לא תמיד היה הקנגורו כמו שאנחנו רואים אותו היום. הוא היה חיה אחרת, עם ארבע רגליים קצרות. הוא היה אפור והוא היה צמרירי, וגאוותו לא ידעה גבול: הוא רקד על סלע בולט באמצע אוסטרליה, והוא הלך אל האל הקטן נקא.
הוא הלך אל נקא בשש לפני ארוחת הבוקר, ואמר: "עשה אותי שונה מכל שאר החיות עד חמש אחר הצהריים."
קפץ נקא ממושבו על מישור החול וצעק: "לך מכאן!"
הוא היה אפור והוא היה צמרירי, וגאוותו לא ידעה גבול: הוא רקד על מדף סלע באמצע אוסטרליה, והוא הלך אל האל האמצעי נקווינג.
הוא הלך אל נקווינג בשמונה אחרי ארוחת הבוקר, ואמר: "עשה אותי שונה מכל שאר החיות, ועשה אותי גם אהוב להפליא, עד חמש אחר הצהריים."
קפץ נקווינג ממאורתו שבעשב הספיניפקס וצעק: "לך מכאן!"
הוא היה אפור והוא היה צמרירי, וגאוותו לא ידעה גבול: הוא רקד על גדת חול באמצע אוסטרליה, והוא הלך אל האל הגדול נקונג.
הוא הלך אל נקונג בעשר, לפני ארוחת הצהריים, ואמר: "עשה אותי שונה מכל שאר החיות, עשה אותי אהוב, ושירדפו אחריי להפליא, עד חמש אחר הצהריים."
קפץ נקונג מהאמבטיה שלו במשטח המלח וצעק: "כן, אעשה!"
נקונג קרא לדינגו, דינגו הכלב הצהוב, תמיד רעב, מאובק באור השמש, והראה לו את הקנגורו. נקונג אמר: "דינגו! תתעורר, דינגו! אתה רואה את האדון ההוא שרוקד על ערמת האפר? הוא רוצה להיות אהוב, ושירדפו אחריו באמת ובתמים. דינגו, עשה אותו כך!"
קפץ דינגו, דינגו הכלב הצהוב, ואמר: "מה, את החתול־ארנב ההוא?"
רץ דינגו, דינגו הכלב הצהוב, תמיד רעב, מחייך כמו דלי פחם, רץ אחרי הקנגורו.
ברח הקנגורו הגאה על ארבע רגליו הקטנות, כמו ארנבון.
זה, הו אהובתי, סוף החלק הראשון של הסיפור!
הוא רץ דרך המדבר, הוא רץ דרך ההרים, הוא רץ דרך משטחי המלח, הוא רץ דרך שדות הקנים, הוא רץ דרך עצי האקליפטוס הכחולים, הוא רץ דרך הספיניפקס, הוא רץ עד שכאבו לו הרגליים הקדמיות.
הוא היה מוכרח!
ועדיין רץ דינגו, דינגו הכלב הצהוב, תמיד רעב, מחייך כמו מלכודת עכברים, לא מתקרב אף פעם, לא מתרחק אף פעם, רץ אחרי הקנגורו.
הוא היה מוכרח!
ועדיין רץ הקנגורו, הקנגורו הזקן. הוא רץ דרך עצי התה, הוא רץ דרך המולגה, הוא רץ דרך העשב הגבוה, הוא רץ דרך העשב הנמוך, הוא רץ דרך חוג הגדי וחוג הסרטן, הוא רץ עד שכאבו לו הרגליים האחוריות.
הוא היה מוכרח!
ועדיין רץ דינגו, דינגו הכלב הצהוב, רעב יותר ויותר, מחייך כמו קולר של סוס, לא מתקרב אף פעם, לא מתרחק אף פעם. והם הגיעו לנהר וולגונג.
ובכן, לא היה שם שום גשר, ולא הייתה שום מעבורת, והקנגורו לא ידע איך לעבור. אז הוא נעמד על הרגליים וקיפץ.
הוא היה מוכרח!
הוא קיפץ דרך הרי פלינדרס, הוא קיפץ דרך אפר ורמץ, הוא קיפץ דרך המדבריות שבאמצע אוסטרליה. הוא קיפץ כמו קנגורו.
תחילה קיפץ מטר אחד, אחר כך קיפץ שלושה מטרים, אחר כך קיפץ חמישה מטרים. רגליו נעשו חזקות יותר, רגליו נעשו ארוכות יותר. לא היה לו זמן למנוחה או לכיבוד, והוא רצה בהם מאוד.
