוצה להיראות כמו זברה, בשום אופן."
"טוב, תחליט כבר," אמר האתיופי, "כי לא הייתי רוצה ללכת לצוד בלעדיך, אבל אצטרך, אם אתה מתעקש להיראות כמו חמנייה על רקע גדר מזופתת."
"אז אקח נקודות," אמר הנמר, "אבל אל תעשה אותן גדולות־המוניות מדי. לא הייתי רוצה להיראות כמו ג'ירפה, בשום אופן."
"אעשה אותן בקצות האצבעות שלי," אמר האתיופי. "נשאר עוד הרבה שחור על העור שלי. תעמוד ישר!"
ואז הצמיד האתיופי את חמש אצבעותיו זו לזו (נשאר עוד הרבה שחור על העור החדש שלו) ולחץ אותן על כל הנמר, ובכל מקום שחמש האצבעות נגעו, הן השאירו חמישה סימנים שחורים קטנים, צמודים זה לזה. את יכולה לראות אותם על העור של כל נמר שתרצי, אהובתי היקרה. לפעמים האצבעות החליקו והסימנים יצאו קצת מטושטשים, אבל אם תסתכלי מקרוב על כל נמר היום, תראי שתמיד יש חמש נקודות, מחמש קצות אצבעות שמנות ושחורות.
"עכשיו אתה יפהפה!" אמר האתיופי. "אתה יכול לשכב על האדמה החשופה ולהיראות כמו ערמת חלוקי נחל. אתה יכול לשכב על הסלעים העירומים ולהיראות כמו גוש של סלע משולב חצצים. אתה יכול לשכב על ענף עתיר עלים ולהיראות כמו אור שמש שמסתנן בין העלים. ואתה יכול לשכב ממש באמצע שביל ולהיראות כמו שום דבר מיוחד. תחשוב על זה, ותגרגר!"
"אבל אם אני כל זה," אמר הנמר, "למה לא נעשית מנוקד גם אתה?"
"הו, שחור חלק הכי מתאים לי," אמר האתיופי. "עכשיו בוא, ונראה אם לא נוכל להשוות חשבון עם מר אחת־שתיים־שלוש־ואיפה־ארוחת־הבוקר־שלכם!"
אז הם הלכו משם וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה, אהובתי היקרה. זה הכול.
אה, מדי פעם תשמעי מבוגרים אומרים: "היהפוך האתיופי את עורו, והנמר את חברבורותיו?" אני לא חושב שאפילו מבוגרים היו ממשיכים להגיד דבר טיפשי כזה, אילולא הנמר והאתיופי עשו את זה פעם אחת, נכון? אבל הם לעולם לא יעשו את זה שוב, אהובתי היקרה. הם מרוצים לגמרי ממה שהם.
אני בביאן החכם מכולם, ואומר בקול חכם ורם:
"בואי ניבלע בנוף, רק שנינו, לבד, בלי אף אחד אחר מסביב."
באו אנשים, בכרכרה, לביקור. אבל אמא שם, היא תקבל את פניהם...
כן, אני יכולה ללכת אם תיקח אותי, האומנת אמרה שלא אכפת לה.
בוא נלך לדיר החזירים ונשב על גדר החצר!
בוא נגיד דברים לארנבונים, ונראה אותם מקפצים בזנב!
בוא, הו, כל דבר, אבא, העיקר שזה אתה ואני,
ושנצא לחקור באמת, ולא נחזור הביתה עד התה!
הנה המגפיים שלך (הבאתי אותם), והנה הכובע והמקל,
והנה המקטרת והטבק. הו, בוא כבר, צא מזה, מהר!