בזמנים הגבוהים והרחוקים, הו אהובתי היקרה, לא היה לפיל חדק. היה לו רק אף שחרחר ותפוח, גדול כמו מגף, שהוא יכול היה לנענע מצד לצד, אבל לא יכול היה להרים בו דברים. אבל היה פיל אחד, פיל חדש, בן של פיל, שהיה מלא סקרנות שאינה יודעת שובע, וזה אומר שהוא שאל המון המון שאלות. והוא גר באפריקה, והוא מילא את כל אפריקה בסקרנויות שלו שאינן יודעות שובע. הוא שאל את דודתו הגבוהה, היענה, למה נוצות הזנב שלה צומחות בדיוק ככה, ודודתו הגבוהה, היענה, הרביצה לו בציפורן הקשה־קשה שלה. הוא שאל את דודו הגבוה, הג'ירפה, מה עושה את העור שלו מנומר, ודודו הגבוה, הג'ירפה, הרביץ לו בפרסה הקשה־קשה שלו. ועדיין הוא היה מלא סקרנות שאינה יודעת שובע! הוא שאל את דודתו הרחבה, ההיפופוטמית, למה העיניים שלה אדומות, ודודתו הרחבה, ההיפופוטמית, הרביצה לו ברגלה הרחבה־רחבה. והוא שאל את דודו השעיר, הבבון, למה למלונים יש טעם בדיוק ככה, ודודו השעיר, הבבון, הרביץ לו בכפו השעירה־שעירה. ועדיין הוא היה מלא סקרנות שאינה יודעת שובע! הוא שאל שאלות על כל דבר שראה, או שמע, או הרגיש, או הריח, או נגע בו, וכל הדודים והדודות שלו הרביצו לו. ועדיין הוא היה מלא סקרנות שאינה יודעת שובע!
בוקר יפה אחד, באמצע נקיפת נקודות השוויון, שאל בן הפיל, שסקרנותו אינה יודעת שובע, שאלה חדשה ויפה, שמעולם לא שאל קודם. הוא שאל: "מה התנין אוכל לארוחת הערב?" ואז כולם אמרו "שששש!" בקול רם ונוראי, והרביצו לו מייד ותיכף, בלי להפסיק, זמן רב.
כעבור זמן, כשזה נגמר, הוא נתקל בציפור קולוקולו, שישבה באמצע שיח קוצים מסוג חכה־רגע, ואמר: "אבא שלי הרביץ לי, ואמא שלי הרביצה לי, כל הדודות והדודים שלי הרביצו לי בגלל הסקרנות שלי שאינה יודעת שובע, ועדיין אני רוצה לדעת מה התנין אוכל לארוחת הערב!"
ואז אמרה ציפור קולוקולו, בקריאה נוגה: "לך אל גדות הנהר לימפופו, הגדול, האפור־ירקרק, השמנוני, שעצי קדחת סביבו, וגלה בעצמך."
כבר למחרת בבוקר, כשלא נשאר שום דבר מנקודות השוויון, כי הנקיפה נקפה כנהוג וכמקובל, לקח בן הפיל, שסקרנותו אינה יודעת שובע, חמישים קילו בננות (מהסוג הקטן, הקצר והאדום), וחמישים קילו קני סוכר (מהסוג הארוך והסגול), ושבעה־עשר מלונים (מהסוג הירקרק־המתפצח), ואמר לכל משפחותיו היקרות: "שלום. אני הולך אל הנהר לימפופו, הגדול, האפור־ירקרק, השמנוני, שעצי קדחת סביבו, לגלות מה התנין אוכל לארוחת הערב." וכולם הרביצו לו עוד פעם אחת, למזל, אף על פי שביקש מהם בנימוס רב להפסיק.
ואז הוא הלך משם, קצת לוהט, אבל לא מופתע בכלל, אוכל מלונים וזורק את הקליפות לכל עבר, כי לא יכול היה להרים אותן.
הוא הלך מגרהמסטאון לקימברלי, ומקימברלי לארץ חאמה, ומארץ חאמה הלך מזרחה וקצת צפונה, אוכל מלונים כל הזמן, עד שלבסוף הגיע אל גדות הנהר לימפופו, הגדול, האפור־ירקרק, השמנוני, שעצי קדחת סביבו, בדיוק כמו שאמרה ציפור קולוקולו.
ועכשיו את צריכה לדעת ולהבין, הו אהובתי היקרה, שעד אותו שבוע, ויום, ושעה, ודקה ממש, בן הפיל, שסקרנותו אינה יודעת שובע, מעולם לא ראה תנין, ולא ידע איך תנין נראה. הכול היה סקרנותו שאינה יודעת שובע.