ועדיין רץ דינגו, דינגו הכלב הצהוב, נבוך מאוד, רעב מאוד, ותוהה מה בעולם, או מחוצה לו, גורם לקנגורו הזקן לקפץ.
כי הוא קיפץ כמו צרצר, כמו אפון בסיר, או כמו כדור גומי חדש על רצפת חדר הילדים.
הוא היה מוכרח!
הוא קיפל את רגליו הקדמיות, הוא קיפץ על רגליו האחוריות, הוא הוציא את זנבו מאחוריו כמשקל נגד, והוא קיפץ דרך הדרלינג דאונס.
הוא היה מוכרח!
ועדיין רץ דינגו, דינגו הכלב העייף, רעב יותר ויותר, נבוך מאוד, ותוהה מתי בעולם, או מחוצה לו, יעצור הקנגורו הזקן.
ואז בא נקונג מהאמבטיה שלו במשטחי המלח, ואמר: "השעה חמש."
התיישב דינגו, דינגו הכלב המסכן, תמיד רעב, כהה באור השמש, הוציא את לשונו ויילל.
התיישב הקנגורו, הקנגורו הזקן, הוציא את זנבו מאחוריו כמו שרפרף חליבה, ואמר: "תודה לאל שזה נגמר!"
אז אמר נקונג, שתמיד הוא אדון מנומס: "למה אינך אסיר תודה לדינגו הכלב הצהוב? למה אינך מודה לו על כל מה שעשה בשבילך?"
אז אמר הקנגורו, הקנגורו הזקן והעייף: "הוא גירש אותי מבתי ילדותי, הוא גירש אותי משעות הארוחות הקבועות שלי, הוא שינה את צורתי כך שלעולם לא אקבל אותה בחזרה, והוא עשה שמות ברגליים שלי."
אז אמר נקונג: "אולי אני טועה, אבל האם לא ביקשת ממני לעשות אותך שונה מכל שאר החיות, וגם שירדפו אחריך באמת ובתמים? ועכשיו השעה חמש."
"כן," אמר הקנגורו. "הלוואי שלא הייתי מבקש. חשבתי שתעשה את זה בלחשים ובכישופים, אבל זו מתיחה."
"מתיחה!" אמר נקונג מהאמבטיה שלו בין עצי האקליפטוס הכחולים. "תגיד את זה שוב, ואשרוק לדינגו ואריץ אותך עד שיישרו לך הרגליים האחוריות."
"לא," אמר הקנגורו. "אני חייב להתנצל. רגליים הן רגליים, ומבחינתי אין צורך לשנות אותן יותר. רק רציתי להסביר לרוממותך שלא אכלתי דבר מאז הבוקר, ואני ריק מאוד מאוד."
"כן," אמר דינגו, דינגו הכלב הצהוב, "גם אני בדיוק באותו מצב. עשיתי אותו שונה מכל שאר החיות, אבל מה אקבל אני לארוחת התה?"
אז אמר נקונג מהאמבטיה שלו במשטח המלח: "בוא שאל אותי על זה מחר, כי עכשיו אני הולך להתרחץ."
וכך הם נשארו באמצע אוסטרליה, הקנגורו הזקן ודינגו הכלב הצהוב, וכל אחד אמר לשני: "זו אשמתך."
זה השיר שממלא את הפה
על המרוץ שרץ קנגורו ענק,
רץ בפרץ אחד, אירוע יחיד מסוגו,
שנקונג האל הגדול הזניק מוורריגבוריגרומה,
הקנגורו הזקן ראשון, ודינגו הכלב הצהוב מאחור.
הקנגורו זינק והתרחק,
רגליו האחוריות פועלות כמו בוכנות,
זינק מהבוקר עד החושך,
שבעה מטרים וחצי בכל זינוק.
דינגו הכלב הצהוב השתרך
כמו ענן צהוב באופק,
עסוק מדי בשביל לנבוח.
אוי, כמה דרך הם עשו!
איש אינו יודע לאן הלכו,
ואיש לא עקב אחרי הנתיב שבו עפו,
כי לאותה יבשת
עוד לא נתנו שם.
הם רצו שלושים מעלות,
ממצר טורס ועד כף לוין
(תסתכל באטלס, בבקשה),
ורצו בחזרה, כמו שבאו.
נניח שהיית יכול לדהור
מאדלייד ועד האוקיינוס השקט,
בריצה של אחר צהריים אחד,
חצי ממה שעשו האדונים האלה,
היה לך די חם,
אבל הרגליים שלך היו מתפתחות להפליא.
כן, בני הנודניק שלי,
היית נעשה ילד מופלא!