הדבר הראשון שמצא היה נחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני, מכורבל סביב סלע.
"סליחה," אמר בן הפיל בנימוס רב, "אבל ראית אולי דבר כזה, תנין, באזורים המעורבים האלה?"
"אם ראיתי תנין?" אמר נחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני, בקול של בוז נוראי. "מה עוד תשאל אותי?"
"סליחה," אמר בן הפיל, "אבל תוכל בטובך לומר לי מה הוא אוכל לארוחת הערב?"
ואז נחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני התיר את עצמו מהר מאוד מן הסלע, והרביץ לבן הפיל בזנבו הקשקשי־המצליף.
"זה מוזר," אמר בן הפיל, "כי אבא שלי ואמא שלי, ודוד שלי ודודה שלי, שלא לדבר על דודתי האחרת, ההיפופוטמית, ועל דודי האחר, הבבון, כולם הרביצו לי בגלל הסקרנות שלי שאינה יודעת שובע, ואני מניח שזה אותו דבר."
אז הוא נפרד בנימוס רב מנחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני, ועזר לו להתכרבל שוב על הסלע, והמשיך ללכת, קצת לוהט, אבל לא מופתע בכלל, אוכל מלונים וזורק את הקליפות לכל עבר, כי לא יכול היה להרים אותן, עד שדרך על משהו שחשב שהוא בול עץ, ממש על שפת הנהר לימפופו, הגדול, האפור־ירקרק, השמנוני, שעצי קדחת סביבו.
אבל זה היה בעצם התנין, הו אהובתי היקרה, והתנין קרץ בעין אחת, ככה!
"סליחה," אמר בן הפיל בנימוס רב, "אבל ראית במקרה תנין באזורים המעורבים האלה?"
ואז התנין קרץ בעין השנייה, והרים חצי מזנבו מן הבוץ. ובן הפיל נסוג לאחור בנימוס רב, כי לא רצה שירביצו לו שוב.
"בוא הנה, קטן," אמר התנין. "למה אתה שואל דברים כאלה?"
"סליחה," אמר בן הפיל בנימוס רב, "אבל אבא שלי הרביץ לי, אמא שלי הרביצה לי, שלא לדבר על דודתי הגבוהה, היענה, ועל דודי הגבוה, הג'ירפה, שיודע לבעוט חזק מאוד, וגם דודתי הרחבה, ההיפופוטמית, ודודי השעיר, הבבון, וכולל נחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני, עם הזנב הקשקשי־המצליף, שם למעלה על הגדה, שמרביץ חזק יותר מכולם. ולכן, אם זה לא משנה לך, אני לא רוצה שירביצו לי יותר."
"בוא הנה, קטן," אמר התנין, "כי אני התנין." והוא בכה דמעות תנין כדי להראות שזה באמת נכון.
ואז בן הפיל נעשה חסר נשימה לגמרי, והתנשף, וכרע ברך על הגדה ואמר: "אתה בדיוק מי שחיפשתי כל הימים הארוכים האלה. תואיל בבקשה לומר לי מה אתה אוכל לארוחת הערב?"
"בוא הנה, קטן," אמר התנין, "ואני אלחש לך."
ואז בן הפיל הוריד את ראשו קרוב אל פיו המצחין־המשונן של התנין, והתנין תפס אותו באפו הקטן, שעד אותו שבוע, יום, שעה ודקה ממש, לא היה גדול ממגף, אם כי שימושי הרבה יותר.
"אני חושב," אמר התנין, והוא אמר את זה בין השיניים, ככה, "אני חושב שהיום אתחיל בבן פיל!"
לשמע זה, הו אהובתי היקרה, בן הפיל התרגז מאוד, והוא אמר, מדבר דרך האף, ככה: "תעזוב! אתה בַּכאיב לי!"
ואז נחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני מיהר לרדת מן הגדה ואמר: "ידידי הצעיר, אם לא תמשוך עכשיו, מייד ותיכף, בכל כוחך, דעתי היא שמכרך במעיל העור בעל הדוגמה הגדולה" (ובזה הוא התכוון לתנין) "ימשוך אותך לתוך הנחל הצלול ההוא עוד לפני שתספיק לומר 'אחת, שתיים'."
ככה תמיד מדברים נחשי־סלע־פיתונים־דו־צבעוניים.
ואז בן הפיל התיישב על ירכיו הקטנות, ומשך, ומשך, ומשך, ואפו התחיל להימתח. והתנין התחבט לתוך המים, והקציף אותם כמו שמנת בתנופות גדולות של זנבו, והוא משך, ומשך, ומשך.
ואפו של בן הפיל המשיך להימתח. ובן הפיל פישק את כל ארבע רגליו הקטנות, ומשך, ומשך, ומשך, ואפו המשיך להימתח. והתנין חבט בזנבו כמו במשוט, והוא משך, ומשך, ומשך, ובכל משיכה נעשה אפו של בן הפיל ארוך יותר ויותר, וזה כאב לו נוראי־נוראיות!
ואז הרגיש בן הפיל שרגליו מחליקות, והוא אמר דרך האף, שהיה עכשיו ארוך כמעט מטר וחצי: "זה יותר בדי בשבילי!"
ואז ירד נחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני מן הגדה, וקשר את עצמו בקשר כפול סביב רגליו האחוריות של בן הפיל, ואמר: "נוסע פזיז וחסר ניסיון, עכשיו נקדיש את עצמנו ברצינות למעט מתח גבוה, כי אם לא, הרושם שלי הוא שספינת המלחמה המונעת־מעצמה ההיא, עם הסיפון העליון המשוריין" (ובזה, הו אהובתי היקרה, הוא התכוון לתנין) "תקלקל לצמיתות את הקריירה העתידית שלך."
ככה מדברים כל נחשי־הסלע־הפיתונים־הדו־צבעוניים, תמיד.
אז הוא משך, ובן הפיל משך, והתנין משך. אבל בן הפיל ונחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני משכו הכי חזק, ולבסוף שחרר התנין את אפו של בן הפיל, ב"פלופ!" שאפשר היה לשמוע לכל אורך הלימפופו, למעלה ולמטה.
ואז התיישב בן הפיל, חזק מאוד ופתאום. אבל קודם כול הקפיד לומר "תודה" לנחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני. ואחר כך היה טוב לאפו המסכן והמתוח, ועטף אותו כולו בעלי בננה קרירים, ותלה אותו בנהר לימפופו, הגדול, האפור־ירקרק, השמנוני, להתקרר.
"למה אתה עושה את זה?" אמר נחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני.
"סליחה," אמר בן הפיל, "אבל האף שלי יצא מצורתו לגמרי, ואני מחכה שיתכווץ."
"אז תצטרך לחכות הרבה זמן," אמר נחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני. "יש כאלה שלא יודעים מה טוב בשבילם."
בן הפיל ישב שם שלושה ימים וחיכה שאפו יתכווץ. אבל הוא לא התקצר בכלל, וחוץ מזה, הוא גרם לו לפזול. כי, הו אהובתי היקרה, את תראי ותביני שהתנין משך אותו והפך אותו לחדק אמיתי באמת ובתמים, בדיוק כמו שיש לכל הפילים היום.
בסוף היום השלישי באה זבובה ועקצה אותו בכתף, ועוד לפני שידע מה הוא עושה, הוא הרים את החדק שלו והכה בקצהו את הזבובה, והרג אותה.
"יתרון מספר אחת!" אמר נחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני. "את זה לא יכולת לעשות עם סתם־אפצ'יק. נסה לאכול קצת עכשיו."
עוד לפני שחשב מה הוא עושה, הושיט בן הפיל את החדק שלו ותלש צרור גדול של עשב, ניקה אותו מאבק בחבטות על רגליו הקדמיות, ותחב אותו לתוך פיו.
"יתרון מספר שתיים!" אמר נחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני. "את זה לא יכולת לעשות עם סתם־אפצ'יק. אתה לא חושב שהשמש חמה מאוד כאן?"
"היא חמה," אמר בן הפיל, ועוד לפני שחשב מה הוא עושה, הוא שלף שלוּפה של בוץ מגדות הלימפופו, הגדול, האפור־ירקרק, השמנוני, וטפח אותה על ראשו, ושם היא הפכה לכיפת בוץ קרירה, שלופית־שכשוכית, שטפטפה כולה מאחורי אוזניו.
"יתרון מספר שלוש!" אמר נחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני. "את זה לא יכולת לעשות עם סתם־אפצ'יק. ועכשיו, מה אתה מרגיש לגבי זה שירביצו לך שוב?"
"סליחה," אמר בן הפיל, "אבל זה לא היה מוצא חן בעיניי בכלל."
"ואיך היית מרגיש אם אתה תרביץ למישהו?" אמר נחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני.
"זה היה מוצא חן בעיניי מאוד מאוד," אמר בן הפיל.
"ובכן," אמר נחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני, "תגלה שהאף החדש שלך שימושי מאוד כדי להרביץ בו לאנשים."
"תודה," אמר בן הפיל, "אזכור את זה. ועכשיו אני חושב שאלך הביתה אל כל משפחותיי היקרות, ואנסה."
אז בן הפיל הלך הביתה לרוחב אפריקה, מקפץ ומנפנף בחדק שלו. כשרצה פרי לאכול, הוא משך פרי מן העץ, במקום לחכות שייפול, כמו שנהג קודם. כשרצה עשב, הוא תלש עשב מן האדמה, במקום לכרוע על ברכיו, כמו שנהג קודם. כשהזבובים עקצו אותו, הוא שבר ענף מעץ והשתמש בו כמנפה זבובים. והוא הכין לעצמו כיפת בוץ חדשה, קרירה, בוצית־רפשית, בכל פעם שהשמש הייתה חמה. כשהרגיש בודד בהליכה לרוחב אפריקה, הוא שר לעצמו דרך החדק, והרעש היה חזק יותר מכמה תזמורות כלי נשיפה יחד.
הוא סטה במיוחד מדרכו כדי למצוא היפופוטמית רחבה (היא לא הייתה קרובת משפחה שלו), והרביץ לה חזק מאוד, כדי לוודא שנחש־הסלע־הפיתון־הדו־צבעוני אמר את האמת על החדק החדש שלו. בשאר הזמן הוא אסף את קליפות המלונים שהפיל בדרכו אל הלימפופו, כי הוא היה עבה־עור מסודר.
ערב חשוך אחד הוא חזר אל כל משפחותיו היקרות, וגלגל את החדק שלו ואמר: "מה שלומכם?" הם שמחו מאוד לראות אותו, ומייד אמרו: "בוא הנה, ונרביץ לך בגלל הסקרנות שלך שאינה יודעת שובע."
"פוּה," אמר בן הפיל. "אני לא חושב שאתם יודעים משהו על הרבצות. אבל אני יודע, ואני אראה לכם." ואז פרש את החדק שלו והפיל שניים מאחיו היקרים, ראש על עקב.
"הו, בננות!" אמרו הם. "איפה למדת את התרגיל הזה, ומה עשית לאף שלך?"
"קיבלתי אף חדש מהתנין, על גדות הנהר לימפופו, הגדול, האפור־ירקרק, השמנוני," אמר בן הפיל. "שאלתי אותו מה הוא אוכל לארוחת הערב, והוא נתן לי את זה למזכרת."
"זה נראה מכוער מאוד," אמר דודו השעיר, הבבון.
"נכון," אמר בן הפיל. "אבל זה שימושי מאוד." והוא הרים את דודו השעיר, הבבון, ברגל שעירה אחת, והשליך אותו לתוך קן צרעות.
ואז בן הפיל הרע ההוא הרביץ לכל משפחותיו היקרות זמן רב, עד שהיו לוהטים מאוד ומופתעים מאוד. הוא תלש את נוצות הזנב של דודתו הגבוהה, היענה. והוא תפס את דודו הגבוה, הג'ירפה, ברגלו האחורית וגרר אותו דרך שיח קוצים. והוא צעק על דודתו הרחבה, ההיפופוטמית, ונשף בועות לתוך אוזנה כשישנה במים אחרי הארוחות. אבל הוא אף פעם לא נתן לאף אחד לגעת בציפור קולוקולו.
לבסוף נעשו העניינים מרגשים כל כך, שמשפחותיו היקרות הלכו, אחד אחד, בחיפזון, אל גדות הנהר לימפופו, הגדול, האפור־ירקרק, השמנוני, שעצי קדחת סביבו, לשאול אפים חדשים מהתנין. כשחזרו, איש כבר לא הרביץ לאיש. ומאז אותו יום, הו אהובתי היקרה, לכל הפילים שתראי אי פעם, וגם לכל אלה שלא תראי, יש חדקים בדיוק כמו החדק של בן הפיל, שסקרנותו אינה יודעת שובע.
יש לי שישה משרתים נאמנים
(הם לימדו אותי את כל מה שידעתי),
שמם הוא מה, ואיפה, ומתי,
ואיך, ולמה, ומי.
אני שולח אותם ביבשה ובים,
אני שולח אותם מזרחה ומערבה;
אבל אחרי שעבדו בשבילי,
אני נותן לכולם מנוחה.
אני נותן להם לנוח מתשע עד חמש,
כי אז אני עסוק בעצמי,
וגם בארוחות בוקר, צהריים ותה,
כי הם אנשים רעבים, כמוני:
אבל לכל אחד יש דעה אחרת:
אני מכיר אדם קטן אחד,
שיש לה עשרה מיליון משרתים,
ואין להם מנוחה אף פעם, לא לרגע אחד!
היא שולחת אותם לעניינים שלה בכל מקום,
מהשנייה שהיא פוקחת את עיניה:
מיליון "איך", שני מיליון "איפה",
ושבעה מיליון "למה"!